במשך חודשים אחדים עבד צוות מרשת העיתונות ניריג' (רשת העיתונות החוקרת הראשונה בעיראק) על תחקיר בנושא סחר למטרות מין וסחר בבני אדם בעיראק. הצוות נפגש עם קורבנות, ניצולות ונשים שהיו חלק מהסחר במין ושוחח עימן על חוויותיהן, וגם ערך ראיונות עם בכירים בתחום הביטחון ובתחום זכויות האדם. התחקיר פורסם באתר העיתונות העצמאי דרג' באוגוסט 2018 וחתומים עליו אחמד אל־רביעי וחסן א־נאצרי, שני עיתונאים עיראקים שהיו חברים בצוות שעסק בתחקיר.
אחת הנשים שהסכימה לחשוף את סיפורה היא אנדומי, במקור מסולימאניה. כשהייתה בת 14 השיא אותה אביה לאדם ממוצא כורדי, מבוגר ממנה ביותר משלושים שנה, בן העיר שלה. בעלה נהג בה כפרוצה, והיא ברחה לבגדאד בעידודה של מישהי שהכירה בפייסבוק. בבגדאד חשה אבודה. אדם שראה אותה ניגש אליה והציע לתת לה מחסה במקום בטוח. אנדומי התגוררה עם יותר מעשרים נערות בבית שניהלה אישה בשם אום פיראס. במשך שבועיים התנגדה לדרישה שהוצבה בפניה, אך לבסוף, משאיימו עליה, נאלצה לעסוק במין. אום פיראס נהגה "להכין" אותה מדי לילה, לייפות אותה ולדאוג לבגדיה. עבור כל לילה קיבלה שכר של כמאתיים דולר, מהם הייתה מעבירה 120 דולר לאום פיראס. את שאר הסכום ניסתה לחסוך.
סיפור נוסף הוא סיפורה של אום חדיג'ה, שגרה באותו הבית. בבקרים היא עובדת בבית קפה בעיר ובערב היא הופכת לשפחת מין. בעלה, שהיה מפקד בדאעש, נהרג, ובעזרת אימהּ היא הגיעה לבגדאד עם בתה בת ה־15. בבגדאד עבדה אום חדיג'ה בארגון אזרחי ושכרה בית ישן, אך השכר לא הספיק לצרכיהן ולכן החלה לעבוד כמעסה בשכר גבוה. מכאן עברה לעסוק במין. כעבור חודשים אחדים הופתעה אום חדיג'ה למראה סרטונים שלה שהופצו, ובהם היא נראית עוסקת במין עם חלק מלקוחות המרכז שעבדה בו. היא ובתה נמכרו לאום פיראס לאחר איומים.
את פגישתה עם אחד הכתבים שעבדו על התחקיר התנתה אום פיראס בכך שלא יצלמו או יקליטו אותה. או אז הייתה מוכנה לדבר על שיטתה למשוך נשים לעסוק במין. היא מקבלת יותר מ־5000 דולר ליום תמורה העבודה של הנשים שמתגוררות אצלה ועובדות בבקרים בבתי קפה. מסכום זה היא נאלצת להפריש דמי פרוטקשן, כדי שהנשים "שלה" לא יוטרדו. היא גם משלמת לקבוצות שונות שמספקות לה בחורות חדשות על פי קריטריונים של גיל, יופי ומצב הבתולים.
היבה בת ה־21, שהגיעה מבצרה, מתגוררת היום במרכז בגדאד. היא עובדת בבית קפה במרכז העיר תחת עינם הפקוחה של מעסיקיה בגלל יופיה המושך את מבטיהם של האנשים. היבה נולדה למשפחה ענייה ודתית מאוד, ואחיה מנע ממנה לסיים את לימודיה באוניברסיטה כדי שלא תהיה בקשר עם גברים. היא הורשתה לצאת מהבית במקרים דחופים בלבד, בלוויית בן משפחה. במשך שנתיים ניהלה קשר עם אדם שהכירה בפייסבוק. באחד הימים, כשאחיה היה בעבודה, הם החליטו להיפגש, אך אחד השכנים דיווח לאח והוא הופיע בבית. האח עינה את היבה והיא נאלצה לברוח. נהג מונית שאסף אותה לקח אותה לביתו, שם התגוררו גם אשתו ושני ילדיו, ולכן היבה לא חשדה בדבר.
