צילום: רויטרס
עבאס, במסיבת עיתונאים בגרמניה

איזה מסר מעבירה ההנהגה הפלסטינית לציבור ביחסיה עם ישראל

בפעולותיה הבוטות בשטח הרשות, ישראל מנסה לחשוף את השבריריות של הרשות ולהשפילה במזיד. הבחירה של הרשות בתגובה להיכנע לתכתיבים, תוך ויתור על ריבונות, הופכת אותה למיותרת

בשחר יום חמישי 18 באוגוסט, לא התכוננו הכוחות הישראליים לבצע פעולה צבאית כגון פשיטה על מקום שבו מסתתרת חוליה פלסטינית חמושה בדומה לפעילות המבצעית בג׳נין ובשכם או לתקיפת מפקדה של מנגנון ביטחון פלסטיני. אבל הם פרצו, בזזו, והלחימו את דלתות הברזל של שבעה משרדים של ארגונים אשר פועלים בתחום זכויות אדם והחברה האזרחית ונמצאים בעיר רמאללה. הארגונים הם: א־דמיר, אל־חק, מרכז ביסאן למחקר ופיתוח, ועדות העבודה החקלאית, איחוד ועדות האישה הפלסטינית, התנועה העולמית להגנה על זכויות ילדים – סניף פלסטין וועדת הבריאות. כל זה נעשה בתירוץ של לוחמה בטרור.

הרי ידוע שכל הארגונים האלה נוסדו על פי החוק הפלסטיני, קרי הם ארגונים חוקיים ומורשים שפועלים בשטחי הרשות הפלסטינית ומקבלים מימון ממדינות האיחוד האירופי. יתרה מזאת, רוב משרדיהם נמצאים בסמיכות למוסדות השלטון הבכירים ביותר ברשות הפלסטינית: לשכתו של יו״ר הרשות מחמוד עבאס, משרד ראש הממשלה מוחמד אשתייא, משרד הנהגת אש״ף והמשרדים של מנגנוני הביטחון הפלסטיניים, שאף הם מנועים מכל תזוזה בעת פעילות של  יחידות הצבא הישראלי בכל רחוב בעיר רמאללה או בכל עיר או כפר אחרים בשטחי הרשות.

מובן שאף אחד לא היה יכול לתפוס כאיום מסוכן ארגונים הפועלים בתחום הסעד הבריאותי, ההדרכה החקלאית וזכויות נשים, למעט ישראל כמדינת כיבוש ואפרטהייד, וזאת למרות העוצמה הצבאית ואפשרויות השליטה שעומדות לרשותה. ברור לכול שבפשיטה זו ממשיכה ישראל במדיניותה שנועדה להכניע את הפלסטינים על ידי החלשת החברה האזרחית הפלסטינית לאחר שהחלישה את ארגוני אש״ף והרשות הפלסטינית. זאת במיוחד לאור תרעומתה אל מול הביקורת הבין-לאומית שהיא מקבלת ככל שהיא נחשפת מול הקהילה העולמית כמדינה קולוניאלית וכמדינת אפרטהייד בזכות דו״חות ארגונים כמו היומן רייטס ווטש, אמניסטי נציגות זכויות האדם של האו״ם ואפילו ארגון בצלם הישראלי. הדו"חות הללו אפשריים בזכות הפעילות הכבירה שמבצעים ארגוני החברה האזרחית הפלסטיניים ופעיליהם אשר חושפת את ההפרות של זכויות האדם בשטחים הפלסטיניים הכבושים על ידי ישראל. הארגונים עסוקים באיסוף נתונים, בהכנת תחקירים ודו״חות ובמתן שירותים וסיוע לחברה הפלסטינית.

מאידך גיסא, מדיניות זו של ישראל שולחת מסר לרשות הפלסטינית שנועד  להנמיך את שאיפותיה להקמת מדינה עצמאית ולהבהיר כי עליה להסתפק  בשלטון אוטונומי החל על העם בלבד. על אף שיש נשיא, ראש ממשלה, דגל והמנון, שגרירויות, תקציבים וכוחות ביטחון, המדיניות היחידה שישראל מקבלת בתחום הרשות היא שיפורים בתחום הכלכלי, חיי היום-יום ובתחום התנועה והמימון גרידא.

בפעולותיה הבוטות בשטח הרשות, ישראל גם מתכוונת לחשוף את השבריריות של הרשות ולהשפילה במזיד, לזלזל בתפקידה ולהמעיט את ערכה קבל עמה, ולהראות שישראל עצמה היא השולטת בכול: בביטחון ובכלכלה, במקורות המים והאנרגיה ובמעברים .

מכאן אנו למדים שאין לישראל מה להציע לרשות מלבד שימור המצב הקיים כרשות סוכנת של ישראל, שתפקידה אך ורק להשליט סדר על עמה כרשות אוטונומית נטולת ריבונות ואף סמכות אל מול שלטון החוק הישראלי. כל זה מעמיד את הפלסטינים, במישרין או בעקיפין, בפני הסבל שבהתמודדות עם  שלושה מנגנוני חוק: הראשון הוא מערכת החוק הישראלי, השני הוא החוק הישראלי החל על המתנחלים בגדה המערבית ובמזרח ירושלים ושמספק להם יתרונות פוליטיים, ביטחוניים וכלכליים. חוקים אלה גם מחפים על התקפותיהם כנגד הפלסטינים החיים בגדה המערבית. השלישי הוא שלטון החוק הפלסטיני בשוליים המצומצמים שנשארו לו החל על הפלסטינים בלבד, ללא כל ביטוי של ריבונות על השטח (מעל ומתחת לאדמה) או על המעברים והאוויר.

