מהו הפלסטיני בעצם? האם הוא לוחם החופש, מוקדש בטרם צאתו מבטן לשהאדה, למוות או לבית הכלא? או שמא הוא עובד בישראל, אחד שדואג לפרנסה שלו ושל משפחתו? האם הוא לחלופין איש הרשות, העובד בגופי הביטחון שלה בגדה או בעזה? אולי בעצם הוא נער, סטודנט בביר זית, באוניברסיטת אל-נג'אח, באוניברסיטה העברית או בטכניון בישראל או לחלופין באוניברסיטה אירופית או אמריקאית? האם הוא פליט כבר 74 שנים שלמות שחי במחנה פליטים עלוב בגדה המערבית או מחוצה לה? אולי הוא בכלל אזרח של איזו ארץ אחרת (מארצות ערב או שלא), וכל מעייניו נתונים לשיפור רמת חייו ומעמדו?
הפירוט הזה נועד להדגים שכל אחת מן הדמויות הללו היא הפשטה מכוונת – הפלגים הפלסטיניים מציגים רק את לוחם החופש. הם מנפנפים בדמות זו כדי להצדיק את קיומם, ולכסות על קוצר ידם ועל השקיעה של תפקידם ההיסטורי ושל מעמדם – ובייחוד בשל העובדה שפשוט אין להם אסטרטגיה קונסטרוקטיבית למאבק. כוונתי לאסטרטגיה שתכאיב לאויב ותגבה ממנו מחיר במקום שתפגע בפלסטינים בשטחים הכבושים עצמם ותחליש אותם. ההוכחה למצב זה היא "פסטיבל" ההלל של הפלגים לצעירים שהחליטו לקחת את היוזמה לידיהם ולבצע, מדי פעם בפעם, פעולות גרילה בגדה הכבושה.
הדמות הזו היא אומנם חשובה; והיא תגובה טבעית ולגיטימית לכיבוש, לדיכוי ולהשפלה של הפלסטינים, ולא פחות מכך, היא תגובה על אוזלת יד פוליטית, על הריקנות של הפלגים הפלסטיניים. אך דמות זו איננה היחידה. יש להזכיר שיותר ממאה צעירים פלסטינים, וזאת רק מתוך הפלסטינים בני עזה, טבעו בים בין טורקיה ליוון בתקווה לחיים מחוץ לעזה "הלוחמת". הם רצו להשתחרר מן העוני, מן העליבות, מחוסר התקווה, מן הדיקטטורה השוררת במקום שבו מיליון פלסטינים אולצו לחיות תחת מצור מחניק כבר יותר מ-15 שנים, מהעול של הניסיון לשחרר את פלסטין (או של המלחמה בישראל) באמצעות הטילים; הטילים עצמם מאיימים על הישראלים בלבד, אבל האם אין להם השלכות הרסניות על חייהם של הפלסטינים בעזה?
מה שאני מבקש לומר הוא שגם הטובעים הללו הם קורבנות פלסטינים – הם לא לאומיים פחות מחבריהם, ואף סביר להניח שהרבה מהם נטלו חלק באינתיפאדה השנייה. לאלה אפשר גם להוסיף את הדמות של כ-330 מרטירים שבהם ירו הישראלים בדם קר בגבול עזה בזמן מה שכונה "צעדות השיבה" (אלו החלו במרס 2018, ונמשכו למשך שלוש שנים בכל יום שישי). גם אלו קורבנות של "מאבק", כביכול, שאיש אינו יודע מה השיג או למה הפסיק!
לכך אפשר להוסיף יותר ממאתיים אלף צעירים פלסטינים העובדים בישראל, בתוכם גם כ-20,000 צעירים עזתיים. כולנו זוכרים הרי את המראות הקשים של אלפי צעירים פלסטינים מתגודדים בחזיתות של משרדי הרישום בעזה כדי לקבל אישור לעבוד בישראל. ומה עם אנשי הביטחון של "שתי הרשויות" (הכוונה לרשות ולחמאס) החמושים באלות לפירוק ההפגנות בגדה ובעזה כדי לחזק את השלטון הקיים – כלומר, בין השאר, לשמור על ביטחון ישראל (בגדה הדבר אף נעשה בהתאם להבנות התיאום הביטחוני)?!