כמה ימים לאחר מכן היא שתתה מיץ תפוזים שנמהל בו כנראה סם, ושקעה בשינה עמוקה. כשהקיצה הופתעה לראות עצמה מצולמת בסרטון, עירומה, בחיקו של בעל הבית. "הוא מכר אותי תמורת 3000 דולר לאחר שאיים שיפיץ את הסרטון וימסור אותי למשפחתי בבצרה אם לא איכנע לדרישותיו", מספרת היבה. היא נאלצה לשתף פעולה ונמכרה לאחד מבתי הזונות. היא סירבה לעסוק במין וניסתה לברוח, אך נכפתה ונאנסה. כעבור חודשים אחדים היא נמכרה שוב לקבוצה אחרת בשל גופה החזק, אשר אִפשר לה לעבוד נוסף על העיסוק במין.
על דלתה של דירה ישנה ומשופצת באחת הסמטאות באזור אל־כראדה תלוי שלט של חברת ניקיון, שכתובתה משתנה אחת לשמונה חודשים. זינה בת ה־34 הייתה מראשוני העובדים בחברה. תחילה ניקתה בתים, אך בתום שבועות אחדים הופתעה כאשר הוצע לה להגיש "שירותים נוספים" לחלק מהלקוחות בזמן ששהתה בבתיהם. זינה, שאיבדה את בעלה באחת ההפצצות על בגדאד ארבע שנים קודם לכן, מצאה עצמה במצב כלכלי קשה, והסכימה להצעה כדי שתוכל להבטיח את תשלומי שכר הדירה ולדאוג לשלושת ילדיה.
עיראק היא בין המדינות שהצליחו לצמצם במידה רבה את היקף הניצול המיני והסחר בבני אדם, במיוחד אחרי חוק המשפחה מספר 188 לשנת 1959, שאסר נישואים בכפייה וריבוי נשים. אך תופעת הסחר במין שבה לכותרות בשנות התשעים, וביתר שאת לאחר שינוי המשטר ב־2003.
ב־9 בינואר 2018 נעצרה קבוצה בת חמישה אנשים בעיר א־נאסיריה, השוכנת 375 ק"מ דרומית לבגדאד, באשמה של סחר בנערות. חברי הקבוצה הודו כי באמצעות רשת הטלגרם פיתו ארבע נערות להגיע לבגדאד באמתלה של נישואים, מתוך כוונה לסחור בהן. הם הואשמו והודו בסחר בבני אדם. כעבור זמן מה נתפסו אב ובתו שעסקו בסחר בבני אדם ובמכירת נערות באזור א־סידיה אשר מדרום לבגדאד.
עיקר הבעיה של הנשים הללו היא שאינן יכולות לפנות אל קרוביהן, בגלל המנהגים השבטיים והחברתיים שלפיהם אישה שבורחת מקרוביה דינה מוות. לכן נשים שבורחות נוהגות להסתתר וקשה לעלות על עקבותיהן. לפי עלי שאכר, קצין במשרד הפנים, הנשים שברחו מקרוביהן לבגדאד נאלצות להשיג אישורי שהייה ודרכונים מזויפים, להשתמש בשמות שאולים ולשנות את שם המשפחה כדי להסתתר מפני קרוביהן, שמנסים לאתרן באמצעות מנגנוני הביטחון. שאכר מספר שהקרובים מודיעים לתחנות המשטרה על היעדרות הנשים ומגישים תלונה על חטיפה או על היעדרות, ואז מופצים שמה של האישה ותמונותיה בקרב מנגנוני הביטחון המיוחדים בכל המחוזות. גם הקרובים מחפשים אחריהן בכוחות עצמם. רבות מהנשים הנמלטות שקרוביהן מוצאים אותן נרצחות על רקע חילול כבוד המשפחה; מערכת המשפט מקלה בגזר הדין של מבצעי פשעים כאלה ומסווגת אותם גם היא כפשעים על רקע חילול כבוד המשפחה. העונש על פשעים כאלה נע בין חצי שנה לשנה.
