ב־3 באוקטובר השנה הלך לעולמו, בבית חולים בגרמניה, ג'לאל טאלבּאני, האישיות הבכירה בתנועה הלאומית הכורדית בצפון עיראק, שהנהיג יותר מארבעה עשורים את "האיחוד הפטריוטי הכורדיסטאני", מפלגת האופוזיציה העיקרית בחבל הכורדי. זכורה מכל תקופת כהונתו של טאלבאני כנשיא עיראק החל ב-2005. בשנת 2012 הוא הפך נבצר עקב שבץ מוחי, ומקורבו ואיש סודו, פואד מעסום, החליפו בתפקיד.
טאלבאני נולד בשנת 1933 בכפר קלקאן, כ־80 ק״מ מצפון־מערב לעיר סולימאניה, למשפחה של אנשי דת סוּפיים מוּכּרים, שמוצאם מן העיר כִּרְכּוּכּ. עוד בנעוריו השתלב בחיים הפוליטיים והיה פעיל בתנועה הלאומית הכורדית. בשנת 1947, כשהיה בן 14 בלבד, הצטרף טאלבאני לשורות "המפלגה הדמוקרטית הכורדיסטאנית", בראשות המנהיג הכורדיסטאני הבולט מלא מוסטפא בארזאני. בתוך ארבע שנים השתלב טאלבאני הצעיר בוועד המרכזי של המפלגה והיה לאחת הדמויות המובילות בה.
במחצית שנות ה־50׳ חבש טאלבאני את ספסל הלימודים בפקולטה למשפטים באוניברסיטת בגדאד, עד שסולק ב-1957 בשל פעילותו המפלגתית בזירה הכורדית, שנחשבה חתרנית ובלתי חוקית. עם שובו לכורדיסטאן העיראקית היה ללוחם ומפקד בולט בפשמרגה, הכוח הצבאי הלוחם של המפלגה. עם פרוץ המרד הכורדי נגד משטרו של נשיא עיראק (כורדי במוצאו), עבד אל־כּרים קאסם, הפך טאלבאני למפקד חזית הלחימה הדרומית, באזור סולימאניה וכרכוכ.
בשנות ה־60׳ הוא המשיך לשמש כמפקד שטח בפשמרגה, ובנוסף היה לנציג המפלגה במשלחות דיפלומטיות בעיראק ובחו״ל. טאלבאני ייצג את המפלגה במו"מ עם משטר הבעת׳, שהפיל את שלטון הנשיא קאסם ב׳הפיכת הרמדאן׳ ב-1963, ועם הנשיא החדש, עבד א־סלאם עארף. השיחות נמשכו לסירוגין שנים ארוכות, אך הבשילו לבסוף להסכם שלום, שנחתם בין משטר הבעת' בראשות הנשיא אחמד חסן אל־בּכּר לבין התנועה הלאומית הכורדית, במרץ 1970.
ההסכם הידוע בשם ״הצהרת מרץ״ התיר לכורדים, לפחות להלכה, להקים שלטון עצמי בצפון עיראק ובכך היה אמור להביא סוף לדרישותיהם הפוליטיות, אולם הוא לא האריך ימים. עם חתימת הסכם השלום בין עיראק לאיראן בשנת 1975 (׳הסכם אלג׳יר׳), ממשלת עיראק דרשה מאיראן להפסיק את תמיכתה במורדים הכורדים, והאחרונים נאלצו לפתוח במרידה שדוכאה במהירות על ידי המשטר העיראקי, וכוחות הפשמרגה ומפלגתו של בארזאני פוזרו כמעט לחלוטין.
התבוסה הניעה את טאלבאני לצאת לדרך פוליטית חדשה, עבורו ועבור התנועה הלאומית הכורדית בעיראק בכלל. יחד עם מספר מקורבים משורות המפלגה הישנה הקים טאלבאני את ה-PUK, מפלגה מתחרה ל-KDP של בארזאני. כך נולדה מציאות חדשה של קיטוב מפלגתי ושסע אידיאולוגי, שבצלם מתנהלת הזירה הפוליטית המפלגתית הכורדית מאז ועד ימינו.
לאורך שנות ה־80׳, בצל מלחמת איראן־עיראק, ועד למלחמת המפרץ בשנת 1991, נרדף טאלבאני על ידי משטר הבעת' ונאלץ לגלות לאיראן. לאחר תום מלחמת המפרץ, ועם ההכרזה על צפון עיראק כעל "אזור ללא טיסה" עבור צבא עיראק, החל החבל הכורדי האוטונומי לקרום עור וגידים. טאלבאני שב למולדתו, והמפלגה בהנהגתו שיחקה בה תפקיד מפתח. מפלגתו של טאלבאני חלקה עתה את הכוח עם המפלגה שהקים בארזאני, אולם שיתוף הפעולה ששרר בין השתיים התחלף, לאחר מותו של באראזני בגלות ב-1979, באיבה גלויה ותחרות עם בנו של בארזאני מסעוד, שעמד עתה בראש המפלגה שהקים אביו.
