היחס השונה לטכנולוגיה יכול ללמד משהו על תפיסות תרבותיות בחברות שונות. טכנולוגיה היא ישות המופעלת, או מאותחלת לפחות, על ידי בני אדם. לעולם, אף כשמדובר בחסידיה המערביים הסבורים שהיא עומדת לעצמה, היא מקיימת יחסי גומלין בינה לבין האדם המפעיל אותה. מעבר בין תרבויות הוא הזדמנות טובה לחוות את היחס השונה לטכנולוגיה.
המעבר משטחה הריבוני של ישראל לשטחה הריבוני של ירדן במעבר הגבול שיח' חוסיין מתבצע באמצעות מעבר בין שני שערים וכולל פעולות בירוקרטיות מקדימות. אחת מהן היא המרת המטבע ממטבע מקומי למטבע זר.
המרת המטבע בדלפק הישראלי נעשית בצורה מסודרת. מגישים לפקיד כמות שטרות והלה מחזיר גם כן כמות שטרות, שונה כמובן. לא לפני שספר את השטרות במכונה לספירת כסף (כמו בבנק) מול עיניו של ממיר הכסף. המכונה לספירת הכסף מצויה בגובה העיניים של הלקוח במקום בולט. ההמרה נעשית והמכונה מדפיסה קבלה 'אוטומטית'. מחתימים דרכון, עוברים בדיוטי פרי, בהסעה ויוצאים מהשער הישראלי. בחורה בבגדי שמירה של רשות שדות התעופה לוחצת על כפתור ופס המתכת מתרומם לעצמו באלכסון. השער נפתח.
נוסעים שניים שלושה מטרים ומגיעים לשער הירדני.
שוטר ירדני ניגש לשער ומסיט רצועת מתכת על מסוע גלגלים עד שהשער נפתח – כאן כבר יש טכנולוגיה ללא אלקטרוניקה, הדורשת הפעלת לחץ של האדם. מגיעים לדלפק המרת הכספים. אומרים לפקיד כמה כסף רוצים להמיר והוא מחשב בעזרת מחשב כיס פשוט כמה הוא נדרש להחזיר, כותב על נייר פשוט ומראה לממיר הכסף את הסכום על מנת שזה יאשר בניד ראש את המשך ביצוע העסקה. כשהעסקה מאושרת הפקיד לוקח ערימת שטרות ומתחיל לספור ביד.
לאחר מכן הוא מסתובב הצידה ושם, מוסתרת מעיני הלקוח, נמצאת מכונת ספירת כסף. הפקיד מגבה את עצמו על יד העברת השטרות במכונה ומוסר שוב את השטרות לידי הלקוח, לא לפני שהלקוח סופר את השטרות בעצמו. אם ממיר הכסף אינו אומר דבר הפקיד אינו מנפק קבלה. רק לבקשה מפורשת לקבלה, הפקיד כותב בכתב יד קבלה על נייר רשמי.
הטכנולוגיה הישראלית והטכנולוגיה הירדנית מעידות על סוגים שונים של ריבונות, של נוכחות המדינה. הראשונה מופעלת ללא מגע יד אדם, מרחוק ומלמעלה, כאילו עצמאית מן ההקשר האנושי. השניה איטית יותר, מסורבלת יותר, אבל אינה נפרדת מן האדם. הישראלית מקדמת נוחות ורווחה, אבל במחיר של ניתוק (ואולי ניכור). הירדנית מתחשבת מעט מאד בנוחות, אבל מניחה שכל בני האדם באותה סירה.
חום יולי אוגוסט לוהט בחוץ. האוטובוס שלקח אותי לבית שאן היה אוטובוס של אגד, ממוזג ונוח. מכסה המנוע סגור, והתחושה היא כי הטכנולוגיה עושה את העבודה. נעים באוטובוס. בעמאן אני שם לב שרוב האוטובוסים נוסעים כאשר מכסה המנוע פתוח, גם האוטובוסים החדשים. המכסה פתוח על מנת להכניס עוד משב אוויר שיצנן את המנוע.
במקרה הזה הטכנולוגיה נפתחת לעין האדם ואינה סגורה מאחרי מכסה.
זה עוד הבדל בין ישראל לירדן.
בישראל הטכנולוגיה נחווית כסגורה – גם כשמכונת הספירה גלויה לעין המשתמש, היא יוצרת מערכת שלמה עם הפקיד והטכנולוגיה הנלווית אליה. מן הרגע שהיא מופעלת, היא עובדת במצב של "טייס אוטומטי". הלקוח, גם כשהוא רואה מה קורה, אינו חלק מן המערכת הזו. הוא מקבל את התוצר שלה, הכסף שהומר, אבל היא נותרת סגורה בפניו. בירדן הטכנולוגיה נחווית כפתוחה; יש לסייע לה. את השער יש לפתוח בכוח הזרוע ולמנוע הבעירה הפנימית יש לסייע במלאכת הצינון. רק האדם יכול למלא את התפקיד הזה. האדם אינו לקוח ריבון, שלא מתעניין בתהליך יצירת המוצר אלא רק בקבלתו ובשימוש בו לרווחתו. הוא גם לא יצרן ריבוני, המקיים מערכת סגורה עם טכנולוגיה ואת התוצר שלה מעביר הלאה מבלי לגעת בו. האדם מעורב בכל דבר שקורה סביבו, לו או דרכו.
