אתמול בבוקר נרצח הסופר והאינטלקטואל הירדני נַאהֶד חַתַּר (ناهض حتر) למרגלות היכל הצדק בעמאן. המתנקש, ירדני סַלַפִי בשם ריאד עבדאללה, נתפס במקום ונעצר. חוגים תקשורתיים, פוליטיים, חברתיים ואינטלקטואליים רבים בירדן ובעולם הערבי כולו הוכו בתדהמה.
בשונה מהמדינות השכנות, גדולות וקטנות כאחת, התנקשויות היו ונותרו אירוע נדיר ביותר בירדן. בשנות החמישים והשישים הסוערות ידעה עמאן התנקשויות בחייהם של ראש ממשלת לבנון ריאד א-סולח (1951) וראש ממשלת ירדן הזאע אל-מג'אלי (1960), והתנקשויות ליוו פה ושם גם את מלחמת האזרחים (1970—1971). בשנת 1984 נרצח הפוליטיקאי הפלסטיני פהד אל-קוואסמי ובשנת 2002 נרצח הדיפלומט האמריקאי לורנס פולי, שניהם בעמאן. אולם מעולם לא נרצח איש רוח בירדן על רקע חופש הביטוי, בייחוד בהקשר הדתי. ירדנים רבים האמינו כי מדינתם, והם עצמם, מחוסנים מהמגפה שהכתה מדינות רבות באזור ומחוצה לו. אמונתם זו התרסקה אתמול.
המניע המוצהר לרצח היה קריקטורה ששיתף חתר בפרופיל הפייסבוק שלו לפני כחודשיים תחת הכותרת "האלוהים של דאע"ש". בקריקטורה הוצג אללה כקשיש חביב בגן עדן המקבל הנחיות לוגיסטיות משיח' סלפי השוכב במיטה ולצדו שתי נשים צעירות. הקריקטורה, שנראה כי יוצרה הוא מוסלמי, הייתה נועזת גם בהשוואה לקריקטורות שהתפרסמו בעבר באירופה והובילו לרצח המאיירים הנוצרים. כל מי שנתקל בה נחרד והבין כי מדובר בחומר נפץ; חתר הבין זאת במהירות, מחק את השיתוף והתנצל. אולם מחול השדים כבר פרץ.
ירדן מתאפיינת בשמרנות חברתית ודתית (גם אם פחות מחברות במפרץ), וגל הגינוי והביקורת ששטף את חתר סחף גם את רשויות המדינה והוביל לפתיחת חקירה רשמית נגדו באשמת התססה דתית. הוא נעצר למשך כשלושה שבועות, והצהיר כי קו ההגנה שלו יהיה כי לא זו בלבד שלא פגע בשמו של אללה אלא אף הגן עליו, בהציגו את האופן שבו דאע"ש מעוותים את דימויו. הדי הפרשה החלו לשכוך בהדרגה, וסביר שהייתה מסתיימת בקול ענות חלושה, לשמחת כל המעורבים, כפי שהסתיימו פרשות דומות אחרות בירדן בשנים האחרונות. אולם המתנקש חשב אחרת.
נאהד חתר, יליד 1960, היה אחד מהאינטלקטואלים הבולטים בירדן בשני העשורים האחרונים. הוא היה נוצרי, חילוני, קומוניסט ומרקסיסט מושבע בעידן שבו הנמנים על הקבוצות הללו במדינות הערביות הולכים ומתמעטים, או לכל הפחות הולכים ושותקים. רשימת יריביו הפוליטיים והאידיאולוגיים, שאתם התכתש בחריפות ובהנאה גלויה, הלכה והתארכה במהלך השנים: האסלאם הפוליטי, על אחת כמה וכמה הסלפים (עבודת המאסטר שלו הייתה על מחשבה סלפית מודרנית), ירדנים-פלסטינים, האליטה הניאו-ליברלית והמשטר ההאשמי עצמו. הוא נכלא פעמיים בשנות השבעים ופעם אחת באמצע שנות התשעים, ובשנת 1998 אף ניסו להתנקש בחייו. כתוצאה מכך נאלץ לעבור ניתוחים וטיפולי שיקום ממושכים ואף לגלות ללבנון למשך זמן מה.
החל בראשית העשור הקודם התבלט חתר, בהדרגה, כ"אביה הרוחני" של התנועה העבר-ירדנית הלאומנית המתגבשת. האוכלוסיה העבר-ירדנית ראתה בעיניים כלות כיצד נפגע מעמדה, משאביה ניטלים לטובת אליטות ניאו-ליברליות ירדניות-פלסטיניות וזרות, ואוכלוסיות פליטים ערביות, בתחילה מעיראק ובהמשך מסוריה, מתחרות על משרות דלות ועבודות כפיים עם "תושביו המקוריים" של עבר-הירדן מהמעמד הבינוני והנמוך.
