שני חוקרי מדעי המדינה עבד אללה חליפה א־שאיג'י (عبد الله خليفة الشايجي) הכוויתי ועבד אל־פתאח מאדי (عبد الفتاح ماضي) המצרי דנים בשאלת מצבו העגום של העולם הערבי, או כפי שהם מכנים אותו "המולדת הערבית", ובנסיבות ההיסטוריות-פוליטיות שהביאו אותו למצב זה. שניהם רואים במערב אחראי לרבות מהבעיות שצמחו במדינות ערב בעשורים האחרונים, אולם מאדי מפגין גם הערצה כלפיו ומבקש ללמוד ממנו. כמו כן, שניהם מסכימים כי ביקורת רבה צריכה להיות מוטלת על בני האומה הערבית וכי הפתרון טמון בהון האנושי שמרכיב אותה ולא בגורם חיצוני. אם כן, כיצד הגענו למצב הקשה שנמצא בו העולם הערבי כבר יותר ממאה שנה?
א־שאיג'י פותח את דבריו כשהוא מזכיר לנו שאיננו מדברים על מרכיב קטן ושולי בעולם אלא על מולדת ערבית הנפרסת על פני יבשות אפריקה ואסיה; כוללת 22 מדינות; אוכלוסייתה מונה יותר מ־450 מיליון בני אדם; היא שולטת על רבים ממאגרי הנפט והגז של העולם עם כמות הפקה עצמית לא-מבוטלת; שולטת של מצרי הים החשובים ביותר ברמה העולמית, ביניהם מצר הרמז במפרץ הפרסי, שדרכו עובר רבע מהנפט העולמי, מצר באב אל־מנדב, הממוקם בין תימן, אפריקה ותעלת סואץ; וכוללת בתחומה את מדינות המפרץ המחזיקות בבעלות על קרנות עצמאיות בשווי מיליארדים. פסקה זו נותנת לנו פרספקטיבה ומדגישה את הצורך להסביר את החולשה של העולם הערבי ואת העדרו של ארגון גג מאחד, כמו האיחוד האירופי או אף ארגון נאט"ו.
מאדי עשוי להשיב על שאלה זו כשהוא חוזר אחורה לנפילתה של האימפריה העות'מאנית ששלטה במרחב זה כ־500 שנה עד תחילת המאה ה־20. לטענתו שם החלה התקופה הקשה שאנו עדים לה עד היום במרחב גאוגרפי זה. נפילת האימפריה הביאה לכניסתן של המעצמות הקולוניאליות האירופאיות שהתנפלו על אדמותיהם של הערבים. הקולוניאליזם הביא איתו את החלוקה למספר רב של מדינות קטנות (אותה חלוקה שקיימת עד היום) והשריש את התפיסה כי כל מדינה קטנה היא בעלת עצמאות ובראשה עומד שלטון מקומי. המדינות הקטנות שאפו להתקדם ולהתפתח. הדבר לקח כמה עשורים עד שהתברר כי סוג המדינות שצמחו היה שונה מאוד מהמודל של מדינה מודרנית, דבר שמאדי מתאר כהזדמנות פז שהוחמצה – "בזבוז עצמאות לאומית" הוא קורא לה. נוסף על כך, הפלסטינים ושאר המדינות הערביות סביב חוו תבוסה צבאית גדולה יותר מפעם אחת ונשארו תלויים בגורמים מבחוץ שיסייעו להם. במקביל לכך ולא במנותק כמובן, התפוגגה לה התקווה לפאן־ערביות, שהייתה חלום שהעסיק רבים מבני המולדת הערבית במשך שנים, תקווה שאף הכותבים מבקשים להמשיכה במובן מסוים.
