התופעה של שליט הנותר על כסאו עד שהוא נהרג וגופתו נגררת ברחובות מוכרת למן העבר הרחוק עד ימינו אלה. חלקנו זוכרים את הוצאתו להורג העלובה של צ'אושסקו ברומניה של 1989, את דמותו הכחושה והמדובללת של סדאם חוסין שנלכד בעיראק בעת הפלישה האמריקאית ולא השכיל לברוח ממנה בזמן, את הדם הזורם על פניו המעונים של קדאפי שביהירותו סירב לעזוב את ארמונו גם כשהמדינה כולה נפלה בידי המורדים, ואת גופותיהם המוטלות של מנהיגים אחרים שהחמיצו את נקודת הזמן המדויקת שבה עליהם לעזוב את הארמון ואת הארץ.
רוב המנהיגים הללו ניסו בסופו של דבר לברוח ונתפסו בדרכם למקום מבטחים, כלומר, לא מדובר כאן בקברניטים המחליטים לטבוע עם ספינתם אלא באנשים רציונליים הדואגים לביטחונם, שפשוט המתינו זמן רב מדי בארמונם וטעו בהערכת חלון הזמן לבריחה. אם לשפוט על פי הראיונות שבשאר אסד מעניק לתקשורת גם כאן לא מדובר במטורף שאינו קורא נכוחה את המציאות, אולם דומה שגם הוא עתיד לחזור על הטעות של קודמיו.
אשליית הביטחון האישי והזמן הנותר שנוצרה אצל אסד מורכבת, ונובעת להערכתי ממכלול סיבות הקשורות ביניהן. הראשונה היא הערכת מוטעית של שרידות הכוחות הנאמנים לו. במרבית המקרים המוכרים מן ההיסטוריה התהליך של היחלשות המשטר איטי והדרגתי עד שלביו האחרונים, אולם בנקודת זמן מסוימת קצב ההתמוטטות מואץ מאד. טפטוף החיילים העוזבים את הצבא הופך בבת אחת לשיטפון, המנגנונים שנועדו למנוע עריקה מתמוטטים, לעיתים המפקדים עצמם עוזבים ובוחרים להסתתר כדי שלא יוצאו להורג. כאשר הסכר נפרץ התהליך הזה הוא לעיתים כה מהיר עד שלמנהיגים אין אפילו שהות להוציא לפועל את תכנית המילוט שלהם.
סיבה שנייה היא אשליית ה"דאוס אקס מאכינה" – הופעה של כוח מושיע יש מאין. הרודן הסורי מעריך, לא בלי סיבה, שהכוחות המגנים עליו חזקים יותר מאלה הערוכים נגדו. רוסיה וסין תומכות עדיין בהמשך שלטונו, איראן ממשיכה לשלוח אליו כוחות מצוידים ומאומנים היטב ממשמרות המהפכה, וגם נסראללה שולח את לוחמיו האגדתיים לעמוד לצידו. ומאידך על אף שהכוחות הערוכים נגדו נהנים מתמיכה זהירה ומאספקת נשק של ארה"ב, של המפרץ העשיר ושל טורקיה, אף אחד מהיריבים הללו אינו מעז לצאת להלחם נגדו בגלוי. במקרה הסורי גם נאטו החליט להישאר על קווי המגרש. ללא תמיכה אווירית, כאשר האופוזיציה הנלחמת בו מפולגת וחדורה על ידי סוכני המודיעין שלו, ואינה מסוגלת להגיע לרמת תיאום מינימאלית, לא ייפלא שאסד מתקשה להאמין בעוצמתם של מתנגדיו. וכמי שגדל על מיתוס של אוכלוסיה שהציות הוא נשמת אפה, כפי שתיארה ליזה ודין במאמרה*, קשה לבשאר להבין את רוח המרי המנשבת בעם עצמו.
וכאן נכנסת לתמונה הסיבה השלישית והמכרעת: היועצים המספקים למנהיגם תמונת מצב מעוותת. במשטר דיקטטורי מתבצעת במשך שנים סלקציה טבעית הפוכה: אנשים מוכשרים, רואים נכוחה, ולא-מושחתים נתפסים תמיד כמאיימים וכעצמאיים מדי. הם מסולקים במגוון של דרכים. חלקם פורשים כשהם מבינים שאין דרישה לכישוריהם, חלקם מפוטרים או נשלחים למחוזות מרוחקים, וחלקם מועמד לדין באשמת חתרנות ובגידה או מוצא את מותו בנסיבות מסתוריות. כתוצאה מכך המנהיג במצור מוצא עצמו מוקף בשורת אנשים דומים זה לזה – ערמומיים, בעלי תובנה פוליטית גבוהה, בעלי יכולת רטורית טובה, אמנים בשרידות – אולם חסרים את התכונה החשובה מכל במצבים כאלה – היכולת לנתח ביושרה ולדבר בפתיחות.
זהו ההבדל בין השליט שתמונת המצב שלו מלאה ויכולתו להעריך מתי עליו להימלט מדויקת, לבין האומלל שגופתו נרתמת לאחוריו של ג'יפ מאובק. הפער בין השניים נמדד בימים, ולעיתים בשעות. מעניין יהיה לראות אם בשאר אסד יצליח במקום שבו נכשלו קודמיו, וילחץ על כפתור המפלט לפני ההתרסקות.
*ליזה ודין, "לפעול כאילו: פוליטיקה סמלית ושליטה חברתית בסוריה", ג'מאעה (2003): 140-117