המשטר הוטרד פחות משרידיו העגמומיים של השמאל הירדני שהתקבצו בעיניים נוצצות ליד חתר, ויותר מהגמלאים הבכירים בצבא ובשירות המדינה שניתוחיו של חתר והפתרונות המדוקדקים שהציע קנו שביתה בלבם. למעשה היה חתר הראשון שהצליח לספק הסברים מבניים משכנעים לתמורה שהולידה את ההתרחקות בין האוכלוסיה העבר-ירדנית לבין המשטר ההאשמי.
לזמן מה בעשור הקודם אף נהנה חתר מדיאלוג ישיר עם ראש המוח'אבראת, למורת רוחם של גורמים בארמון, עד שהתקבלה ההנחיה, בשנת 2008, לבטל את העסקתו כפובליציסט בעיתונות הממוסדת. למותר לציין שההשתקה לא צלחה; חתר עבר לפרסם את רעיונותיו בחדות ובבוטות יתרה ברשתות החברתיות, באתרי אינטרנט שפעלו באין מפריע (למרות נסיונות מזדמנים של הממשלה "לעשות בהם סדר") וגם בטורו הקבוע ביומון הלבנוני "אל-אח'באר", המהווה במה יוצאת דופן לבירור אידיאולוגי בין הוגים ערבים מן השמאל ונוטה קלות לחזבאללה. הפופולריות של חתר בחוגים עבר-ירדנים שונים רק הלכה וגאתה, למגינת לבו של המשטר.
כאשר נעצר חתר בעקבות שיתוף הקריקטורה שידרו הרשויות הירדניות, כדרכן, מסר כפול. כלפי חוץ ביקשו להימנע מהרושם של הצרת חופש הביטוי והדעה, ורמזו כי הדבר נחוץ לשם שמירה על בטחונו של חתר. כלפי פנים הואשם חתר בהפצת שיח שנאה ובניצול גבולות חופש הביטוי להתססה דתית. כבעבר, קשה לדעת עד כמה האמינו פקידי הרשויות המבצעת והשופטת בטענות הללו, או ביקשו בסך הכל לספק את ליטרת הבשר לדעת הקהל עד יעבור זעם. כך או כך, שיח השנאה כלפי חתר עצמו חצה גבולות מסוכנים לאחר שיתוף הקריקטורה, והמשפחה העבירה לרשויות מידע על שרשרת איומים על חייו, שרבים מהם התפרסמו באופן גלוי ברשתות החברתיות.
גילויי הצער והגינוי להתנקשות הנשמעים מכל עבר, לרבות מצד מתנגדיו האידיאולוגיים של חתר ובראשם האחים המוסלמים, נראים אותנטיים ומאפילים על גילויי השמחה הספורים ברשתות החברתיות. אולם ההדלפה מחקירתו של המתנקש, דרשן לשעבר במסגד (שסביר להניח כי אבד את משרתו על רקע הקצנתו הדתית), שעל פיה הוא אמנם סלפי אך מתנגד מוצהר לדאע"ש, מעלה חשד כי הירדנים יתאמצו גם הפעם לטשטש את ממדי ההשתרשות של רעיונות, פרקטיקות והתארגנויות סלפיות-ג'יהאדיות בממלכה.
למעשה, נראה כי הרוצח עקב אחר חתר ואסף מידע על תנועותיו; חתר, כך דֻווח, הגיע להיכל הצדק לא לצורך דיון מתוכנן בפרשת הקריקטורה אלא בעניין אחר. מקור בטחוני ירדני בכיר אף הודה, בעילום שם, כי נשקלת האפשרות כי גם אם המתנקש הוא "זאב בודד", ההשראה למעשה הרצח היא דאע"ש והמסר הוא מהמדינה האסלאמית.
החשש הכבד בירדן הוא לא רק מההשלכות של התנקשות תקדימית כזו באיש רוח, אלא גם מהלהטת מלחמת אחים בממלכה. זאת על רקע העובדה שחתר היה הגיבור והאידיאולוג של התנועה הלאומנית העבר-ירדנית, ורוצחו היה כנראה פלסטיני (כך נרמז מהעובדה כי היה דרשן במסגד במזרח עמאן), אך גם בהיותו נוצרי שנרצח על ידי קיצוני מוסלמי.
אף שברור לכל כי חתר נרצח בשל הקריקטורה ולא בשל דתו, הרי שהמתח המוסלמי-נוצרי, שהוא אולי הרגיש ביותר במרקם החברתי הירדני, מרחף עתה כאיום מבשר רעות. זאת, בין היתר, בהמשך לסערה שפרצה בירדן בתחילת הקיץ בעקבות מותו של מוסיקאי ירדני-נוצרי צעיר ומוכשר, שאדי אבו-ג'אבר, שבעקבותיו נדונה בשיח הציבורי הירדני ברצינות רבה השאלה האם מותר למוסלמים להביע צער על מותו של נוצרי.
