במהלך שיחה עם סטודנטים, שהתקיימה במסגרת ביקורו של אבו מאזן בונצואלה השבוע, אמר הנשיא הפלסטיני בפשטות את מה שלרוב ה"פרשנים" וה"מומחים" לענייני ערבים בישראל לא נעים לספר: הצעירים הפלסטינים שאוחזים בסכין ובוחרים באלימות עושים זאת בגלל הייאוש, העדר התקווה והאופק המדיני, וקשיי היומיום הנובעים מחיים תחת כיבוש.
על פי סוכנות הידיעות הפלסטינית מען הדגיש אבו מאזן את זכותם של הפלסטינים להגדרה עצמית ולמדינה כתנאי להסכם שלום, ואת תמיכתו במאבק עממי ולא אלים בכיבוש. "ידינו מושטת לשלום", אמר עבאס, "אולם לא ייתכן שלום ללא מדינה עצמאית שבירתה ירושלים המזרחית. לא נשכח גם את זכות השיבה. אני פליט. שבתי לרמאללה אבל לא מימשתי את זכות השיבה."
הנשיא הפלסטיני השתמש בלשון מעורפלת. בעבר, כזכור, הצהיר שעבורו פלסטין היא בגבולות 1967, וכי לעיר הולדתו צפת ישוב רק כתייר. האם חזר בו עתה מדבריו? או שמא קרא לפליטים לנהוג כמותו ולשוב לתחומי המדינה הפלסטינית העתידית אך לא לישראל? האם הוא מפריד בין מימוש זכות השיבה כמעשה אישי לבין הכרה בזכות הקולקטיבית?
דבריו העמומים של אבו מאזן נובעים מהמלכוד הפוליטי שבו הוא נמצא: הסדר קבע הוא בלתי אפשרי ללא הסכמה על סוגיות יסוד החוזרות לכל הפחות למלחמת 1948, ובראשן הפליטים. למעשה, פרשנות על דבריו ה"מסתוריים" חשובה פחות מהבנת עצם קיומו של ענן הערפל האפור שבו מתנהלת הפוליטיקה הפלסטינית.
הניגוד בין הסמל לבין המציאות, או בין האידיאולוגיה לבין הפרקטיקה, משותפים גם לציונות ולמדינת ישראל. מבט על האידיאולוגיה של הצד השני בלבד עלול להוביל להחמצה של הכרתו הגוברת במציאות.