מקרה זה ודומיו, היינו הפשיטות הישראליות על ירושלים, ג׳נין, שכם וחברון, חושפים מציאות מוזרה מאוד, בלתי-מובנת ובלתי-מקובלת אשר מסתכמת בכך :

ראשית: הרשות הפלסטינית מתעקשת לשמור על התיאום הביטחוני ועל התלות הכלכלית בישראל, והיא נחושה להוכיח את אמינותה בקשר זה, אפילו מתוך מעמד של נחיתות בפועל כרשות תחת שלטון הכיבוש. למשל, יש לשים לב לכך שנשיא הרשות הפלסטינית מחמוד עבאס לא אשרר את ההחלטה של המועצה המרכזית הפלסטינית ושל המועצה הלאומית משנת 2015 אשר קבעה שיש להפסיק את התיאום הביטחוני עם ישראל ולשקול מחדש את ההכרה בה. יתרה מכך, הוא אינו עושה מאומה כדי לחזק את מצבו של העם הפלסטיני ואף מדרדר אותו (ניתן לראות זאת למשל בכך שביטל את הבחירות, דחק את אש״ף לשוליים, והזניח ניסיונות לשים קץ לפילוג הפנימי). הוא אף החליש את החברה האזרחית הפלסטינית, שכן נדמה שאין תפקיד למנגנוני הביטחון הפלסטיניים, אשר מקבלים כ-40% מתקציב הרשות, זולת הגנה על הרשות ושליטה בחברה הפלסטינית .

אם הרשות הפלסטינית אינה מסוגלת או אינה מוכנה לנקוט יוזמה ולעמוד לצד ארגונים אלה, אזי איך היא תוכל להיות מקור השראה לעם שלה


שנית: הרשות הפלסטינית ניצבת בחוסר אונים ונמנעת מלפעול כדי לשנות את ההחלטה הישראלית לסגירת המוסדות. כך למעשה היא משאירה את המאבק בידי הפעילים בארגונים אלה, אף שאין ביכולתה להגן עליהם מפני החוק הישראלי. זאת אף שאין לגיטימיות חוקית לישראל לקבל החלטה כזו ולהחילה על שטחי A אשר נתונים לשליטת הרשות הפלסטינית על פי הסכמי אוסלו .


אם הרשות הפלסטינית או ההנהגה אינה מסוגלת או אינה מוכנה לנקוט יוזמה ולעמוד לצד ארגונים אלה, קרי לקבל החלטה של הנשיא הפלסטיני ושל ראש הממשלה לגשת למשרדי ארגונים אלה, לפרוץ את דלתות הברזל ולקרוע את ההחלטה של המושל הצבאי הישראלי, אזי איך היא תוכל להיות מקור השראה לעם שלה? מהו הלקח שניתן לעם? כיצד היא תוכל להפוך למדינה בעלת ריבונות?


שלישית: כל זה מראה שהרשות, או ההנהגה הפלסטינית, ממשיכה להיכנע לתכתיבים הישראליים תוך ויתור על זכותה לריבונות. היא אינה נוקטת שום יוזמה להגן על זכות זו, דבר אשר הופך אותה למיותרת או מנותקת מהמציאות, במיוחד לאור טענותיה או אשליותיה שהיא הפכה להיות מדינה תחת כיבוש, ושמה שחסר כעת הוא רק הכרת האו״ם בה כמדינה, כאילו הכרה כזו עשויה לשנות משהו. נניח שתתקבל החלטה להכיר ברשות הפלסטינית כמדינה, כיצד תאולץ ישראל ליישמה? או שמא חושבת הרשות שמאן דהוא בעולם יגיש לה החלטה כזו על מגש של כסף בעוד שהיא יושבת ומסתכלת על הנעשה מבלי לנקוט שום יוזמה לשינוי המצב ?


מאג׳ד כיאלי הוא עיתונאי פלסטיני, יליד חלב שבסוריה 1954, שחי בברלין. המאמר המלא פורסם בעיתון א-נהר אל-ערבי. גרסה עברית זו מתפרסמת בחסות פרויקט אופק, המשותף למכון ון ליר, לפורום לחשיבה אזורית ולמרכז אעלאם. מערבית: ע'אזי אבו ג'יאב

קוראים יקרים
פורום החשיבה האזורית הוא ארגון ללא מטרות רווח
אנו יודעים כי גם אלה אינם ימים קלים עבורכם, וכי לא קל למצוא את הפניות התומכות בעבודתנו.

בין אם תוכלו לתמוך בנו כלכלית ובין אם פשוט להקדיש לנו את הזמן ותשומת הלב בקריאה – אנו אסירי תודה.

לקריאה ותמיכה