חרף ניסיונות לפשר בין הצדדים הלכה והסלימה האיבה בקיץ 1996 לכלל מלחמת אזרחים מזוינת בחבל. בשיאה הזעיק מסעוד בארזאני את כוחות הצבא של משטר הבעת׳, שאך שנים ספורות קודם לכן ביצע פשעי מלחמה נגד הכורדים, כדי להכריע את אנשיו של טאלבאני. בסוף המלחמה הוצאו להורג מאות מלוחמי הפשמרגה של ה-PUK על ידי משטר הבעת'. מאות אחרים, לרבות טאלבאני, גורשו מארביל שהפכה מאז למעוז מפלגתו של בארזאני.
לאחר מלחמת האזרחים פעלו הצדדים מחדש ליישוב המחלוקות ביניהם. ככל שהתבסס החבל האוטונומי נוצרו מנגנונים של חלוקת כוח ושיתוף פעולה, גם אם החשדנות הישנה נותרה בעינה והקיטוב האידיאולוגי בין הצדדים הלך והעמיק. לקראת הפלישה האמריקנית לעיראק בשנת 2003 הוביל טאלבאני את מפלגתו, בתיאום עם מסעוד בארזאני, לשיתוף פעולה עם האמריקאים, מה שאפשר את התבססותה של האוטונומיה הכורדית בצפון עיראק כחבל אוטונומי. אולם רק לאחר הפלתו של משטר הבעת׳ התבסס החבל האוטונומי הכורדי בצפון עיראק כאזור נבדל משאר אזורי עיראק וכמעין ״מדינה שבדרך״. טאלבאני, שנודע כאיש פשרות, הוביל את מפלגתו ב-2005 להסכם פיוס היסטורי עם מפלגתו של בארזאני, שלמעשה היווה מעין הכרה בבכורתו של בארזאני בהובלת החבל.
מינויו של טאלבאני לנשיא עיראק ב-2005 העניק לו, לכאורה, את הכבוד המגיע לו לאחר קריירה צבאית ופוליטית ארוכה בהנהגת התנועה הלאומית הכורדית במאבקה נגד דיכוי השלטונות העיראקיים. כנשיא עיראק סימל טאלבאני ממלכתיות וגישור במדינה משוסעת ששיוועה לכך. המינוי היווה גם סגירת מעגל סמלית, עם הפיכתו של האסיר הפוליטי לשעבר לנשיא המדינה שנגד רשויותיה לחם משך שנים. מצד אחר, רבים בעיראק ראו במינויו הגליה פוליטית וצעד שהכריע את מאבק הכוחות בין המפלגות הבולטות בכורדיסטאן העיראקית לטובתו של נשיא החבל הנוכחי, מסעוד בארזאני.
הלוויתו של טאלבאני נערכה ב־6 באוקטובר בעיר סולימאניה, בנוכחות אלפים שליוו את גופתו ודיברו בשבחו של המנהיג הכורדי הדגול שהלך לעולמו. ראש ממשלת עיראק, חיידר אל-עבאדי, אף הכריז על שלושה ימי אבל בעיראק לזכר טאלבאני. ולמרות הכל, לא היתה זאת הלוויה ממלכתית רגילה, כפי שניתן היה לצפות שתיערך לנשיא מדינה לשעבר. ההלוויה נערכה רק שבוע וחצי לאחר קיומו של משאל העם על עצמאות החבל הכורדי, לו התנגדו בתוקף בכירי מפלגתו של טאלבאני. בימים שלאחר המשאל העלו בכירים בממשל הכורדי האשמות נגד אנשי ה-PUK שהתנגדו לקיום המשאל, ובהמשך אף אישית נגד בָּאפֶל טאלבאני, בנו של ג'לאל, לאחר התבוסה בכרכוכ שבועות ספורים לאחר מכן.
ברוח האופוריה בימים שלאחר המשאל, ולמרות הרוחות הרעות שנשבו שוב בין המפלגות הבולטות בחבל, לא כוסה ארונו של טאלבאני, כמקובל, בדגל עיראק, אלא בדגל כורדיסטאן בלבד. גם בדרכו האחרונה, מצא עצמו שוב ג'לאל טאלבאני, שנודע בשנותיו האחרונות כאיש של פשרות וקירוב לבבות, בלב המתיחות הלאומית בין כורדים לערבים בעיראק ומעמדו הצטמצם לזה של מנהיג לאומי כורדי שנוי במחלוקת.