נוסף על כך, א־שאיג'י מציג כיצד הוויכוחים הפנים־ערביים והפיכות צבאיות תרמו להיחלשותו של המשטר הכלל־ערבי. סוריה שלטה בלבנון במשך שלושים שנה, והמחלוקת בין אלג'יריה למרוקו שהתרחשה לפני 30 שנה הביאה לסגירת הגבולות בין שתי המדינות, לניתוק היחסים הדיפלומטיים ולסגירת המרחב האווירי של אלג'יריה בפני חברות תעופה מרוקאיות. הפיכות צבאיות ברפובליקות הערביות מאז שנות החמישים של המאה ה־20 במצרים, בעיראק, בסוריה, בלוב, בסודאן ובמאוריטניה, שליטת האליטות הצבאיות במשטרי הרפובליקות הערביות והפיכות נגד החוקה, כפי שאנו רואים עד היום, תרמו להעמקת המבוי הסתום ולהחלשת היכולות לגיבוש מערך ערבי כולל. אם כן, חלוקה, מלאכותית ברובה, למספר רב של מדינות קטנות, עצמאות שלא הולידה שלטון עצמי של העמים וסכסוכים בלתי־פוסקים בין אותן מדינות קטנות ובתוכן – הביאו לכך שעל אף גודלה של המולדת הערבית ועל אף עושרה באזור המפרץ, היא נותרה ללא כוח פוליטי מאחד ואף ללא יכולת לעמוד אל מול המשטרים הפנימיים המדכאים שהוסיפו לחולשתה.
חולשתה של המולדת הערבית וחוסר יכולתן של מדינות ערב השונות להקים ארגון כלל־ערבי חזק, מאפשרים את צמיחתם של גורמים אזוריים אחרים שיש בהם משום סכנה לכלל האזור ובהם הפרויקט הישראלי
אולם א־שאיג'י מבקש שלא נשכח גורם חשוב מאוד שהשפיע על המרחב בעשורים האחרונים – המערב, ובראשו ארה"ב. הסיפור התחיל שוב בגלל משטר כושל ומנהיג שיצא למלחמות הרות אסון – סדאם חוסיין. משטרו הביא לשינוי במאזן הכוחות ו"זימן" את הכוחות האמריקאים הזרים שהקימו בסיסים צבאיים לבקשתן ובתמיכתן של בעלות הברית מהמפרץ ומשאר העולם הערבי. זאת בזמן שסדאם כבש את כווית וסירב לצאת ממנה. הייתה זו נקודת מפנה מבחינת א־שאיג'י, שבה מדינות ערביות תמכו בכניסתם של כוחות מערביים לתוך מדינה ערבית אחרת.
לדעת א־שאיג'י, חולשתה של המולדת הערבית וחוסר יכולתן של מדינות ערב השונות להקים ארגון כלל־ערבי חזק, מאפשרים את צמיחתם של גורמים אזוריים אחרים שיש בהם משום סכנה לכלל האזור ובהם: הפרויקט הישראלי, שמקבל לגיטימציה בזכות ההסכמים עם ירדן ועם מצרים ובזכות הסכמי אברהם שנחתמו לאחרונה; איראן וההתפשטות העדתית, ששולחת סוכנים וזרועות שמחלישים את המשטרים הערביים ואף מתגאה בכך שהיא שולטת בארבע בירות ערביות; וכן אל נתעלם משאיפותיה של טורקיה לחזור ולהיות אימפריה כלל־אזורית כפי שהייתה בתקופה העות'מאנית. בשנת 2017 פרץ משבר בין מדינות המפרץ הערביות – סעודיה, איחוד האמירויות, קטר ובחריין, שתרם אף הוא להתחזקותה של טורקיה באזור. בעקבות המשבר קטר וטורקיה הפעילו את הסכם הביטחון שאושרר על ידי הפרלמנט הטורקי וכך נשלחו אלפי חיילים טורקים לקטר. הקשר בין שתי המדינות התפתח למערכת יחסים אסטרטגית. א־שאיג'י מספר כי "בתחילת השנה השתתפתי בכנס שאורגן על ידי מחלקת התקשורת של הנשיאות הטורקית והמרכז למחקרים אסטרטגיים באיסטנבול על היחסים בין טורקיה למדינות המפרץ. חשתי בהתערבות המשתתפים הטורקים וברצונם לפתח קשרים עם מדינות המפרץ החל בקטר. זאת על רקע ההתקרבות בין טורקיה לסעודיה וחתימת השותפות הכלכלית המקיפה בין איחוד האמירויות לטורקיה להעלאת חילופי הסחר ל־25 מיליארד דולר ב־5 שנים". יחסי טורקיה-המפרציות מתקדמים במספר מישורים, ביניהם המישור הצבאי, בעיקר לאור הצלחתו של המל"ט הטורקי באירקטאר TB-2 ועמדתה החזקה של טורקיה בברית נאט"ו, הטלת הווטו על הצטרפותה של שוודיה והניסיון לתווך במלחמה בין רוסיה ואוקראינה. לכל זאת יש להוסיף את העוצמה הרכה (soft power) שטורקיה מפעילה המביאה תיירים רבים מהמפרץ לבקר בה ואף לרכוש נדל"ן ולהשקיע בהשקעות ממשלתיות ופרטיות.