אלו תהיות קשות ומכאיבות, אך יש להן קשר ממעלה ראשונה למצב הקשה של החברה הפלסטינית, חברה החווה נכבות חוזרות ונשנות. לכן, יש זכות ואף חובה דוחקת להעלות אותן. יש לבחון את הדמויות האלו כדי להבין את המצב לאשורו – על מורכבויותיו ועל קשייו. הרי הדברים גלויים בפני העולם כולו – מלבד הארגונים הפלסטיניים. לאלו האחרונות פשוט כבר אין מה להציע או להשיג באף מישור – חוץ מאשר הישרדות ושמירה על זהותן. כל שהן יכולות לעשות הוא להמשיך לצעוק על קדושת המאבק החמוש, הבא על חשבון כל סוג אחר של מאבק עממי ועל חשבון שלומה של החברה הפלסטינית.
לארגונים הפלסטיניים אין מה להציע באף מישור – חוץ מאשר הישרדות ושמירה על זהותן. כל שהן יכולות לעשות הוא להמשיך לצעוק על קדושת המאבק החמוש, הבא על חשבון שלומה של החברה הפלסטינית
הפלגים הללו, כך ברור, אינם מסוגלים לעשות מאמץ של ממש. כל שהם יכולים לעשות הוא למחוא כף לצעיר בודד כאן, לקבוצה מקומית שם; או לקרוא את העם לדגל למצב חירום, להוציא כרוזים, לחזור על סיסמאות עייפות כמו "נרעיד את האדמה שתחת רגליהם", "נלמד אותם שיעור שהם לא ישכחו". כל זה על אף שכל הניסיונות ליישמן, כמו הניסיון לכפות "עקרונות עימות" כלשהם על ישראל או להשיג "מאזן אימה" או "איחוד הזירות" (בין הגדה לעזה) – התבררו כריקים, ואף פעם לא הוכחה יעילותם – לא כאשר המתנחלים הישראלים טימאו את המקומות הקדושים לאסלאם בירושלים, לא כשהצבא הישראלי התקיף באכזריות פלסטינים בכל מקום – בייחוד בעזה, בג'נין ובשכם, כפי שראינו.
הכוונה היא שכבר לא מספיק לדבר על איזה פלסטיני מדומיין, איזה "טיפוס אידאלי" א-פריורי פלסטיני, המוגדר מראש או נתון במסגרת מתוחמת מראש. הדבר איננו הולם את המציאות – שכן כך הפלסטיני האמיתי – זה שנולד, חי, ועתיד למות – נעלם או אולי מוסתר. למעשה, אין דגם אידאלי של פלסטיני. לטענה זו אין קשר להבדלי המעמדות, לרמת החיים, לחינוך, למקצוע, לתרבות, לנטיות הנפשיות או למקום המגורים, שכן אלו פשוט עניינים טבעיים ורגילים.
הבעיה של הפלסטינים היא שהתנועות הפלסטיניות מתייחסות לזהות הלאומית שלהם דווקא כאילו היא דבר מוחלט ובלתי-משתנה. הן אינן מבינות שזהות עשויה להיחלש או לפוג, וכי המשימה של הכוחות הפוליטיים השונים היא לחזק את הזהות הקולקטיבית ולבסס את היסודות שלה, בייחוד כאשר העם נתון למתקפה המאיימת על עצם זהותו.
