זהרא עלי מעלה את מחשבותיה ואת תהיותיה לגבי המקום של נשים ושל עמדות פמיניסטיות בתנועות המחאה בעיראק לאורך השנים. תוך כדי בחינה של סוגיה זו, היא דנה גם בדרישות של המוחים ובאופי התארגונתם החל במחאת 2011 ועד היום.
עלי, חוקרת באוניברסיטת SOAS בלונדון ופעילה פמיניסטית מוסלמית, רואה את המחאה שפרצה ביוני האחרון כהמשך ישיר של מחאת 2018 מבחינת המבנה והמסרים שלה. לטענתה, גם אז וגם היום, רוב המשתתפים מגיעים מהשכבות המוחלשות בחברה; הדרישות שלהן מתייחסות לשינוי המשטר מהיסוד; והם אינם מזוהים עם תנועה או עם ארגון פוליטי כלשהם. זאת בשונה מתנועות המחאה שהתקיימו בעיראק ב־2011 וב־2015, אשר התמקדו בביקורת על המכסות העדתיות (הגדרות תפקיד שלטוני לכל עדה במדינה לפי קביעה של כוחות הכיבוש האמריקאי ב־2003) ולא בהחלפת המשטר.
עלי מצביעה על כך שאף שהמחאה נשלטת באופן מובהק בידי רוב של גברים צעירים, יש בתוכה קולות נשיים ומסרים פמיניסטיים משמעותיים. היא מונה כמה דמויות נשיות שהפכו לסמל של המחאה, כמו הפעילה החברתית העיראקית שרה עאדל, אשר נרצחה עם בעלה בביתם שבמחוז בצרה בידי שכירי חרב, והתפרסמה כאחד הקורבנות הראשונים של הדיכוי הממשלתי האלים של תנועת המחאה הנוכחית. דוגמה נוספת היא דוניה, מוכרת מפיות שתרמה למפגינים את ארגזי הרקמות שלה, מקור הכנסתה היחיד. סרטון שלה אפשר לראות כאן. או ג'אנט אלר'זי, חברה בארגון לחירות האישה בעיראק (OWFI), שצולמה מחלקת מים ומשקאות קלים למפגינים שנפגעו מירי כדורים ומריסוס גז מדמיע מידי כוחות הביטחון. נשים אלו מסמלות לדעת עלי את מגוון הנשים המעורבות במחאה – מנשים פשוטות ועניות ממעמד נמוך ועד לפעילות פמיניסטיות רדיקליות.
לעלי חשוב לציין שהשתתפותן של נשים בכלל ושל פעילות פמיניסטיות בפרט בהפגנות בעיראק איננה תופעה חדשה. כבר ב־2011, נשים רבות השתתפו בהפגנות, אך בהפגנות של 2015, השתתפותן הפכה למשמעותית ביותר. אף שנשים היוו 14% בלבד מכלל המפגינים שיצאו לרחובות באותה שנה, לנוכחותן הייתה השפעה חסרת תקדים על עיצוב אופייה של המחאה. לדוגמה, דמויות ברשת הנשים העיראקיות היו אלה שהכניסו את המונח "הצטלבות מאבקים" (intersectionality) לשיח המחאות כך שהשתלב עם דרישות המפגינים לשוויון חברתי, אתני ועדתי.
השתתפות נשים במחאות 2015 הייתה במסגרת של קבוצות ושל ארגונים וגם באופן פרטי, והייתה רבת־משמעות גם עבור התנועה הפמיניסטית העיראקית. במסגרת המחאה, נשים ביקשו לראשונה לנסח את דרישותיהן באופן עצמאי ולפתח יוזמות מחוץ למסגרות של ארגונים לא ממשלתיים (NGOs) אשר שולטים בפעילות ובייצוג נשים בעיראק מאז 2003.
מסקנותיה של עלי מבוססות על ראיונות שקיימה עם חברות ברשת נשים חדשה בשם "מדניאת" (אזרחיות). הרשת, שקמה בעקבות המחאה האחרונה, מפגישה פעילוֹת פמיניסטיות מארגונים ומגופים שונים ויוצרת פלטפורמה לשיתוף פעולה ולהחלפת רעיונות. רשת זו מדגישה את תפקידן החשוב של נשים בבניית מודעות חברתית בקרב הפעילים בתנועת המחאה. חלק מהמרואיינות רואות עצמן כמיליטנטיות פמיניסטיות, והצהירו כי השתתפו בהפגנות מתוך מוטיבציה פמיניסטית גרידא. אחרות סבורות שנוכחות נשים בהפגנות איננה מספיקה כדי לפתח מודעות לזכויות נשים בקרב המפגינים.
הכותבת מחלקת את הפמיניסטיות העיראקיות לשני מחנות בעלי גישות שונות למחאה. מצד אחד, נשים שחברות בארגוני נשים לא ממשלתיים שממומנים על ידי רשת של תורמים בין־לאומיים. ארגונים אלה פועלים בשיתוף הממשלה העיראקית, תוכניות של האו"ם וכן גורמים נוספים כמו תנועות נוער ורשת של ארגוני דת שמרניים. האסטרטגיה של ארגונים אלה, שלפי עלי נפוצים מאוד בחברה העיראקית, משתנה בהתאם לקהל היעד שאליו הם מכוונים: הם עשויים לתמוך בהפגנות, אך להישאר מסויגים מדרישות המוחים לשינוי המשטר בשל קשריהם עם גורמים ממשלתיים.
מנגד, ניצבים ארגונים עצמאיים המשתמשים ברטוריקה חילונית, ומתנגדים לשליטת האסלאם בחיים הפוליטיים. ארגונים אלה מסרבים להכפיף את האג'נדה שלהם לדרישות הציבור השמרני. OWFI, המוזכר למעלה, הוא דוגמה לארגון עצמאי כזה שמפעיל מקלטי נשים שאינם תלויים בתמיכת המדינה. הארגון תומך בהפגנות, אך מבקר בחריפות את חוסר המודעות הפמיניסטית בקרב המפגינים הצעירים.
"המבנה והצורה של ההפגנות הנוכחיות, דיכויין המדמם על ידי המשטר והאסטרטגיות השונות של קבוצות פמיניסטיות – מצביעים כולם על היעדר הצטלבות בין התודעה הפמיניסטית לפוליטיקה של ההפגנות בעיראק", כך מסכמת עלי את מאמרה. לא ברור מדוע, אחרי כל מה שכתבה, חותמת עלי במסקנה כה נחרצת לגבי היעדר החיבור של האג'נדה הפמיניסטית למחאות בעיראק. ייתכן שהיא משיבה לאלו שטוענים שהמחאות הן פמיניסטיות, כדי להדגיש בפניהם שיש עדיין כברת דרך ארוכה לעבור – הן למפגינים והן לארגוני נשים – עד שתימצא הדרך ל"הצטלבות מאבקים" מוצלחת.