לדעת מאדי, המהפכות של 2011 היו הזדמנות לשינוי ולקיחת בעלות על הרצון הלאומי, אך חולשת האליטות והכוחות הפוליטיים שעמדו בראש התרחישים הפוליטיים והרדיפה של מתנגדי המהפכות הללו מבית ומחוץ הביאו להחמצת הזדמנות נוספת, וגרמו לכניסתם של סכסוכים רבים לאזור, סכסוכים שאין בהם מנצחים, רק מפסידים משני הצדדים. סכסוכים אלו ליבו את המחלוקות ודחפו את העמים באזור לפעולות של השמדה עצמית. א־שאיג'י מתאר כיצד מהפכות אלו הביאו לכך שמדינות שהיו בעלות תפקיד מרכזי בניהול המולדת הערבית יצאו מהמשוואה – מצרים בינואר 2011 עם פרוץ המהפכה, סוריה קצת אחריה עם המיליטריזציה ודיכוי המהפכה הסורית בכוח משטרו של בשר אל־אסד ועיראק נפלה עוד לפניהן לאחר התבוסה המשפילה במלחמה לשחרור כווית שכללה סנקציות בין־לאומיות, נפילת משטר הבעת', פירוק הצבא ושליטת אמריקה ואיראן על המפקדה העירקית שהפכו את המדינה לישות שברירית. כתוצאה מכך, מועצת שיתוף הפעולה של מדינות המפרץ (GCC), גוף פוליטי-כלכלי הכולל את כלל מדינות המפרץ הערביות למעט תימן: כווית, ערב הסעודית, איחוד האמירויות, עומאן, בחריין וקטר, קיבלה את הבכורה להנהיג את העולם הערבי. אולם ה־GCC הייתה עדה למשברים ולחילוקי דעות תכופים באשר למטרותיה ולמקורות הסכנה שלה. היא לא הצליחה לעבור ממצב של שיתוף פעולה בעל כורחה לאיחוד אמיתי, לדעת א־שאיג'י. כך נכשלה המועצה בחיזוק מעמדה כקבוצה האזורית החזקה ביותר בעולם הערבי ואף לא הפכה למרכז קבלת ההחלטות של ההנהגה הערבית. כך הצטרפה ה־GCC למחלת החולשה הערבית, לשיטת א־שאיג'י.
נראה שלדעת מאדי השנים האחרונות הוכיחו כי הדרך של הערבים להחזיר לעצמם את מולדתם, לקחת בעלות על ממשלותיהם ולהשתמש ביכולותיהם לטובת העם היא ארוכה ואף קשה יותר מקרבות השחרור שניהלו העמים בעבר נגד הקולוניאליזם. כיום המאבק מתנהל כך שמתנגדיו מבית ומחוץ מתחבאים מאחורי אמירות ריקות מתוכן ושקריות. המתנגדים מבית משתמשים בסיסמאות של פטריוטיות, יציבות, ביטחון, פיתוח ומאבק בטרור, בעוד המטרה שלהם היא לפלג, לנרמל את השחיתות ולבסס את המצב הקיים. המתנגדים מבחוץ מעלים סיסמאות זוהרות על זכויות אדם ועל מודרניות, בעוד המדיניות האמיתית שלהם מבוססת על שליטה ועל שלילת היכולת של העמים לשלטון עצמי בעודם מעורבים בסכסוכים ניהיליסטיים.
אולם, לדעת מאדי, על אף "ההקשר ההיסטורי הקשה הזה, ולמרות היחלשות האינטלקטואלים וההוגים הערבים, עדיין יש תקווה שחלקם יעמידו חיילים מקרבם כנגד האתגרים הללו וימלאו את החובה שהזמן הזה מטיל עלינו. הכנסים, כתבי העת המדעיים, העיתונים ואתרי האינטרנט שלנו, כולם התמלאו במאמרים, בתיאוריות ובמחקרים כדי להבין ולאבחן את המציאות, וחלק מאיתנו ימשיך בעבודה האקדמית והעיתונאית הזו. אולם הגיע הזמן שהעבודות המחקריות והעיתונאיות הללו ייקשרו לפעולות אחרות המציעות רעיונות לפתרונות אפשריים שניתן לדון בהם או לפעול לפיהם".