השאלה האם היה מחדל בטחוני בשמירה על חייו של חתר תידון בירדן לבטח בשבועות הקרובים. עם זאת, כבר עתה מוצף השיח הציבורי בקריאות לחשבון נפש בשאלה הגדולה באמת: האם יש בירדן חופש ביטוי וסובלנות אמתית לעמדות ולדעות שנויות במחלוקת, והאם המדינה פועלת ברצינות כדי להשריש את חופש הבעת הדעה ולהגן עליו. השאלות האלה הן רטוריות משום שהתשובה השלילית ידועה לכל.
הרשויות אולי, בדגש על אולי, רוצות, אבל אינן מוכנות להפשיל שרוולים ולהיאבק בחברה השמרנית על עיצובה של חברה אזרחית ושיח ציבורי סובלניים ופלורליסטים. גם אכיפת החוק, בעיקר ביחס לשימוש החופשי בנשק קל בחברה העבר-ירדנית, היא סלקטיבית ביותר. יום אחד בלבד לפני הירצחו של חתר נהרגה נערה בירי תועה בעת הילולת שמחה על בחירתו של דודהּ לפרלמנט. את מאמציהן המתוקשרים של הרשויות למגר את התופעה מותר לקחת בערבון מוגבל לאור העובדה שאין בירדן כל אכיפה וענישה כלפי היורים, הפוצעים והרוצחים בשמחות ובאירועים.
קולו של נאהד חתר יחסר מאוד בירדן. אולם כהוגי דעות גדולים אחרים, לבטח מרקסיסטים, הוא התקשה לראות את האנשים הקטנים. הם היו חשובים בעיניו כקבוצות ולא כל כך כפרטים. חיבוריו ופעילותו הציבורית היו מרוכזים בניתוח של קהילות, מעמדות, משאבים, יחסי כוח, מאזני כוחות בין מדינות ומעצמות ותהליכים חברתיים, כלכליים ופוליטיים.
אולי זו הסיבה לכך שלמרות שהיה איש שמאל מושבע, כפי שזיהה את עצמו וכפי שזיהו אותו תומכיו ומתנגדיו, הוא לא פצה פה לנוכח הזוועות והסבל הנורא לאוכלוסיה האזרחית שמחוללים משטרים שבהם תמך. בראשם היה משטר אסד, שזכה לתמיכתו של חתר עד יום מותו בשל חישובים מסובכים שעשה האחרון בנוגע למעורבותן של מעצמות עולמיות ואזוריות (ובראשן קטר וסעודיה) במתרחש בסוריה ובמזרח התיכון. הוא הואשם שוב ושוב בשנאת זרים: כלפי פלסטינים, עיראקים, סורים ואחרים. לרוב ההאשמות היו לו תשובות מורכבות ומעוררות מחשבה.
חתר תעב את האחים המוסלמים ואת קטר, שאותה ראה כפטרוניתם המשוקצת, אבל כיבד את האסלאם ואת חשיבותה של הדת למעמד הבינוני והנמוך. הוא תעב גם את ישראל ואת הכוחנות שלה, ותמך בארגוני התנגדות כמו חזבאללה וחמאס ולעתים אף באיראן, בהתאם לניתוחו המשתנה את הנסיבות הערביות. הוא התנגד לשימוש באלימות בשיח הציבורי, אולם מדי פעם הציע להכין "רשימות שחורות" של בני אליטה פלסטינים, ניאו-ליברלים או אסלאמיסטים. הוא לא נודע כאיש של הומור ושיחות בטלות; הוא היה נביא זעם חדור שליחות.
נאהד חתר היה איש של סתירות, אולם כתביו, מחקריו והרצאותיו היו מרתקים ולפרקים מבריקים. לעתים היה נראה שהוא נסחף בתיאוריות קונספירציה ובהסקת מסקנות מופרכת, אך פה ושם התברר כי ראה את הנולד חודשים ושנים לפני שבא אל העולם.
ירדן איבדה את אחד האינטלקטואלים הגדולים, המאתגרים והשנויים במחלוקת ביותר שמערכת החינוך שלה הייתה מסוגלת לייצר לפני שהפכה למכונת ציונים ותארים, ושהמרחב הפוליטי שלה היה מסוגל לטפח לפני שהתקבע כשיטה של כיבודים העוברים בירושה בין משפחות אליטה.
לא פחות מהמשמעות הבטחונית והסכנה לערעור היציבות הפנימית בירדן בעקבות ההתנקשות, אפשר להצטער על השעמום והשממון האינטלקטואלי שהיא תמיט על השיח הציבורי והפוליטי בירדן.
