מאז תחילת הלחימה בעזה מושמעות כלפי ישראל טענות שהיא מבצעת רצח עם בעזה. אפשר לבטל את ההאשמות האלו בטענה שהן אחד המופעים של אנטישמיות, שנראה שמתפרצת אל פני השטח בעת האחרונה ברחבי העולם המערבי, או של אנטי־ציונות ושנאת ישראל במישור הפוליטי. בין אם הסברים אלו נכונים ובין אם לאו, כדאי להבין כיצד הדברים נראים מהזווית הבין־לאומית.
נקודת המוצא היא העובדות הדרמטיות המשתקפות בתקשורת העולמית: ב־50 הימים הראשונים של המלחמה דיווח משרד הבריאות הפלסטיני על למעלה מ־14,000 הרוגים ברצועת עזה כתוצאה מתקיפות של צה"ל, מתוכם למעלה מ־10,000 נשים וקטינים. זהו היקף פגיעה עצום, וחלקם של הנשים והילדים, שלכאורה אינם מעורבים בלחימה, הוא גדול במיוחד. מייד בתחילת הלחימה הפסיקה ישראל את הספקת החשמל לרצועה וכן את הספקת המים (כ־10% מכלל הצריכה בעזה), שחודשה בלחץ אמריקאי באופן חלקי לאחר כשבוע. ישראל אף הודיעה שלא תאפשר הכנסת סיוע הומניטרי לעזה. צה"ל קרא לתושבי צפון הרצועה לעבור לדרומה, אומנם תוך הבהרה שהמעבר נועד להגן עליהם מפני הלחימה, אך מבלי להתחייב שבתום הלחימה יוכלו התושבים לחזור לבתיהם (הודעה ברוח זו הוצאה רק בשלב מאוחר, שוב בלחץ אמריקאי).
נוכח כל אלו, יש הטוענים שישראל מנסה להשמיד את אוכלוסיית עזה, במישרין או על ידי יצירת תנאי חיים שיביאו להכחדתה; או לכל הפחות לבצע "טיהור אתני", כלומר גירוש של האוכלוסייה מהשטח לבלי שוב. אלו הם פשעים בין־לאומיים רצח עם (השמדה באופן מלא או חלקי של קבוצה אתנית בתור שכזו), או לכל הפחות פשעים נגד האנושות (קטגוריה הכוללת בין היתר רצח, השמדה וגירוש ללא הצדקה חוקית, כאשר אלו מבוצעים באופן נרחב ושיטתי כלפי אוכלוסייה אזרחית על בסיס מדיניות ממשלתית או ארגונית. כך אין ספק שהטבח ב־7 באוקטובר והחטיפה של אנשים לעזה הם כשלעצמם פשעים נגד האנושות).
חשיבותו של הקשר
אפשר להתווכח על הנתונים. שאלה אחת היא אם משרד הבריאות הפלסטיני הוא מקור אמין או לא. נוסף על כך, המספר הכולל של ההרוגים אינו מבחין בין לוחמים (שעל פי דיני הלחימה הריגתם במכוון היא חוקית, וייתכן שבין הנשים והקטינים יש כאלו) לבין אזרחים (שעל פי דיני המלחמה אסור לפגוע בהם בכוונה). אך המחלוקת הגדולה היא לגבי משמעותה של הפגיעה הנרחבת באוכלוסייה האזרחית, והתשובה לשאלה זו מחייבת התייחסות להקשר של הפגיעה.
