ביום שבת, הצליחה מכת הפתיחה המשולבת של ישראל וארה"ב באיראן להרוג חלקים נרחבים מן ההנהגה האיראנית, ובכלל זה את המנהיג העליון של איראן – עלי חמינאי. התנקשות צבאית בראש מדינה היא אירוע כמעט חסר תקדים, לפחות במערכת הפוליטית כפי שהתגבשה לאחר מלחמת העולם השנייה.
הצעד מרחיק הלכת הזה מסמן את היעד המקסימליסטי של המבצע הישראלי-אמריקאי באיראן, לפי הצהרות שונות – הן של טראמפ הן של נתניהו: הפלת המשטר האסלאמי באיראן והחלפתו במשטר אחר, ידידותי יותר לשתי המדינות.
עבור ישראלים (ואמריקאים) רבים, מדובר במטרה ראויה ואף חיונית. המשטר באיראן סומן זה שנים ארוכות לא רק כמשטר תיאוקרטי וסמכותני הפוגע תדיר בזכויות האדם של אזרחיו, אלא גם כאיום מרכזי (ובמקרה של ישראל אף קיומי) על שתי המדינות – תפיסה שתודלקה על ידי השיח המתמיד סביב פרויקט הגרעין האיראני. עבור מי שמאמין בכך, נראה שהפרת החוק הבין־לאומי הכרוכה במתקפה על מדינה אחרת ללא קאזוס בלי או איום מיידי במטרה להחליף את המשטר במדינה הזו, היא מחיר שראוי לשלם עבור השגת התוצאה של הסרת האיום האיראני ואולי אף 'שחרור' העם האיראני מיד מדכאיו.
דווקא בגלל זאת, יש לבחון בתשומת לב את השאלה האם החלפת המשטר היא תוצאה סבירה, או אפילו אפשרית, של המתקפה הנוכחית. במאמר שפורסם אתמול במגזין האמריקאי The Atlantic, אפשרות זו מוטלת בספק.
בעם האיראני אין קבוצות חמושות שיוכלו לספק את הכוח הצבאי להתנגד לכוחות השיטור והצבא של המשטר – שכבר הוכיחו את נכונותם לטבוח במספרים גבוהים של אזרחים כדי לדכא התקוממות עממית
טראמפ, לפי המחברים, ראה בעיתוי הנוכחי, שבו המשטר חלש מאוד (כפי שהראו המחאות הנרחבות בחודשים האחרונים, שדוכאו על ידו באלימות) הזדמנות להגיע להישג ההיסטורי של הפלת המשטר. למרות זאת, המחברים מדגישים כבר בפתיחת המאמר, התוצאה של התנקשות בחמינאי לא תהיה בהכרח החלפת המשטר. רבים בסביבתו של טראמפ, ובכלל זה ראש המטות המשולבים האמריקאיים ואף ראש לשכתו של טראמפ, הביעו ספק באשר לאפשרות ליצור שינוי משטר באיראן בעזרת הפצצות מהאוויר.
הכותבים מעלים מספר שאלות בנוגע לאפשרות שהתקיפות כנגד צמרת המשטר יעוררו התקוממות עממית. ראשית כול, לא ברור עד כמה בעלות הברית של ארה"ב באזור – ובכלל זה ישראל ומדינות המפרץ – מסוגלות לעמוד בפני מתקפה איראנית במשך פרק הזמן שיידרש עד שאכן תתעורר התקוממות עממית. שנית, באיראן אין פלג בממסד שעשוי להשתלט על השלטון בהיעדרו של חמינאי ולנווט אותו למדיניות ידידותית יותר לארה"ב – כמו למשל משטרו של מאדורו. שלישית, בעם האיראני אין קבוצות חמושות שיוכלו לספק את הכוח הצבאי להתנגד לכוחות השיטור והצבא של המשטר – שכבר הוכיחו את נכונותם לטבוח במספרים גבוהים של אזרחים כדי לדכא התקוממות עממית.
למרות כל הספקות הללו, טראמפ השתכנע – ככל הנראה בהשפעתו של נתניהו – שככל שהזמן יעבור האפשרות שתקיפה תוביל לשינוי משטר תלך ותצטמצם, ושאם תחוסל צמרת המשטר, אזי גורמים מדרג הביניים במשמרות המהפכה – שהם, לפי דעה זו, פרגמטיים יותר ופחות אידאולוגיים – יהיו מוכנים להשתלט על השלטון ולהיענות לדרישות האמריקאיות. אף על פי שלפי הכותבים הסבירות לכך היא נמוכה, נדמה שטראמפ השתכנע מן ההצלחה הקלה שלו בעימות עם משטר מאדורו בוונצואלה, והחליט לצאת למהלך בכל זאת.