אגודת אל־אמל העיראקית חשפה מידע נוסף הנוגע לעשרות עיראקיות קטינות שמוחזקות במדינת האמירויות. לדברי מזכ"לית האגודה, הנא אדוארד, "לבחורות עיראקיות ניתנת הבטחה לחתונה והן מוברחות למפרץ, ללבנון ולירדן. לאחר מכן סוחרים בהן". אדוארד מציגה את סיפורה של נערה קטינה שמפאת גילה לא היה אפשר לראיין אותה. אותה נערה הכירה בפייסבוק בחור עיראקי המתגורר בסוריה. הוא בא לבקש את ידה בלוויית אימו, ומכיוון שהמצב הכלכלי של משפחתה של הנערה בכי רע, ניתנה הסכמה לנישואים. הנערה נסעה לסוריה, ושם גילתה שאימו של הבעל מנהלת מועדון לילה. היא אולצה לעבוד כ"רקדנית". לאחר גירושיהם הועברה לאמירויות ולאחר מכן שבה לעיראק. בעקבות הסיפור הזה פנה התחקירן לאתר הרשמי של משרד הפנים של האמירויות וביקש לדעת את מספר הנשים העיראקיות המוחזקות במדינה ומואשמות בזנות, אך לא קיבל כל מענה.
קבוצה נוספת הסובלת מניצול מיני היא הנשים היזידיות. ב־3 באוגוסט 2014 נכנסו כוחות דאעש לעיר סינג'אר, השוכנת 120 ק"מ צפון־מערבית למוסול, שבה רוב התושבים יזידים. כוחות דאעש חטפו כ־3550 נערות ונשים. פחות מאלפיים מהן הצליחו לברוח או להינצל לאחר תשלום כופר; גורלן של כ־1580 מהן עדיין אינו ידוע. מוסול בעיראק וא־רקה בסוריה הפכו לשוקי סחר בעבדים ונמכרו בהם נשים יזידיות, כמו גם בשווקים במקומות אחרים.
בכפר לאלש, 60 ק"מ צפון מערבית למוסול, מתגוררת נרם בת ה־25. היא נשענת על כיסא משום שאינה יכולה לשבת על הרצפה כשאר בני משפחתה, בשל פציעתה הקשה בעינויים שעברה אצל דאעש. נרם נחטפה עם אחותה בת התשע במרכז סינג'אר לאחר שכל הגברים במשפחה נהרגו. הן נלקחו לשוק ציבורי בסוריה ושם נמכרו במכירה פומבית. לדבריה של נרם, רוב הקונים בשוק הם זרים שמשלמים סכומים גבוהים ככל שהילדות צעירות יותר. גורלה של אחותה עדיין אינו ידוע.
גם במחנות הפליטים מצבן של הנשים קשה והן מנוצלות מינית. ריזאן דליר, חברה לשעבר בוועדה הפרלמנטרית לענייני נשים, סיפרה שמונעים ממנה להיכנס למחנות פליטים בכורדיסטן לאחר שהתעקשה לחשוף מקרים של סחר בבני אדם שמתרחשים בהם. לפי דליר, אין לממשלה או לארגונים האזרחיים תוכניות ברורות למאבק בתופעה. עם זאת, סיתאר נורוז, דובר משרד ההגירה, ומוסטפא סעדון, ראש המרכז העיראקי לזכויות אדם, טוענים שבמחנות הפליטים יש פיקוח ממשלתי הדוק והם נתונים גם לפיקוח של ארגונים מקומיים ובינלאומיים.
מערכת המשפט העיראקית פרסמה בשנים האחרונות דוחות ותזכירים רבים שבהם חשפה את קיומן של קבוצות העוסקות בסחר בבני אדם ומושכות נשים כדי להעסיק אותן בזנות. בעיתון אל־קדא, היוצא לאור מטעם מערכת המשפט, התפרסם ביוני 2006 דוח שבו אישרה המועצה העליונה של מערכת המשפט את דבריה של אחת הרשתות העוסקות בסחר בבני אדם: חברי הרשת הודו כי מכרו נשים רבות בסכום של 2500 דולר וכי הנשים מקבלות תמורת עבודתן בזנות רק מקום לינה, אוכל ובגדים.
