מעשייה ידועה שהייתה מסופרת לתלמידי החוג למזרח תיכון באחת האוניברסיטאות בישראל היא מעשיית העקרב והצב. הראשון ביקש לחצות את הנהר מגדה אחת לשנייה וביקש את סיועו של הצב. זה נענה לבקשה, לאחר ששוכנע על ידי העקרב כי לא ייעקץ משום שאז יטבע גם העקרב עצמו. למרות זאת, במהלך חציית הנהר חש הצב בעקיצתו הנוראה של העקרב. כאשר החלו השניים לפרפר בדרכם למצולות שאל הצב את העקרב מדוע פעל באופן כל כך לא הגיוני, ונענה: אלה הם חוקי המשחק במזרח התיכון.
אירועי הימים האחרונים ממחישים את המעשייה במציאות. ישראל הודיעה כי שקלה את בקשתו של אבו מאזן להגביר את הלחץ על רצועת עזה ולצמצם את אספקת החשמל אליה, ונענתה בחיוב. אין ספק כי ההחלטה תדרדר קשות את חייהם הירודים ממילא של תושבי עזה. פגיעה נוספת ביכולת הקיום של האוכלוסייה תניע את חמאס, כתנועת השלטון הנושאת באחריות, לשנות את כללי המשחק. כך היה בשנים האחרונות; החרפת המצב הכלכלי ברצועה גררה את חמאס להסלמה ביטחונית ולסבבי לחימה מתישים עם ישראל. האחרון שבהם היה "צוק איתן" בקיץ 2014, שהיה אחת המערכות הארוכות ביותר שניהל צה"ל מעולם.
החלטתה התמוהה של ממשלת ישראל מזכירה, אם כן, את העקרב מהמעשייה. הכרוניקה של העלילה ידועה, ועתה מתרחש התסריט על במת המציאות. ישראל דוחקת את חמאס לפינה, ומערערת במו ידיה את שיווי המשקל במערכת היחסים בינה לבין עזה.
המהלך הישראלי אינו חסר פשר לחלוטין. מאז השתלטה חמאס על רצועת עזה מאורגנת מערכת היחסים בין חמאס לבין ישראל במציאות דואלית. ברובד הגלוי מנהלים שני הצדדים מאבק מוגבל ביניהם המאופיין בסבבי לחימה ושיח המבטא אי-הכרה גורפת. ברובד הסמוי, עם זאת, מתקיימת ביניהם השלמה הדדית המבוססת על יתרונות ברורים לכל צד. חמאס מאפשרת לישראל להשתחרר מדאגה לתושבי הרצועה, לגלגל את האחריות על הפלסטינים ולהדוף את הלחצים לחידוש המשא ומתן המדיני על הסדר הקבע. ישראל מעניקה לחמאס את התפאורה ההולמת לתנועת התנגדות הנאלצת להתמודד עם תכתיבי המציאות והשלטון.
החודשים האחרונים עומדים בסימן התערערות האיזון בין הממד הסמוי והגלוי. הסיבה לכך היא ממשל טראמפ והגישה המוחצנת שלו ל"מאבק בטרור העולמי", הכולל גם את חמאס. ראשון לזהות את העניין היה אבו מאזן, שלקראת ביקורו בוושינגטון בתחילת חודש מאי הציע לטראמפ נדוניה בדמות נכונות לצמצום העברת המימון לרצועת עזה (זו, אגב, לא סיפקה את הממשל החדש, שתבע מהפלסטינים לעצור העברות כספים למשפחות טרוריסטים). הבאות בתור היו מדינות המפרץ שהטילו חרם על קטר בגין המדיניות האזורית שלה, המרקדת בכל החתונות.
ישראל נדרשה לצמצם את הפער שנוצר בינה ובין הקואליציה המתהווה מול "ציר הרשע" החדש-ישן, ונכונותה המסתמנת להגביר את הלחץ על חמאס באמצעות ענישה כלכלית של האוכלוסיה העזתית היא הצהרת ההצטרפות למהלך האזורי. אולם בכך מערערת ישראל את יכולתה לנהל את יחסיה עם חמאס בגישה המורכבת שתוארה לעיל, משום שהיא מדגישה את הרובד הגלוי, הלעומתי, על חשבון הרובד הסמוי של שיתוף הפעולה השקט.
הכבדת ידה של ישראל על עזה אינה מהלך חריג בשנים האחרונות, אולם במתרחש בשבועות האחרונים מעורבים שחקנים נוספים וחזקים. עתה מנותב המשחק המדיני מול עזה ומול חמאס באופן מתואם אל עברי פי פחת מבחינה הומניטרית, ולפיכך גם צבאית.
כללי המשחק החדשים המתהווים בהשראת ממשל טראמפ ובחסות שחקנים חשובים באזור מתיישבים עם הרובד הגלוי במדיניות הישראלית מול חמאס, אך עומדים בסתירה לרובד הסמוי, המאפשר לישראל ולחמאס לשמור על יציבות ביטחונית יחסית ברצועה. למעשה זו השתקפות של המדיניות האמריקאית: ברובד הסמוי חותרת ארצות הברית לייצוב המזרח התיכון השברירי באמצעות רשת של הבנות שבשתיקה. אולם מרגע שממשל טראמפ, ובייחוד הנשיא עצמו, הדגיש את הרובד הגלוי, הלעומתי, מול קטר ומול חמאס, הוא חולל תהליך שרשרת שעלול לערער את מערכת האיזונים העדינה באזור, ובייחוד בין ישראל לבין חמאס.
המערכת הזו, המבוססת על יכולתם של הצדדים להלך בחשאי ובגמישות בתווך שבין שני קצוות מנוגדים, עומדת עתה בפני אתגר משמעותי שאת מחירו ישלמו בראש ובראשונה תושבי עזה ותושבי ישראל.