הדברים יכולים להישאר ברמת התצפית הבודדת. אבל כדאי אולי לקשור אותם לצורת השלטון במדינות השונות: דמוקרטיה אתנית, כמעט תאגידית, מול ממלכה.
בדמוקרטיה האתנית מי שעומד במרכז זו חברה אבסטרקטית, נטולת פנים ושמות. הבטחון בכך ש-"יהודים" (למשל) נהנים מעמדת דומיננטיות בחברה כזו טמון בכך שלא נוכל לספור באופן אישי את כל ה-"יהודים". טכנולוגיה עקרה משתלבת היטב בצורת משטר כזו. יש אנתרופולוגים המזהים את צורת המשטר הזו כקורפורציה הפועלת בשיתוף פעולה עם קורפורציות אחרות, מערביות, דומות לה. בצורת משטר כזו, שאנו נוהגים לכנות דמוקרטיית זכויות האזרח, גם האזרח כיצור מופשט אינו במרכז, ודאי שלא האזרח הספציפי. במרכז עומדת ביורוקרטיה. ובביורוקרטיה כמו בביורוקרטיה, יש תקנות וכללים סגורים בפני מגע אנושי. בצורת משטר כזו, ביורוקרטית וטכנולוגית, יש למכונה, לטכנולוגיה, קדימות אלוהית. דמוקרטיות כאלה מעדיפות גם לנהל את המלחמות שלהן בשלט רחוק. הן נקיות, טכנולוגיות, ללא מגע יד אדם המפעיל אותם, רק מגע האדם הנהרג על ידן. בקורפורציות כאלו הדבר הכי חשוב הוא השיתוף בין הרכיבים, ולא הרכיבים עצמם. לכן מה שבמרכז הוא מה שאינו ייחודי, מה שיכול להחליף את האדם: מכונה לספירת כסף או מחסום התלוי באנרגיה חיצונית שלא דורשת כוח פיזי. לכן גם בחורה ענוגה יכולה להיות אחראית על הרמת השער.
בממלכה מי או מה שעומד במרכז הוא מלך או מוסד המלוכה – דמות בעלת שם ופנים הניבטים כמעט מכל עבר. בצורת משטר כזו לאדם מקום מרכזי יותר. האדם אינו אזרח אבסטרקטי אלא כמה גרסאות של אדם: אדם עשיר, אדם עני, אדם המקורב לבית המלוכה. זוהי איננה חברה שוויונית אבל זוהי חברה שבה האדם על גווניו השונים עומד במרכז. האדם מעורב בכל רבדי המציאות, מתווך אותם ויוצר אותם בנוכחותו. זוהי חברה המתלהטת בשל כך יותר בקלות, כי היא כולה אדם. בחברה כזו האלימות גלויה יותר אך היא אינה מסתתרת מאחרי תקנות ביורוקרטיות.
בחברה כזו הטכנולוגיה קיימת אבל הכבוד על מובניו החיוביים ומובניו השליליים עומד במרכז: עסקה פירושה הסכמה בניד ראש בין פקיד לממיר כסף. כניסה לגבולות המדינה מחייבת מאמץ פיזי. בגבול עומד אדם חזק ולא מכונה עקרה.
בחברה לא שוויונית כזו רצוי 'ליפול' בקצה העליון של הסקאלה, לא להיות עני או פליט או גם וגם. מעבר לקטגוריות הללו, בסך הכול ניתן לשרוד. בחברה השוויונית של הקורפורציה, במבט מעמיק, המצב לא טוב יותר. למעט אלו שבאמת עשירים או מקושרים, מלחמת ההישרדות רלוונטית כמעט לכולם. בממלכה, אדם יכול להיות עני אך הוא נשאר אדם. בקורפורציה, נדמה לפעמים שמי שאינו בקצוות, עשיר מספיק כדי שלא יהיה לו אכפת או עני מספיק כדי שיראו אותו במהדורות חדשות בטלויזיה, אדם כזה לא באמת קיים.
ישראל לא חייבת להמליך עליה מלך. ההיסטוריה היהודית לא ממליצה על נתיב כזה. אבל מוטלת עלינו חובה לחשוב כיצד אפשר להפוך את האדם חזרה לאדם בישראל, גם אם הוא לא הכי עשיר והכי עני. חזון היעילות והנוחות הסוגר עלינו סוגר גם אותנו. איך נאבקים בו? לא צריך להיות ירדן, אבל אפשר לכל הפחות לצפות בה כדי להתחיל לחשוב.
