רנדה חיידר, עיתונאית לבנונית המתמחה בענייני ישראל, מנתחת את החזית הישראלית–לבנונית במאמר שפורסם ב-12 ביולי 2019 באתר אל־ערבי אל־ג'דיד לציון יום השנה ה־13 למלחמת לבנון השנייה. לבנון, כותבת חיידר, מצויה כיום בתקופה רגישה מאוד מבחינה פוליטית, כלכלית וחברתית. אולי על רקע זה מאמרה משקף לא רק ביקורת על ישראל אלא גם חשש מהתנהגותה בהקשר הלבנוני, המתוארת כהתנהגות של פיל בחנות חרסינה.
חיידר מזכירה כי מלחמת לבנון השנייה החלה כ"תגובה של ישראל להתקפה של חזבאללה נגד כוח ישראלי בקרבת הגבול". היא סבורה כי המלחמה, שהייתה העימות הצבאי הנרחב האחרון עד כה בין ישראל לחזבאללה, הייתה נקודת מפנה במאבק בין שני הצדדים. השקט היחסי בגבול בין לבנון לישראל מאז נובע ממאזן האימה בין חזבאללה, שצברה ארסנל עצום של טילים, ובין ישראל, המאיימת להרוס את לבנון כליל אם חזבאללה יתקוף.
חיידר סבורה כי האופן שבו מנותחת המלחמה בישראל השתנה בשני היבטים ב־13 השנים האחרונות: ישראל החלה להעצים את הישגיה במלחמה, והיא מפגינה בורות ביחס לשינוי שחל במעמדו ובתפקידו של חזבאללה בלבנון. עוצמת הביקורת בישראל על תפקודן הלקוי של הנהגתה הפוליטית והצבאית במלחמה פחתה, ואת הביקורת מחליף שיח על הישגי המלחמה וחיזוק ההרתעה הישראלית.
לטענתה, השכתוב הזה של תוצאות המלחמה בישראל שגוי. הגבול בין ישראל ללבנון אמנם שקט, אולם חזבאללה מחזיק בארסנל הכולל טילים מדויקים ואמצעי לחימה מתקדמים נוספים, ולכן חזית זו מסוכנת מאי פעם. המתיחות בין איראן לארצות הברית, הודעתה של איראן על חידוש העשרת האורניום והרמיזות המתחדשות בישראל על נכונותה לעצור בעצמה את תוכנית הגרעין האיראנית מגדילים את המתיחות בחזית ישראל–לבנון.
"חזבאללה אמנם מעניקה משקל רב לשיקולים פנים־לבנוניים בכל החלטה בעניין פתיחה במתקפה נגד ישראל", היא כותבת, אולם תמימות הדעים השוררת כיום בין ההנהגה הצבאית של הארגון ובין מפקד כוח קודס, קאסם סולימאני, איתנה כל כך עד שחזבאללה עלול להעדיף את השיקולים האיראניים על פני השיקולים הפנימיים. לבנון עלולה להפוך בשנית לזירה של עימות פרוקסי, הפעם בין איראן לישראל.
תמיהתה של חיידר גדולה עוד יותר לנוכח הגישה הרווחת בישראל כי עליה ללחוץ על ממשל טראמפ לחדול לתמוך בממשלת לבנון ובצבא לבנון ולבטל את ההבחנה בין חזבאללה לשלטונות הרשמיים, בתואנה כי חזבאללה שולט לגמרי בלבנון. חיידר מצביעה על האינטרס הישראלי: אם ארצות הברית תשתכנע בכך, ממשלת לבנון תהפוך ליעד לגיטימי וכך תוכל ישראל להכריע את המלחמה הבאה. אולם, היא מזכירה, ישראל תקפה בעבר על דעת עצמה ובאופן לא־מידתי מטרות אזרחיות, בלבנון ובעזה, אך לא הכריעה את המערכה הצבאית וגם לא השיגה ניצחון מוחץ.
חיידר טוענת כי בישראל סבורים שלחץ אמריקני על ממשלת לבנון וצבאה יהפוך את אלה לאפקטיביים יותר ויחליש את מעמדו של חזבאללה. בהקשר זה היא מתייחסת לדברים שכתב הרמטכ"ל לשעבר אייזנקוט ולפיהם חיזוק יוניפי"ל בדרום לבנון יגביל את ההתעצמות הצבאית של חזבאללה. לטענתה, עמדה זו משקפת תמימות ובורות.
האופן שבו מנתחת ישראל את תוצאות מלחמת לבנון השנייה מעיד, לדעת חיידר, על "עיוורון וחוסר יכולת לראות את המציאות בלבנון". המוסדות הפוליטיים בלבנון מצויים בקריסה מתמשכת, כל המפלגות מאבדות כוח והשפעה וחזבאללה עולה ככוח פוליטי מרכזי וכמנהל הראשי של המשחק הפוליטי הפנים־לבנוני. הפתרונות שישראל מציעה כדי להתמודד עם האיום של חזבאללה עליה מעוותים, וכך גם האופן שבו היא הופכת את כישלונות המלחמה הקודמת להישגים.
לסיכום, נראה כי במאמר יש סתירה פנימית. חיידר מבקרת את הלחץ הישראלי על ארצות הברית, אולם בפועל מאשרת כי חזבאללה אכן מתחזק מאוד והפוליטיקה הלבנונית נחלשת מאוד. לכן אפשר לומר שהיא אינה חולקת על הניתוח הישראלי אלא על המסקנות שישראל גוזרת ממנו, דהיינו על ההנחה כי לחץ על חזבאללה יועיל, ואם לא יועיל – ישראל תוכל לפחות להרוס את התשתיות בלבנון, בהסכמה אמריקנית, במלחמה הבאה. בין השורות ניכרת חרדתה של חיידר מתרחיש כזה, שמתעלם מכך שממשלת לבנון זקוקה לחיזוק מול חזבאללה ולא לענישה, ומכך שחזבאללה ממילא מתחשב פחות בעמדת הממשלה ויותר בעמדתה של איראן.