הפגיעה הנרחבת באזרחים מתרחשת בהקשר מובהק של לחימה: צה"ל לוחם כדי להגן על תושבי ישראל ועל שטחה. הוא פועל מול ארגון ששיטת הפעולה שלו היא תקיפה מתוך ריכוזי אוכלוסייה ושימוש באוכלוסייה כמגן מפני תקיפה, בניגוד למשפט הבין־לאומי. הפרות אלו אינן מבטלות את האיסור לפגוע במכוון באזרחים, וכאשר ישראל תוקפת – וגם נוכח ההפרות היא רשאית לכוון את תקיפותיה רק כלפי מטרות צבאיות (כלומר אובייקטים שנעשה בהם שימוש צבאי ולוחמי חמאס) – עליה לצמצם את הנזק הנלווה לאזרחים למינימום האפשרי, ולהקפיד על מידתיותו לתועלת הצבאית הצפויה. אך "המינימום האפשרי" גדול יחסית בנסיבות האלו. אותו עיקרון, שפגיעה מכוונת באזרחים אסורה אך נוכחותם וצורכיהם של אזרחים אינה הופכת את האויב הלוחם לחסין, תקף גם לגבי צעדים אחרים שנקטה ישראל: החובה לאפשר סיוע הומניטרי כפופה, על פי המשפט הבין־לאומי, לכך שהוא לא יוסט לצרכים צבאיים. ישראל חוששת, לא בלי הצדקה, שהסיוע לא יגיע לאוכלוסייה הזקוקה לו אלא לידי חמאס ויאפשר לו לחזק את כוחותיו. אשר לקריאה לאוכלוסייה לנוע לדרום הרצועה, זהו אמצעי זהירות אשר על פי המשפט הבין־לאומי ישראל רשאית ואולי אף חייבת לנקוט אם יש באפשרותה לעשות זאת, כדי לצמצם את חשיפתם של אזרחים לסכנות הלחימה. במילים אחרות, הפגיעות באזרחים הן תוצאה נלווית בלתי־נמנעת ומידתית בהתחשב ביעדים הצבאיים שבהם מדובר.
אלו הטוענים שישראל מבצעת פשעים בין־לאומיים אף הם מציגים הקשר. ההקשר לדבריהם הוא המצור המתמשך על עזה, הכיבוש הבלתי־מסתיים, אלימות של מתנחלים ושל כוחות ביטחון בגדה המערבית; ומנגד, השאיפות הפוליטיות של הפלסטינים. את פעולת חמאס ב־7 באוקטובר הם מתארים כ"בלתי־רלוונטית", כאירוע נקודתי של "חדירה של קבוצות פלסטיניות לרבות תקיפות פליליות של אזרחים ישראלים", או מתעלמים ממנה לחלוטין. גם הלחימה הנמשכת של חמאס מאז אותו יום, והסכנה של חדירות ומעשי טבח נוספים – שחמאס מאיים בהם במפורש – נעדרות לחלוטין מהנרטיב.
המשפט הבין־לאומי מחייב להנחיל לכוחות הלוחמים את דיני הלחימה, ושגרת ההכשרה בצה"ל כוללת הדרכות מתאימות. אך מה שבולט בתקשורת אינן הפקודות הצבאיות, אלא התבטאויותיהם של פוליטיקאים. ובאלו ניתן למצוא לא מעט קריאות לביצוע מעשים שהם פשעים בין־לאומיים
חשוב להבהיר: לפשעים בין־לאומיים לעולם אין "הקשר" או הצדקה. אי־אפשר להצדיק את הטבח ב־7 באוקטובר ואת החטיפות כ"התקפת נגד" לגיטימית במאבק נגד הכיבוש מתמשך. המטרה אינה מקדשת כל אמצעי. כך, גם התקפות טילים חוזרות ונשנות על יישובים, ואפילו מעשי חמאס ב־7 באוקטובר – החדירה לתוך ישראל, רצח והתעללות והשמדת יישובים – אינם נותנים לישראל היתר לבצע פשעים בין־לאומיים. אך הם כן מקימים את זכותה להגן על שטחה ועל תושביה תוך קיום דיני המלחמה.
