צילום: רויטרס
פוטין בפגישה באבו-דאבי עם נסיך האמירויות בן זיאד, יוני 2018

מדוע ערבים כה רבים תומכים בפוטין?

מדוע חלקים גדולים מהציבור בעולם הערבי דווקא מגלים תמיכה כלפי הפלישה הרוסית לאוקראינה וכלפי פוטין? ההסבר המרכזי לכך חוזר עד לאירועי האביב הערבי ולנרטיב שהשתרש בעקבותיהם, שכל כולו עוינות למערב

בלי לנקוט עמדה ערכית מפורשת מדי, אפשר לומר שקשה להצדיק מבחינה מוסרית את המדיניות שמוביל נשיא רוסיה ולדימיר פוטין נגד אוקראינה. למרות זאת, חלקים גדולים מהציבור בעולם הערבי דווקא מגלים תמיכה כלפי הפלישה הרוסית לאוקראינה וכלפי פוטין. מדובר בעובדה תמוהה שכן אין ספק שהציבור הערבי ער להרס ולסבל שמחוללת רוסיה באוקראינה; והיא נעשית תמוהה יותר כשזוכרים שכתוצאה מהמלחמה נגרם נזק עקיף משמעותי לכלכלות ערביות רבות. ובכל זאת, טוען המומחה המצרי ליחסים בין־לאומיים עמרו סאלח, הערבים תומכים בפוטין. בטור שפרסם לאחרונה במגזין הגיאו־פוליטי האינטרנטי סאדא מיסודה של קרן קרנגי לשלום עולמי, הוא מסביר מדוע. 

כדי למצוא את שורשי התמיכה הערבית בפוטין, טוען סאלח, צריך לחזור בזמן עד לשנת 2011 שבה פרצו מחאות האביב הערבי. המוחים אומנם תבעו דמוקרטיה וזכויות פוליטיות, אולם בחלק מהמקרים בעקבות המחאות באו דווקא הידרדרות, שפיכות דמים וחוסר יציבות פוליטית. בתגובה למציאות זו, בעולם הערבי התפתחו שני נרטיבים סותרים לגבי הסיבה לפרוץ המחאות ולהידרדרות. מחד גיסא, נטען שהמחאות פרצו בשל שאיפה כנה לדמוקרטיה ושההידרדרות חלה באשמת דיכויין ביד ברזל דיקטטורית. אולם מאידך גיסא, היו שטענו שהמחאות פרצו בהוראת גורמים מהמערב אשר ניסו לערער את היציבות באזור באמצעות ליבוי שאיפות חתרניות. מתוך הנרטיב האחרון נגזר גם סדר יום פוליטי: צורת השלטון הראויה, עולה ממנו, היא אוטוקרטיה סמכותית ותקיפה, כזו שתשמור על היציבות הביטחונית במדינות ערב, תעלה אותן על פסי קדמה ושגשוג ותחסל את סוכניו האידיאולוגיים הזרים של המערב. מטבע הדברים, מי שמעוניינים לקדם נרטיב כזה הם המשטרים הסמכותניים הערביים עצמם; אולם באמצעות רטוריקה מסיתה ופופוליסטית, הם מנחילים אותו ליותר ויותר אזרחים ערבים. 

בהקשרי העימות באוקראינה בפרט, פוטין נראה לערבים רבים כמי שמתייצב נגד המערב, שהתגלה במלוא צביעותו