מובן שהתנועה הלאומית הפלסטינית, על שלל הביטויים שלה (אש"ף, הרשות והארגונים), איננה עומדת באחריותה להגן על הזהות הפלסטינית ולפתח אותה, משימה שיש לבצעה דרך פיתוח גילויי הלאומיות, חיזוק המוסדות השייכים לה וחיזוק קשריו הפנימיים של העם. את זאת יש לעשות על פי עקרונות לאומיים באופן דמוקרטי ודרך מוסדות וייצוג עממיים. כל זה נכון ביתר שאת במצב הנוכחי, שבו כבר אין לפלסטינים חזון לאומי מאוחד לאחר ההתפוגגות של נרטיב הנכבה (1948), שיסודו הוא ההתאמה ההדדית שבין העם, הארץ, האינטרס והנרטיב ההיסטורי. את מקומו של זה האחרון תפס נרטיב המיוסד על סיום הכיבוש (1967) ועל הקמת מדינה פלסטינית עבור חלק מהעם בחלק מן השטח. רעיון זה נבדל מרעיון של שלום סופי, כי לשלום כזה דרושים שני גורמים – האמת והצדק. אבל ישראל דוחה את שני אלו מכול וכול בכך שהיא מתעקשת לקרוא לעצמה "מדינה יהודית", ובכך שהיא נאבקת בפלסטינים בכל שטחה של פלסטין – כולל בגדה המערבית.
לכך יש להוסיף בעיה נוספת – התנועה הלאומית הפלסטינית איננה מסוגלת להעמיד תוכנית אסטרטגית למאבק שתהלום את התנאים הייחודיים שבהם שרויים הפלסטינים. התנועה מקדשת את המאבק החמוש, שהוא עבורה האופן היחיד – בלי שום רפלקטיביות או ביקורת עצמית. זאת בו בזמן שהיא מאבדת בפועל את היכולת לבצע אותו. לכך יש להוסיף שזהו התחום העיקרי שבו יש לישראל יתרון, ושהדבר גם מספק לישראל תירוץ לפעול בצורה משולחת רסן כנגד הפלסטינים כדי להרוס את יסודות חייהם.
ישנה אפשרות אחרת, שממנה מתעלמים – מאבק לפי הדגם של האינתיפאדה הראשונה (1993-1987). במקום זאת, בחרו בדגם של האינתיפאדה השנייה (2004-2000) – מתקפות חמושות בלתי-מחושבות. הדבר מאפשר לצבא הישראלי לפעול באופן משולח רסן במקום לנטרל אותו ככל האפשר. האופציה של האינתיפאדה העממית למען ההגנה על שיח' ג'ראח (2021) נזנחה גם היא. התקוממות זו הקיפה את כל שטחי פלסטין ההיסטורית; היא איחדה את העם כולו, והכניסה את הפלסטינים המתגוררים בשטחי 1948 אל לב הלאומיות הפלסטינית. היא נזנחה לטובת מלחמת טילים פרטית של הפלגים שלא השיגה דבר – לא "עקרונות עימות", לא "מאזן אימה" ולא "אחדות זירות".
לכן, האחריות המוסרית, האחריות למאבק, האחריות הפוליטית כלפי הצעירים הללו, צעירים כמו רעד חאזם, איבראהים א-נאבולסי, עודיי א-תמימי ו-ודיע אל-חוח, צעירים שהפכו במו ידיהם לאגדה, ועם כל הכבוד לרוח החירות העיקשות ולהקרבה המפעמת בהם, מכתיבה את זאת: גבורתם האישית איננה תחליף למאבק קיבוצי של העם הפלסטיני; גרוע מכך, היא תוצר של ריק בתחום המאבק, ריק שנוצר לאחר שהפלגים הפכו חסרי אונים, או איבדו את כושר המאבק. היא גם תוצאה של העובדה שכבר אין לתנועה הלאומית הפלסטינית אסטרטגיה הולמת למאבק, אסטרטגיה שתהיה אפקטיבית והמשכית, אסטרטגיה שתאפשר לתנועה הלאומית הפלסטינית "לצבור" את ההקרבה שלהם ואת הגבורה שלהם, ו"להשקיע" אותן בהישגים פוליטיים מוגדרים.
מאג'ד כיאלי הוא פובליציסט פוליטי פלסטיני המתגורר בסוריה. המאמר המקורי פורסם באתר א-נהאר אל-ערבי. גרסה עברית זו מתפרסמת בחסות פרויקט אופק, המשותף למכון ון ליר, לפורום לחשיבה אזורית ולמרכז אעלאם. מערבית: אליצור גלוק