מאדי סבור כי יש ללמוד מהמהפכה האמריקאית. אחד היתרונות של מהפכה זו היה בכך שהיו בה אנשים שהתאפיינו ברוחב אופקים, בעומק חשיבה וביכולת להציג מענים ופתרונות ולעבוד יחד. זאת במקום להגביל את עצמם לתחומים של אבחון ושל ביקורת בלבד, או גרוע מכך, לעכב את מה שחשוב ולהצדיק את חוסר האונים ואת הכישלון, כפי שעושים אינטלקטואלים רבים במולדת הערבית. מסמכים פדרליים אלה שנכתבו בידי האמריקאים הם קווים מנחים שהתבססו עליהם מאוחר יותר אומות ופרטים נוספים בבואם לערוך מאבק לשחרור. לפי אותו היגיון אפשר לדבר על חלוצים אחרים של הרנסנס האירופי במאות ה־17 וה־18. אלה פיתחו את הפילוסופיות ואת הרעיונות הגדולים שמאוחר יותר הפכו לעקרונות של סדר חברתי שעל בסיסם נבנו המוסדות והמבנים הדמוקרטיים.
מה עושים מכאן? לכל אחד מהחוקרים תשובה מעט שונה. בעיני א־שאיג'י ההיסטוריה אינה משאירה לנו מקום רב לאופטימיות בנוגע להצלחת פרויקט כלל־ערבי לעמוד באחדות נגד הסכנות שעורבות למולדת הערבית. כפי שהיום כבר לא ניתן למצוא עמדה מאוחדת בנוגע לנורמליזציה עם ישראל וגם לא הסכמה על האיום האיראני כאיום ביטחוני לאינדיווידואל ולקולקטיב הערבי, ואף נמוגו חילוקי הדעות עם טורקיה. אפילו העלו מחדש את נושא משטר אסד, משטר שהתעלל ועקר מחצית מעמו – כ־13 מיליון פליטים ברחבי העולם ובתוך המדינה. אולם לשיטתו של א־שאיג'י כל העובדות הללו מחזקות את הצורך להתקומם וללמוד מהעבר, להתאחד ולהקים מערך הגנה כלל־ערבי שיעמוד מול הפרויקטים האזורים והבין־לאומיים המאיימים על המולדת הערבית ומפירים את הביטחון האישי של המדינות הערביות.
מאדי מצידו סבור כי יש להתמקד בכתיבת מסמכים פדרליים נוסח המסמכים שנכתבו בארה"ב, מסמכים שזורעים תקווה בפני העמים הערביים האומללים וחושפים את האפשרות לשינוי ולעולם טוב יותר. מסמכים המדגישים את הצורך לפעול למען שינוי שכזה ברמה הרעיונית תחילה, אך גם מעודדים ליישם את השינוי בשטח בשנית. מסמכים הבונים חזון המאפשר לצאת "ממצב של זלזול עצמי ומחשבה שלא יכול להיות כאן יותר טוב, לעבר עולם אחר לגמרי, שבו אנו מגינים על האינטרסים שלנו, על הזכויות שלנו ועל החלומות שלנו. גורמי כוח הם לא רק חומריים – ישנם גורמי כוח רכים הבאים בראשית כוחם של רעיונות, כוחה של פעולה משותפת, כוח ניצול הזדמנויות קטנות וכוחה של פעולה מצטברת עם תמונת עתיד בהירה ומטרות סופיות".
מאדי ממשיך ואומר כי אין צורך להתחיל מאפס. הרי כבר נכתבו רעיונות רבים בידי הוגים וחוקרים ערבים מסוף המאה ה־19. רעיונות אלו יעזרו לנו "להבין את המציאות שלנו ואת שורשי הבעיות שלנו. הם אף יעניקו לנו את הכלים להתעורר ולהתמודד עם שחיתות, עם העדתיות, הקיצוניות הדתית, האפליה, חוסר סובלנות אינטלקטואלית, הכיבוש וחוסר העצמאות. אל לנו להתעלם מכל אלו, אלא ללמוד מהם ולבנות על בסיסם. כפי שאמר אחד מחכמינו: 'האיש אינו טובע מפני שהוא נפל לנהר, אלא מפני שהוא נשאר שקוע מתחת לפני המים'."