הדומיננטיות של עמדה אנטי־מערבית זו בציבור הערבי יכולה להסביר את ההיקסמות הערבית מפוטין. הלה, בעיני ערבים רבים, הצליח לעמוד בפני המערב היכן שהמנהיגים הערבים נכשלו. כמו מדינות ערב שלאחר האביב הערבי, רוסיה שהוא קיבל לידיו הייתה שקועה באנרכיה בעקבות פירוק הגוש הקומוניסטי, גם כן ביוזמת המערב. אולם לאורך שנות שלטונו הוא הפך את רוסיה למעצמה, גרם למערב לפתח תלות באנרגיה הרוסית והצליח להטות את תוצאות הבחירות בארצות הברית ב־2016 לטובת האינטרס הרוסי. לא עוד, אלא שהוא סייע למדינות ערב בניסיון להדוף את ההשפעה המערבית. רק בזכותו התייצב המצב בסוריה למשל, לאחר שב־2011 היא שקעה במלחמת אזרחים עקובה מדם, וכאשר המערב פנה עורף למדינות ערביות שונות, פוטין היה שם כדי לתמוך בהן. פוטין אפוא הוא בעיני ערבים רבים בה בעת ידיד העולם הערבי, סטירה בפרצופו של המערב שפוגע בעולם הערבי ודמות מנהיג אידיאלית מהסוג שהעולם הערבי זקוק לו. 

בהקשרי העימות באוקראינה בפרט, פוטין נראה לערבים רבים כמי שמתייצב נגד המערב, שהתגלה במלוא צביעותו. המדיניות הרוסית באוקראינה, מזהים רבים בעולם הערבי, גרמה למערב לעמוד על רגליו האחוריות: סיפוח חצי האי קרים ב־2014 ספג במערב גינויים מקיר לקיר, ואילו בתגובה לפלישה האחרונה לאוקראינה הגיב המערב בצעדים משפטיים נגד רוסיה, בהטלת סנקציות, בחרמות בין־לאומיים ובמתן סיוע צבאי לאוקראינים בניסיונם להדוף את הפולש. היכן היה אותו מערב, תוהים הערבים, כאשר בעשורים האחרונים כבשה מדינת ישראל שטחים מהפלסטינים וסיפחה אותם? מדוע סיכל המערב את הניסיונות להעמיד את ישראל לדין? כיצד יכול המערב – וארצות הברית בראשו – לגנות את הפלישה לאוקראינה בשעה שארצות הברית עצמה פלשה באופן דומה לעיראק בשנת 2003? מדוע כעת על הערבים להאמין למערב ולארצות הברית בגרסתם לגבי האירועים באוקראינה ולא לפוטין? 

שתי תופעות אלה, היינו חוסר האמון של הערבים כלפי המערב והערצתם לדמותו של פוטין ולמדיניותו הסמכותנית, גם מלובות על ידי שורה של כלי תקשורת ערביים. מדובר בתחנות ערביות של רשתות תקשורת רוסיות, אולם גם בערוצים דוברי ערבית שממומנים על ידי משטרים סמכותניים ריאקציונריים ערביים ומסקרים את האירועים מבעד להטיה אידיאולוגית בהתאם לשיקוליהם. הללו מציגים את הפלישה הרוסית לאוקראינה בהתאם לנרטיב הרוסי האנטי־מערבי: הם גורסים ש"אוקראינה היא בובה בשירות המערב", ש"היא שיזמה את מעשי האיבה", וש"רוסיה פלשה לאוקראינה כדי להגן על ביטחונה". עוד הם משווים בין מחאות האביב הערבי לבין "המהפכות הצבעוניות" הפרו־מערביות והאנטי־רוסיות שהתרחשו בשנים האחרונות במדינות שונות כולל באוקראינה: לפי הטענה, אלה גם אלה הן יוזמה של המערב לפורר את מוקדי הכוח שמחוצה לו, לסכסך ביניהם ולבסס את כוחו. אג'נדה תקשורתית זו איננה מקרית, לדעת סאלח, אלא משרתת היטב את האינטרס של הכוחות הסמכותניים בעולם הערבי. היא נועדה להשחיר את דימוי המערב, להציג אותו כצבוע וכאינטרסנטי, וממילא להבטיח שכל מי שיבקש לקדם בעולם הערבי דמוקרטיזציה, זכויות אזרח או פתיחות – יוקע מייד כמשת"פ מערבי, כבוגד, כסוכן זר, "יפה נפש" וכיוצאים באלה תארים מחמיאים. 