חשיבותה של כוונה
אי־חוקיותן (והפליליות) של פעולות חמאס אינה מוטלת בספק, שהרי הכוונה לפגוע בתושבי ישראל היא מוצהרת. השאלה בדבר החוקיות של פעולותיה של ישראל ברצועת עזה היא מורכבת יותר: האם הפגיעה הנרחבת באזרחים היא תוצאת לוואי בלתי־מכוונת, הכרחית ומידתית שנגרמת אגב עימות מזוין, או מעשה שמטרתו הישירה היא גרימת נזק מכוון לאזרחים או גרימת נזק נלווה לאזרחים שהוא במכוון בלתי־מידתי, ולכן פגיעה זו היא פשע בין־לאומי? התשובה תלויה במידה רבה בכוונה: מה כוונת המפקדים כאשר הם מורים על ביצוע כל אחת מהתקיפות; מה מנחה את מדיניותה של ישראל לגבי הכנסת הסיוע ההומניטרי; והאם בכוונתה לאפשר את שובה של האוכלוסייה לצפון הרצועה, אשר יחייב לא רק חופש תנועה אלא קיומה של תשתית לדיור ולמחיה?
עמדתה הרשמית של ישראל מצויה במסמך שפרסמה הפרקליטות הצבאית בעניין הדין הבין־לאומי החל על הסכסוך בין ישראל לחמאס. המסמך מדגיש שצה"ל פועל בהתאם לדין הבין־לאומי, ושכוחותיו מקפידים על עקרונות ההבחנה והמידתיות. בדפים הקרביים שפרסם הרמטכ"ל המשימה היא "להגן על הבית" תוך פעולה "על פי רוח צה"ל וערכיו". הרמטכ"ל הדגיש ש"צה"ל נלחם בארגון חמאס, הוא לא נלחם באוכלוסיית עזה. צה"ל מעוניין שתושבי עזה יצליחו לעבור את המלחמה הזאת עם כמה שפחות פגיעות". יש להניח ולקוות שזו גם רוח ההוראות שמגיעות לדרגי הפיקוד הנמוכים יותר ומהן לחיילים בשטח. לכאורה אין בדברים כל חדש. המשפט הבין־לאומי מחייב להנחיל לכוחות הלוחמים את דיני הלחימה, ושגרת ההכשרה בצה"ל כוללת הדרכות מתאימות. אך מה שבולט בתקשורת שאליה נחשפים כולנו – חיילים, הציבור בישראל וגם דעת הקהל ברחבי העולם – אינן הפקודות הצבאיות, אלא התבטאויותיהם של פוליטיקאים. ובאלו ניתן למצוא לא מעט קריאות לביצוע מעשים שהם פשעים בין־לאומיים. הבעיה אינה עניין של hasbara בלבד. מדובר בהבעת רצון לראות סבל של אזרחים, וחמור מכך – בהכרזה על מדיניות שמטרתה גרימת סבל לאזרחים או בקריאות למדיניות כזו. להתבטאויות כאלו יש משקל רב בדבריהם של מי שטוענים שמדובר בפשע.
ההתבטאויות החמורות ביותר בהקשר זה הן מפי הממשלה, שהיא, מבחינת המשפט הבין־לאומי, הדוברת של המדינה: ראש הממשלה קרא לנקמה (כלומר פגיעה מכוונת) ב"עמלק", אוכלוסיית האויב כולה. שותפו של ראש הממשלה בקבלת החלטות לגבי הלחימה, שר הביטחון, הורה "להטיל מצור מוחלט על רצועת עזה". במשרד המודיעין הוכן מסמך הממליץ "לפנות" את אוכלוסיית עזה לסיני, ושרת המודיעין ביטאה רעיון דומה בתקשורת. שר המורשת עמיחי אליהו הכריז ש"אין כזה דבר בלתי־מעורבים בעזה". רשימת ההתבטאויות של חברי קואליציה קולניים על כך שיש לגרום נזק טוטלי ברצועה היא ארוכה: "ננקום ונקדיש את החיים שלנו לנקום" (ח"כ צבי סוכות, יו"ר ועדת משנה של ועדת החוץ והביטחון של הכנסת), "אין לרחם! לשטח ולרסק את עזה" (ח"כ טלי גוטליב), "למחוק את עזה" (ח"כ ניסים ואטורי, סגן יו"ר הכנסת), "את רצועת עזה צריך לשטח ולכולם יש גזר דין אחד והוא מוות… ברצועת עזה אין חפים מפשע…" (ח"כ יצחק קרויזר), "מטרה אחת: נכבה! נכבה שתאפיל על הנכבה של 48" (ח"כ אריאל קלנר), "מחיקת כל עזה מעל פני האדמה… דרוש כאן צה"ל נוקם ואכזר" (ח"כ גלית דיסטל־אטבריאן). ראש הממשלה נזף בשרים והתנער מדבריהם, שגרירות ישראל נאלצה להסביר ששרת המודיעין היא "שרה לא־חשובה". אך את הנאמר אין להשיב.
