משאל העם בכורדיסטאן פתח תיבת פנדורה במרחב הערבי והמוסלמי בנוגע ליחס למיעוטים ולאזרחות שוויונית. זאת לצד שיח ציבורי ער על השלכות המשאל על עתידן של מדינות ערב מבחינה רעיונית וגיאוגרפית. אמצעי התקשורת הערביים משקפים היטב את הפער בין עמדות רשמיות לבין עמדות הרווחות בחברה האזרחית.
סעודיה, למשל, שותפה באופן רשמי לעמדת הליגה הערבית, השוללת מכל וכל את קיום משאל העם. מזכ"ל הליגה, אחמד אבו אל-ריט, הבהיר בביקורו במטה נאט"ו ברומא כי פיצולה של מדינה ערבית יובל לזעזוע אזורי. עם זאת, אמצעי תקשורת הנשלטים על ידי סעודיה מעניקים במה לאינטלקטואלים ערבים ממדינות שונות התומכים במשאל העם ובמדינה עצמאית לכורדים. במאמריהם משתקפת שביעות רצונה של סעודיה מחששותיהן של איראן ושל טורקיה מהקמתה של מדינה כורדית.
אפשר לחלק את התומכים בעצמאות הכורדית בשיח הציבורי הערבי לשתי קבוצות עיקריות: אנשי אופוזיציה סורים ואינטלקטואלים ערבים ליברלים.
אנשי אופוזיציה סורים תומכים בבדלנות הסורית משום שהם באים חשבון עם הקהילה הבינלאומית ועם משטר אסד. הסופר הסורי עמר קדור, הגולה בפריז, פרסם החל בחודש יוני שורה של מאמרים ביומון הנפוץ "אל-חיאת" שבהם מתח ביקורת על העולם הערבי ובעיקר על הקהילה הבינלאומית, אשר לדבריו השתמשה בכורדים וזרקה אותם לטובת האינטרסים של איראן וטורקיה. הוא משווה את ההתנהלות הזו להתכחשות הבינלאומית למאבקם של אזרחי סוריה במשטר בשאר.
במאמרו "מדריך למתכחשים לזכויות הכורדים" לעג קדור לכל מי שטען שמשאל העם אינו בעתו ולכן יש לדחותו. קדור מציע להסתייע בבוררות בינלאומית, דוגמת זו שהייתה בין מצרים לבין ישראל בעניין טאבה, בתקווה ששיקולים רציונליים יגברו על האמוציות בעניין הכורדי.
סמירה אל-מסאלמה, העורכת לשעבר של היומון הסורי הממסדי "תשרין", שאיבדה את עבודתה בעקבות התנגדותה לאלימותו של משטר אסד, הביעה תקווה כי מדינות האזור יפיקו לקח אחד ממשאל העם בעיראק: להתייחס לאזרחיהן בצורה טובה יותר, לאחר שבמשך שנים נכשלו בבניית חברות המבוססות על אזרחות שוויונית. עיראק, כתבה אל-מסאלמה, משלמת עתה את מחיר כניעתה להשפעה האיראנית והפניית עורפה לחוקה הפדרלית המתקדמת משנת 2005. גם הסופרת הסורית הגולה מרח אל-בקאעי קראה לקהילה הבינלאומית ליישם את עקרונותיה הדמוקרטיים ולתמוך בעצמאות הכורדית.
הקבוצה השניה היא אינטלקטואלים ערבים התומכים בכורדים מתוך סדר יום ליברלי המתנגד לקיצוניות הלאומית והדתית במרחב הערבי. בתגובה ליחס הרווח בשיח הציבורי הערבי למשאל העם הכורדי כ"מזימה כורדית-ישראלית" או מזימה מערבית לפלג את המרחב הערבי, קרא האינטלקטואל המצרי גמאל עבד אל-גואד לחשיבה ערבית מחודשת ביחס לסוגיה הכורדית, לאחר שנים של התעלמות פושעת ממנה. האינטלקטואל המצרי עמרו א-שובכי לעג למאמינים בתיאוריות המזימה, והזכיר כי הלאומיות הכורדית היא מציאות היסטורית ותרבותית שרירה וקיימת.
גם איימן אבו-לבן, עיתונאי ובלוגר ירדני, הציע לזנוח את תיאוריות המזימה ולערוך חשבון נפש פנימי על כשלונם של המשטרים הערביים להעניק זכויות אדם ואזרח למיעוטים. "שאיפתם של הכורדים לעצמאות היא תעודת עניות למשטרי המדינות בהן הם חיים", כתב אבו-לבן, ומתח ביקורת על "מנטליות העבר" במרחב הערבי, אשר אינה כשירה להתמודדות עם אתגרי המאה ה-21.
חאזם סאריה, האינטלקטואל הלבנוני הנוצרי, התייחס לאומץ של הכורדים לממש שאיפות שלהן שותפים מיעוטים נוספים במרחב הערבי – הנוצרים, הדרוזים, הקופטים, היזידים והתורכמאנים. דורות רבים שהתחנכו על תיעוב הסכמי סייקס-פיקו ה"אימפריאליסטים", לועג סאריה, נחלצים עכשיו לדחות את התביעה הכורדית לעצמאות בשם אותם הסכמים. הוא לא מחמיץ את ההזדמנות להקניט את נצראללה, ארדואן ורוחאני המזהירים מפני פילוג דתי ועדתי של המרחב הערבי. גם הגנרל והפובליציסט הסעודי אנוור עשקי טען כי לכורדים יש זכות למדינה, והזכיר את טענותיו של בארזאני על הקיפוח והאפליה של הכורדים מצד המשטר העיראקי.