מעניין לציין אגב אורחא כי האנטגוניזם כלפי המערב משתקף היטב גם בפרופיל האישי של המעורבים בסכסוך כפי שהוא משורטט בתקשורת הערבית. בשעה שנשיא אוקראינה זלנסקי הוא "בובה מערבית" או פשוט "ליצן", פוטין מתואר כמנהיג אגדי שבנה את רוסיה במו ידיו, סטר בפניו של המערב ופיתח תעשייה ביטחונית שלמה תוצרת רוסיה שרק ממתינה לחמש את העולם הערבי. הוא מאופיין כ"סוכן קג"ב מסתורי" וכ"התגלמות הגבריות", ופעם אחר פעם מוצגות התמונות המפורסמות שבהן הוא נראה רוכב בחזה חשוף על סוס, או מביס יריבים בקרבות ג'ודו. במובן זה, ישנם ערוצי תקשורת ערביים שבהם סיקור המלחמה באוקראינה הוא מעין משדר פרסומת לתרבות הפוליטית ולתרבות השלטונית המתגלמות בפוטין. 

אולם מעבר לחזה החשוף של פוטין ולדו־פרצופיות של המערב, לדעת סאלח ההערכה הערבית לרוסיה רוכבת על רגשות עמוקים יותר. לדעתו, ערבים רבים חשים שהסדר העולמי הנוכחי אינו מיטיב עימם. לתחושתם, מאזן הכוחות בזירה הבין־לאומית הופר לאחר קריסת הגוש הקומוניסטי: המערב נהנה מהגמוניה מוחלטת, וברית המועצות – בעלת הברית המרכזית של הערבים עד אז – נכחדה. לערבים אין עוד מי שיבנה את כוחם הצבאי, יעניק להם סיוע כלכלי ויצדד בהם במאבק לשחרור מהשליטה הקולוניאלית המערבית. ואומנם, לא מדובר בניתוח תלוש מהמציאות: מאז שנות התשעים במדינות ערביות רבות הכלכלה מדשדשת במקומה, פוטנציאל הצמיחה מתבזבז, העצמאות הגיאו־פוליטית פוחתת והעתיד הולך ונראה קודר.  והינה, הפלישה הרוסית לאוקראינה מגלמת שינוי מגמה. לפתע יש משקל נגד למערב בזירה הבין־לאומית, ובמקום הסדר ההגמוני בראשותו הולכת ונרקמת מערכת דו־קוטבית או רב־קוטבית. התוקפנות הרוסית לצד התחזקותה של סין בזירה הבין־לאומית מיתרגמות בפנטזיות הערביות לכדי הבטחה לסדר עולמי חדש ומאוזן יותר; סדר שבתוכו, מקווים הערבים, הם אולי יזכו סוף סוף למקומם הראוי. הפלישה לאוקראינה היא אפוא תחילת מימושה של הפנטזיה הנוסטלגית הערבית; סבלם של האוקראינים הוא מחיר פעוט לשלם עבור עתיד ורוד שכזה. מי שמרוויח, כמובן, ממצב העניינים הוא פוטין, שהופך לנער הפוסטר של הסדר העולמי החדש. רוסיה יכולה אפוא להסיר מליבה דאגה לגבי דימויה בדעת הקהל הערבי; מצבו של העולם הערבי משרת אותה טוב יותר מכל לשכת הסברה. 

קוראים יקרים
פורום החשיבה האזורית הוא ארגון ללא מטרות רווח
אנו יודעים כי גם אלה אינם ימים קלים עבורכם, וכי לא קל למצוא את הפניות התומכות בעבודתנו.

בין אם תוכלו לתמוך בנו כלכלית ובין אם פשוט להקדיש לנו את הזמן ותשומת הלב בקריאה – אנו אסירי תודה.

לקריאה ותמיכה