חשיבותה של הנהגה
לא כל הצהרה של פוליטיקאי או של פוליטיקאית מהקואליציה הפונה לבייס האלקטורלי ראויה להתייחסות ולקבלת משקל משפטי. במיוחד חשוב להבחין בין הצהרות של פוליטיקאים לבין הצהרותיהם של מקבלי החלטות ושל בכירי הצבא והמפקדים שנותנים את ההוראות לכוחות בשטח. אך כאמור, חלקן של ההצהרות מגיעות מהדרגים הגבוהים של מקבלי ההחלטות, ובצה"ל עצמו נשמעו דברים חמורים: מתאם פעולות התיאום בשטחים (האחראי למימוש מדיניות הממשלה בשטחים) אלוף רסאן עליאן, פנה לתושבי עזה באומרו: "חמאס הפכה לדאעש ותושבי עזה, במקום להזדעזע, חוגגים. בחיות אדם מטפלים בהתאם – ישראל הטילה מצור מוחלט על עזה. לא יהיה חשמל, לא יהיה מים, יהיה הרס. גיהינום רציתם – וגיהינום תקבלו". הרב של פיקוד צפון דיבר על השמדת סדום ועמורה באומרו ש"כאשר יש רוע מוחלט אסור להסתכל אחורה, אסור להביע אמפתיה".
הרמטכ"ל הכריז בצדק שפעילות צה"ל תבוצע "על פי שלבי המלחמה ומטרותיה, כפי שהוגדרו על ידי ממשלת ישראל". אך כאשר לא ברור מהן מטרות המלחמה; כשנשיא המדינה מכריז ש"אין אמת באמירה שיש אזרחים לא־מעורבים" כי האוכלוסייה אחראית לכך שלא התקוממה נגד חמאס, כמוהו שגריר ישראל באו"ם אומר שתושבי עזה אחראים לגורלם כי הם בחרו בחמאס; כששר הביטחון מכריז על מצור, מתאם פעולות הממשלה בשטחים מכריז על דמם של תושבי עזה הפקר, ורב צבאי, נציג של יחידה השותפה לעיצוב רוח צה"ל ואופיו האידאולוגי, קורא להשמדה מוחלטת – קשה להלין על מי שחושש מהתערערות טוהר הנשק.
צה"ל צריך להרחיק את עצמו ככל הניתן מההתבטאויות הפליליות. לכל הפחות דובר צה"ל, ואולי הרמטכ"ל בקולו, צריך להשמיע את עמדת הפיקוד הצבאי בכל הזדמנות, בבירור ובנחרצות. ראש הממשלה ושר הביטחון צריכים אף הם להכריז בצורה שאינה משתמעת לשתי פנים שמדיניותה של ישראל היא להבחין בין אזרחים לבין לוחמים, לנקוט את כל אמצעי הזהירות כדי להימנע מפגיעה באזרחים ולהסכין עם פגיעה כזו רק כאשר היא הכרחית ומידתית לתועלת הצבאית הישירה הצפויה מהתקיפה. אם התבטאויותיהם של שרים אחרים ושל פוליטיקאים אחרים הן התלהמויות שאין דבר בצידן, מוטב שראש הממשלה וראש הקואליציה יבהירו לעמיתיהם שהם גורמים לישראל ולחיילי צה"ל סיכון משפטי מיותר. אם הם אינם יכולים לרסן את רגשות הנקם והאכזריות שלהם, לכל הפחות שירסנו את לשונם.