לפי ההערכות של תוכניות הלחימה האמריקאיות, התוצאה הסבירה היא שאיראן תתקוף מטרות ישראליות ואמריקאיות באזור בטילים בליסטיים כתגובה – מה שייאלץ את ישראל וארה"ב להישען באופן כבד על מיירטים יקרים
למרות זאת, הכותבים מדגישים, ההשלכות השליליות האפשריות של המהלך של טראמפ רבות, ונדמה שהוא לא הביא אותן בחשבון. ראשית, ברמה הפנים־אמריקאית, טראמפ נבחר לנשיאות על פלטפורמה של התנגדות למלחמות אמריקאיות ברחבי הגלובוס, והוא לא עשה מאמץ של ממש להצדיק את המלחמה הנוכחית בפני הציבור האמריקאי. אפילו בוש הבן, שטראמפ נהג ללעוג לו על שסיבך את עצמו במלחמה מיותרת בעיראק, ניסה 'למכור' לעם האמריקאי את המהלך.
גם מבחינה צבאית, הכותבים מדגישים, קשה להפריז בפזיזות של המהלך. המהלך כפי שבוצע – תקיפה נרחבת של מטרות תשתית והנהגה באיראן כבר עם פתיחת המבצע – נחשב במסגרת תוכניות המלחמה שהכין הצבא האמריקאי כנגד איראן בשנים האחרונות, לאופציה 'מקסימליסטית'. לפי ההערכות של אותן תוכניות לחימה, התוצאה הסבירה היא שאיראן תתקוף מטרות ישראליות ואמריקאיות באזור בטילים בליסטיים כתגובה – מה שייאלץ את ישראל וארה"ב להישען באופן כבד על מיירטים יקרים כדי למנוע פגיעה איראנית משמעותית שתוביל להסלמה מואצת – מה שאכן אירע.
אותן תוכניות גם הזהירו שאיראן תִפנה לנקודות החנק הכלכליות שעליהן היא שולטת – בייחוד מצרי הורמוז – ושארה"ב תתקשה להגן עליהן. גם תחזית זו מתגשמת כמו שנראה – ואיראן פועלת לסגירת המצרים. אך חשוב מכך – מתכנני הצבא האמריקאי חזו שאופציית פעולה זו פשוט לא תוביל לבדה להפלת המשטר – אולי זו הסיבה, הכותבים מעריכים, לכך שטראמפ פנה לעם האיראני באופן ישיר כדי ש"יצטרף" לארה"ב ויחליף את המשטר.
גם אם החלפת המשטר על ידי העם היא אפשרות, ייתכן שהדבר ייקח זמן רב – מה שלכאורה יחייב את ארה"ב להמשיך את התקיפות לכל אורך זמן זה. מעבר לכך, המשטר כבר נקט צעדים אגרסיביים כדי למנוע התקוממות עממית, כמו פריסה של כוחות הביטחון וניתוק האינטרנט באיראן.
אם ארה"ב אכן תחליש מספיק את המשטר באיראן, הדבר עלול להוליד מצב של כאוס מוחלט – שיאיים על כל המדינות ונתיבי הסחר באזור, יוביל למשבר פליטים ויערער את הכלכלה העולמית כולה
אם כן, כעת טראמפ נמצא בין הפטיש לסדן. אם יעצור מוקדם מדי, הוא עלול למצוא את עצמו מול המשטר איראני שלא נפל, ושלעולם לא יהיה מוכן להיכנס איתו למשא ומתן גרעיני. אם ימשיכו המתקפות מספיק זמן, ייתכן שהמשטר, גם אם לא יופל, יסכים להיכנס מחדש לשיחות עם ארה"ב אך מעמדת חולשה – אך כדי להגיע לרמה כזו של פגיעה במשטר, ייתכן שארה"ב תיאלץ להמשיך להפציץ במשך שבועות ארוכים. מבצע ממושך כזה ידרוש משאבים רבים – והוא גם עומד בסתירה להתחייבות של משטר טראמפ להתמקד בסין ובחצי הכדור המערבי ולהתרחק מהתערבויות במזרח התיכון.
לבסוף, גם אם יופל משטר האייתוללות, סביר להניח שמשמרות המהפכה – הגורם החמוש החזק באיראן – הם אלו שישתלטו על השלטון, וייתכן שהם יהיו אפילו עוינים יותר לארה"ב מהמשטר הקודם.
אך יש תרחיש גרוע אף יותר משני תרחישים אלו – אם ארה"ב אכן תחליש מספיק את המשטר באיראן, הדבר עלול להוליד מצב של כאוס מוחלט – שיאיים על כל המדינות ונתיבי הסחר באזור, יוביל למשבר פליטים ויערער את הכלכלה העולמית כולה – שלא לדבר על העובדה שבאיראן ישנו אורניום מועשר, שעשוי ליפול לידיהם של גורמים רבים ומסוכנים.
באופן כללי, הכותבים מדגישים, אין הרבה דוגמאות בהיסטוריה להחלפות משטר מוצלחות, בייחוד כאלו שבוצעו ללא נוכחות צבאית על הקרקע – התערבות שטראמפ חושש ממנה בדיוק בשל החשש 'להיתקע בבוץ' כמו בוש בעיראק. מכל הסיבות הללו, קשה להאמין שהחלפת משטר – בייחוד לכזה שיהיה ידידותי לארה"ב – היא אכן אפשרות סבירה במצב הנוכחי.
