10.05.2016 מאמר מאת אורן ברק
נתניהו בחברת הרמטכ"ל בסיור לאורך הגדר עם ירדן (קובי גדעון, לע"מ)
נתניהו בחברת הרמטכ"ל בסיור לאורך הגדר עם ירדן (קובי גדעון, לע"מ)    

על אסטרטגיה צבאית ובטלנות מדינית

האסטרטגיה הצבאית ההגנתית שאימצה ישראל, המתבטאת בהצבה של סדרה הולכת וגדלה של מכשולים על הקרקע, באוויר ובים, הפכה ל"אליבי" נוח לבטלנות מדינית עבור מנהיגיה הפוליטיים

בחודש פברואר האחרון הודיע ראש ממשלת ישראל, בנימין נתניהו, כי בכוונתו להקיף את ישראל בגדרות ומכשולים. "בסופו של דבר, במדינת ישראל, כמו שאני רואה אותה, תהיה גדר שתקיף את כולה", אמר נתניהו והוסיף: "יגידו לי: 'זה מה שאתם רוצים לעשות, להגן על הווילה?' התשובה היא כן. 'האם נקיף את כל מדינת ישראל בגדר ובמכשול?' התשובה היא כן. בסביבה שבה אנו גרים עלינו להגן על עצמנו מפני חיות הטרף".

התבטאות זו, שכמוה השמיעו בעבר בכירים ישראלים נוספים, כמו למשל אהוד ברק, שטבע את הביטוי "וילה בג'ונגל" בעת שכיהן כשר החוץ בשנת 1996, וגם ההקשר שבו נאמרה – סיור באתר בניית הגדר בגבול עם ירדן – עוררה תגובות שונות, ובמיוחד בהקשר הפוליטי. אולם להלן אתייחס לנקודה נוספת העולה מדברי נתניהו, והיא הדגש על ההגנה כדרך המועדפת לשמור על ביטחון ישראל וההשלכות הנודעות לכך.

בתחילת שנות ה-50 של המאה הקודמת קידמו מספר קצינים במחלקת המבצעים באגף המטה במטכ"ל של צה"ל, ובמיוחד יצחק רבין, יובל נאמן, מאיר פעיל ומתי פלד, שינוי באסטרטגיה הצבאית הישראלית מהגנתית, המבוססת על התגוננות, הדיפת איום צבאי מצד האויב ויציאה למתקפת-נגד, להתקפית, שעיקרה הפעלת כוח כדי לנטרל איום צבאי עוד לפני התממשותו. כדי לחולל את השינוי המדובר, שהוצדק בנימוקים ביטחוניים וכלכליים כאחד, גייסו הקצינים הללו את תמיכתו של הרמטכ"ל דאז, רא"ל מרדכי מקלף, ולאחר מכן גם של ראש הממשלה ושר הביטחון דוד בן-גוריון וממשלתו.

ההמשך ידוע: ישראל בנתה צבא חזק עם יכולת התקפית, המבוסס על חיל אוויר, שריון, מודיעין וקומנדו, דבר שבא לידי ביטוי כבר ב-1956, במלחמה היזומה נגד מצרים, וביתר שאת ב-1967, במהלומה שהנחיתה ישראל על מדינות ערב השכנות. ב-1973, כאשר חייליה ניצבו על גדות תעלת סואץ וברמת הגולן, לא יכלה ישראל אמנם לעשות שימוש ביכולתה ההתקפית, אך ב-1978 וב-1982 היא פעלה באופן דומה כאשר פלשה ללבנון.

ההתקפה הפכה, אם כן, לאופציה המועדפת על מנהיגי ישראל האזרחיים והביטחוניים. הדבר בא לידי ביטוי לא רק במלחמות שניהלה ישראל עם שכנותיה אלא גם בלחימה המתמשכת שלה נגד ארגונים לא-מדינתיים חמושים, פלסטיניים ולבנוניים (מה שנודע לימים כ"סיכולים ממוקדים"), ובניסיונות שעשתה כדי למנוע ממדינות אחרות באזור, ערביות ולא-ערביות, לפתח יכולת גרעינית עצמאית.

ואולם, תהליכים שונים שהתחוללו בישראל ובסביבתה הביאו, באופן הדרגתי, למתן דגש גדל והולך לפיתוח של אמצעים הגנתיים. ב-1990, ערב מלחמת המפרץ הראשונה, החליטה ממשלת שמיר לחלק לאזרחי ישראל מסכות אב"כ, ובעקבות המלחמה חוּיב כל בית מגורים חדש בבניית מרחב מוגן דירתי (ממ"ד). מאוחר יותר הושקעו מאמצים ניכרים בפיתוח וייצור של אמצעי הגנה נגד רקטות, טילים ומל"טים, כמו מערכות "חץ", "כיפת ברזל" ו"קלע דוד" (לשעבר "שרביט קסמים"). התפתחות נוספת, שהואצה בעקבות האינתיפאדה הפלסטינית השנייה – ושנתניהו, אז בתפקידו כשר אוצר, לקח חלק חשוב בקידומה – הייתה בניית "מכשול ההפרדה" בין ישראל לפלסטינים בגדה המערבית ובמזרח ירושלים, שלעתים לבש אופי של גדר ולעתים של חומת בטון בגובה של שמונה מטרים.

