לשקול התאבדות כדי להציל את הציונות

איזו מורשת יותיר נתניהו אחריו? חרבנו, שעליה הבטיח שנחיה לנצח, לא מבטיחה הישרדות ולבטח לא מעניקה משמעות. עלינו למצוא מחדש תכלית חיובית, ולא מכוח השלילה, לקיומנו המשותף. אם עודנה חפצת חיים, על הציונות לשקול התאבדות

"מוֹתַר הָאָדָם מִן-הַבְּהֵמָה אָיִן," קונן קהלת, שהרי "מִקְרֶה אֶחָד לָהֶם–כְּמוֹת זֶה כֵּן מוֹת זֶה." אולם האדם שונה מיתר בעלי החיים בכך שהוא יודע, עוד מילדותו, שנגזר עליו למות. ועוד הוא יודע שיוכל לגזור את מותו בעצמו: להתאבד. חיי אנוש אינם הכרח, הם בחירה. אולם אף שהכרת המוות היא חלק מהחוויה האנושית אנו נוטים להתכחש למוות ולדחוק אותו, קל וחומר את אפשרות ההתאבדות, אל שולי התודעה. חופש הבחירה שלנו בחיים מהלך עלינו אימים ואנו נסים ממנו אל פחדים מעשיים – בריאות, פרנסה, משפחה – המדמים את הבחירה המוסרית הגדולה בין חיים לבין מוות למובנת-מאליה.

זוהי אמונה רעה, משום שהבחירה בעינה עומדת. "בעיה פילוסופית רצינית באמת יש רק אחת: ההתאבדות. להכריע אם ראוי לחיות את החיים האלה, אם לאו, פירושו לענות על שאלת היסוד של הפילוסופיה. שאר השאלות […] באות אחר כך." כך פותח אלברט קאמי את המיתוס של סיזיפוס, מסה על חיפוש האדם אחר משמעות.

כמו האדם, כך העם. השניים כרוכים יחדיו: האדם מוצא מפלט בעם, טעם על-זמני לחיים בני-חלוף. אולם לא כל העמים התמסרו לאשליית נצחיות הלאום; חלקם מבינים אל נכון כי הם ניצבים על פי תהום. כזה הוא גורלו של העם היהודי, ה"עם ההולך-ומת." כזהו גם גורלה של הציונות, שביקשה לחלץ את עַמָּהּ מִצְּבָת-האימה וכשלה. כאז כן עתה אנחנו רואים עצמנו מהלכים על קו-הקץ ולמרגלותינו שורה של איומים קיומיים: הגרעין האיראני, השד הדמוגרפי, הקרע הדתי, השסע העדתי, הבקע הכלכלי, וכמובן הסכסוך הבלתי-פתור, אולי בלתי-פתיר, בינינו לבינם ובינינו לבין שאר העולם. אנו מביטים למעמקים ומ-פ-ח-דים.

בצדק אנו מפחדים. גם אם אנו מפריזים פה ושם בחומרת האיומים, הם אינם סיפורי-בדים. איראן מתעצמת וחורשת את רעתנו, דאע"ש מתדפק על שערינו, הנסיגה מדרום לבנון ומרצועת-עזה העצימה את חזבאללה ואת חמאס, רבים בעולם הערבי מייחלים בלבם, בפיהם ובמעשיהם להיעלמותה של ה"ישות הציונית", ואף בעולם המערבי תמהים על קיומה העיקש של "מדינה יהודית" בלב המזרח-התיכון. נתניהו אמנם לא היה הראשון לזהות את כל האיומים (רבין, למשל, הדגיש הסכנה האיראנית עוד בראשית שנות ה-90), אך רתם את הפחדים היטב לטובת המשך שלטונו.

אולם נתניהו לא יהיה ראש ממשלה לנצח. איזו מורשת יותיר אחריו? חרבנו, שעליה הבטיח שנחיה לנצח, לא מבטיחה הישרדות ולבטח לא מעניקה משמעות. בזאת, יותר מכל, חטא נתניהו והחטיא. גם בדורות קודמים יראנו את המוות, אך ביקשנו את טעם החיים. לנוכח האימה יצקנו לקיום היהודי-ישראלי משמעות שלא הייתה תלויה בכוח אלא בזכות ובתכלית. הבנו כי באין חזון ובאין לגיטימציה ייפרע עם.

תחת נתניהו נשחקה התובנה שהייתה לציונות מראשיתה. את מקומו של המאמץ ליצירת לגיטימציה לציונות תפסה עשיית דה-לגיטימציה לאחרים, וצדקת הציונות הפכה ממסקנה אפשרית לנקודת מוצא לשיח הישראלי. עתה אנו גלגול לאומי של דוריאן גריי, המתנער מדיוקנו המתכער ומתבשם מניחוחות נעוריו הנצחיים. האם ניכנס לבסוף לחדר הנעול רק כדי לנעוץ בזעם את חרבנו בדיוקננו המוסרי, עד שנתבוסס בדמינו?

"הרגש הלאומי הוא סיבת קיומנו," כתב אחד-העם, "אבל לבנו […] אינו מוצא מרגוע בידיעת הסיבה בלבד. הוא מבקש גם תכלית לקיומנו". על היהודי לדעת שהוא חי וסובל "לא רק מפני שאינו יכול למות, אלא מפני שהוא צריך לחיות." עלינו לשוב ולהישיר מבט מוסרי אל המראה השבורה, ולתקנה היכן שניתן. עלינו למצוא מחדש, אם עדיין נוכל, תכלית לקיומנו המשותף. אם עודנה חפצת חיים, על הציונות לשקול התאבדות.


ד"ר אוריאל אבולוף הוא מרצה בכיר למדע-המדינה באוניברסיטת תל-אביב ועמית-מחקר באוניברסיטת פרינסטון ובמכון טרומן. בימים אלה רואה אור ספרו "על פי תהום: אומה, אימה ומוסר בשיח הציוני", זוכה פרס בהט לספר העיון המקורי

קוראים יקרים
פורום החשיבה האזורית הוא ארגון ללא מטרות רווח
אנו יודעים כי גם אלה אינם ימים קלים עבורכם, וכי לא קל למצוא את הפניות התומכות בעבודתנו.

בין אם תוכלו לתמוך בנו כלכלית ובין אם פשוט להקדיש לנו את הזמן ותשומת הלב בקריאה – אנו אסירי תודה.

לקריאה ותמיכה