בעיראק אי אפשר להגיע למידע ולמסמכים בקלות, בפרט בכל מה שקשור לתיקי פשע ומעשי שחיתות, שכן הגורמים הנוגעים בדבר מעלימים את רוב הנתונים הסטטיסטיים והדוחות בנימוק שהם משפיעים לשלילה על החברה, ובמיוחד על עבודתם. לדברי מפקד המשטרה החברתית בבגדאד, תת־אלוף חאלד אל־מיחנה, תפקיד המחלקה שלו הוא לאסוף דוחות ולערוך מחקרים בנושא פשעים חברתיים ובהם גם סחר בבני אדם. הדוחות מוגשים לגורמים המבצעים. אל־מיחנה מספר כי קבוצות משתמשות בבתי קפה ובמרכזי עיסוי כבחלון ראווה לסחר במין ומציין שבבגדאד לבדה יש כ־60 "מרכזי עיסוי", שבדרך כלל הם שם קוד לחדרי מין.
בשבע השנים האחרונות חל גידול ניכר במספרם של מועדוני לילה שנשים מועסקות בהם, אף שבשנת 2010 אפשר היה לספור אותם על אצבעות יד אחת. לפי משרד הפנים, הכנסותיהם של המועדונים, שבהם יש גם מועדון הימורים, יכולות להגיע למיליון עד מיליון וחצי דולר ביום.
בראשית 2013 חלה עלייה חדה במספר ההתקפות המזוינות על מועדוני לילה ומקומות לממכר אלכוהול וגם במספר ההתקפות על בתי בושת בבגדאד. את התקיפות הללו מבצעות קבוצות חמושות בלתי מזוהות, ובאחדים מהאירועים היו אבדות בנפש. מסיבה עלומה, ההתקפות על מועדוני הלילה ובתי הבושת פחתו במפתיע ב־90% אחרי 2015, ואז החלו שוב אותם המועדונים לפעול בגלוי וללא הפרעה.
בעזרת מתווכים ומקורות חסויים נפגש כותב התחקיר עם אחד האנשים הבכירים העוסקים בסחר במין, שמכונה "הבוס". הוא חשף את קיומם של יותר משמונים בתי בושת בבגדאד הפועלים בגלוי, רובם באזור א־טואיל במערב בגדאד, ויותר מ־179 יחידות מסחר שרובן משמשות כמרכזי עיסוי ובתי קפה אך מתנהל בהן גם סחר במין. לדבריו, יותר מאלף נשים מועסקות בתחום הזנות בבגדאד לבדה.
גורם בכיר במשטרה הודה כי המשטרה מתקשה לפעול במקרים של סחר בבני אדם בגלל הקשר של הקבוצות הללו עם מערכת שחיתות כספית גדולה. הפעילות נגד הקבוצות דורשת שיתוף פעולה בין הרשויות ותמיכה מצידם של בכירים בהנהגה ובגופים אחרים.
מנהלת הארגון לרווחת הילד במשרד העבודה והרווחה, עביר אל־ג'לבי, מציינת כי חל שינוי בולט בגישת הממשלה כלפי קורבנות הסחר בנשים. היא סיפרה כי כדי לדאוג לרווחת הקורבנות שנוצלו מינית הקימה הממשלה "בית בטוח" לקורבנות סחר. המעון הזה, הנתון לפיקוחה הישיר של הוועדה העליונה האחראית על מאבק בסחר בבני אדם, נחשב הראשון מסוגו בעיראק ומאז נחנך בדצמבר 2017 שהו בו שתי קורבנות של סחר בבני אדם שהועברו אליו בצו משפטי. לפי אל־ג'לבי, הנשים בבית זוכות לטיפול נפשי ולהכשרה מקצועית כדי שישתלבו מחדש בחברה.
כאשר סיפר הכתב לאנדומי על המעון היא חייכה, אך מהר מאוד התחלפה הבעת פניה בפחד, והיא אמרה: "איני יודעת מתי איחלץ מהסיוט הזה, אבל יום אחד אצליח לברוח רחוק".
השמות האמיתיים של הקורבנות ושל קציני משרד הפנים, וכן מקומות ההתרחשויות המוזכרים בתחקיר, שמורים אצל הכותבים.