העלות המאמירה של ההתקפה, הן זו הכלכלית והן זו הפוליטית; הלחץ מצד חלקים מן הציבור הישראלי, פוליטיקאים נחושים (כמו למשל עמיר פרץ) והתעשיות הביטחוניות (כמו במקרה של "כיפת ברזל"); ופריצות דרך טכנולוגיות שאפשרו מתן מענה יעיל לאיומים ביטחוניים שונים – כל הגורמים האלה הובילו, באופן הדרגתי אך עקבי, להופעתה של אסטרטגיה צבאית הגנתית בישראל לצד האסטרטגיה ההתקפית, גם אם לא באופן פורמלי (דו"ח ועדת מרידור לתפיסת הביטחון של ישראל מ-2006, שהקדיש פרק מרכזי ל"התגוננות", לא אוּשר). דבריו של ראש הממשלה נתניהו הם ביטוי אחרון, לפי שעה, לאסטרטגיה צבאית הגנתית זו ולמקום המרכזי השמור לה בעיניהם של חלק ממקבלי ההחלטות בישראל.

אם לשפוט לפי המסמך "אסטרטגיית צה"ל" מאוגוסט 2015, שבו פרס הצבא את תפיסתו הבסיסית לגבי האתגרים הביטחוניים הנשקפים למדינה ודרכי ההתמודדות מולם, הפיקוד הבכיר עדיין דבק, לפחות להלכה, באסטרטגיה הצבאית ההתקפית. במסמך (ששמו, "גדעון", מדבר בעד עצמו) נטען כי "אי אפשר להכניע את האויב במגננה" ו"לכן נדרשת הפעלת כוח התקפית להשגת תוצאות צבאיות ברורות", ואף כי "סדר העדיפות העקרוני של צה"ל ימשיך להיות בפיתוח יכולות התקפיות לפני יכולות הגנתיות, למרות מרכזיות ההגנה והתגברות האיומים על העורף [ההדגשה במקור]". עם זאת, בסוגיית התקיפה של מתקני הגרעין באיראן בתחילת העשור הנוכחי נמנה הרמטכ"ל דאז, רא"ל בני גנץ, על המתנגדים לצעד כזה, וזאת לצד ראשי סוכנויות ביטחון אחרים.

הופעתה של האסטרטגיה ההגנתית בישראל במקביל לאסטרטגיה הצבאית ההתקפית הוותיקה יצרה כמה בעיות שראוי להצביע עליהן.

קושי אחד נעוץ בתקציבי הענק הנדרשים על-מנת לקיים את שלל האמצעים הדרושים עבור שתי האסטרטגיות, ההתקפית וההגנתית. כך, למשל, עלותו של "מכשול ההפרדה", בעל האופי ההגנתי (אם כי, לעתים, גם החודרני כאשר מדובר בשטחי הגדה המערבית), הוערכה בכ-10 מיליארד ש"ח, והעלות של מערכת "כיפת ברזל", אף היא מערכת הגנתית, הוערכה ב-60-50 מיליון דולר לסוללה ו-100-50 אלף דולר לטיל מיירט. לצד אלה נרכשו אמצעים התקפיים, ובמיוחד 33 מטוסי אף-35 ("אדיר") בעלות ממוצעת של 110 מיליון דולר למטוס ועלות כוללת של כ-3.5 מיליארד דולר.

בעיה נוספת היא הסתירות האפשריות בין המערכות השונות, ההגנתיות וההתקפיות (וגם בינן לבין מערכות נוספות, כמו הנשק הגרעיני המצוי, לפי פרסומים זרים, בידי ישראל). כך, למשל, קיים קושי בסיסי בפיתוח והצבה של מערכת הגנה נגד טילים (כמו ה"חץ") משום שזו עלולה לפגוע בהרתעה מול היריב. מסיבה זו, למשל, נמנעו ארצות הברית וברית המועצות מפיתוח והצבה של מערכות ליירוט טילים בתקופת המלחמה הקרה, וכך קיימו ביניהן מצב יציב למדי של הרתעה הדדית. המאמץ של תנועת חמאס לשכלל את אמצעי התקיפה שלה, כמו למשל המנהרות, ותגובתה האלימה למאמץ הישראלי לחשוף אותן, מדגישים אף הם את הבעייתיות הזאת.

האסטרטגיה הצבאית ההגנתית שאימצה ישראל, המתבטאת בהצבה של סדרה הולכת וגדלה של מכשולים על הקרקע, באוויר ובים, הפכה ל"אליבי" נוח לבטלנות מדינית עבור מנהיגיה הפוליטיים. כאשר לכל איום ביטחוני הנשקף לישראל נמצא עד מהרה פתרון טכנולוגי מבריק אין צורך בחיפוש אחר הסדר מדיני עם השכנים. אלה מוצגים, ממילא, כ"חיות טרף" שמפניהן יש להתגונן ואשר עימן אין, וגם לא יכול להיות, שיג ושיח.

 
שתף מאמר זה