הקונפליקט עם הפלסטינים נמשך יותר ממאה שנים. בתקופה זו כמעט כל מעצמה גדולה, או אפילו בינונית, היתה מעורבת בדרך כזו או אחרת בניסיונות להשיג פשרה בן התנועה הציונית לבין מנהיגות פלסטינית כזו או אחרת. יתרה מכך, מדינות ערביות שונות, כמו מצרים, ירדן וערב הסעודית הציעו תכניות שלום שונות שלא התקבלו. האו"ם, בהחלטות שונות, ניסה אף הוא את כוחו בשימת קץ לסכסוך המתמשך וכשל. היו מי שחשבו כי משא ומתן ישיר יצליח במקומות שמתווכים התייאשו. ועידת מדריד כמעט הצליחה, אך הסכם אוסלו היה זה שאמור היה להוביל את שני הצדדים לארץ המובטחת. 18 שנים לאחר מכן וטיוטות הסכם כה רבות מעמידות בספק רציני גם את הנוסחה הזו. להערכתי גם החלטה כפויה, כפי שהפלסטינים מנסים להשיג באו"ם בספטמבר הקרוב, תצטרף לפח האשפה ההיסטורי של הניסיונות הקודמים.
ישנם הסברים רבים להתמשכותו של הקונפליקט ולחוסר ההצלחה ביישובו, ולא אחזור עליהם מאחר והם ידועים. אנסה לתמצת אחד מהם, מתוך ידיעה כי אאלץ להשמיט טיעונים מלומדים רבים וטובים. הסבר זה קשור לשאלת הזהות הלאומית הפלסטינית או יותר נכון להעדרה הטרגי. המציאות הלאומית המזרח תיכונית, להוציא את זו של ישראל ומצרים, למעשה נכפתה ע"י אינטרסים של צרפת ובריטניה, יורשותיה של האימפריה העת'מאנית לאחר מלחמת העולם הראשונה. בשיטת המנדטים נוצרו מרבית המדינות וככל הנראה גם גובשה עבורם זהות לאמית כפויה. לפלסטינים לא היתה אפילו את הפרבילגיה הזו. מראשית הניסיון להגדיר אותם ככאלה הם נאלצו להתעמת לא רק עם זהות לאומית כפויה, הבאה להחליף לא רק את זו הדתית אלא גם החברתית והטריטוריאלית שלהם, אלא גם עם תנועה לאומית מגובשת יחסית, הציונות.
להערכתי הציונות לא סייעה לגבש את הנרטיב הנגדי הפלסטיני אלא אילצה אותו לאמץ נרטיבים חלופיים; הלאומיות הערבית הכללית, לאומיות ערבית ספציפית, כמו זו הסורית, ואף נרטיב אנטי-לאומי דוגמת האסלאמיזם. שלל נרטיבים אלו התנגשו גם עם העובדה כי החברה הפלסטינית בגבולות החדשים והכפויים היתה רחוקה מלהיות מגובשת סביב אתוס היסטורי משותף, אינטרסים כלכליים מוגדרים או אפילו הנהגה מוסכמת. חלקיה השונים של החברה זו נמצאו בקונפליקטים פנימיים עתיקי יומין; בין יושבי ההר לשפלה הפנימית, בין הפלחים לאפנדים, שחלקם ישבו בכלל בבירות או דמשק, בין השבטים ליושבי הקבע. קונפליקטים אחרים היו בין המוסלמים, הנוצרים והדרוזים, בין המשפחות הגדולות בירושלים, שכם, חברון, עזה , עכו ויפו היתה יריבות חברתית, כלכלית ואף אישית, כמו במקרה של החוסיינים והנשאשיבים. אין פלא שהפלסטינים לא מצאו את היכולת להתגבש מול האתגר הציוני ולו כדי להסכים לפשרות טריטוריאליות שהוצעו פעמים רבות מאז מלחמת העולם הראשונה ועד לימינו ממש. בקלחת הפלסטינית בחשו כמעט כולם ולא הותירו מרחב אמיתי לגיבוש זהות לאומית.
עוד לפני מלחמת העצמאות נטלו המדינות הערביות השכנות את האחריות לגורל הפלסטינים. אחריות שבחלקה הוטלה לחיקם ע"י חלק מההנהגה הפלסטינית, אשר מחוסר הסכמה פנימית, העדיפו "ליצא" את בעיותיה, תחת הסיסמה כי בעיית פלסטין היא בעייה כלל-ערבית והיכולת לתת מענה לאיום הציוני הוא בהתאם. לאחר המלחמה מצרים וירדן שלטו במרבית הטריטוריה והאוכלוסיה הפלסטיניים ושיעבדו אותם לצרכיהם הפוליטיים. עד 1967 דיכאו מדינות אלה כול ניסיון ליצירת זהות פלסטינית נפרדת. לאחר ששלושת הפזורות הפלסטיניות העיקריות, רצועת עזה, הגדה וערביי ישראל, אוחדו היתה זו ישראל שלקחה את התפקיד של מצרים וירדן בדיכוי זהות פלסטינית נפרדת. עם זאת דווקא ישראל קיוותה, במיוחד מסוף שנות השמונים של המאה העשרים, כי תיווצר זהות לאומית פלסטינית ייחודית איתה היא תגיע לפתרון הסכסוך בעיקר באמצעות פשרה טריטוריאלית. אולם האם זהות כזו יכולה להיווצר באמצעות מהלכים של הנמסיס שלה? להערכתי לא וההוכחה היתה סירוב הפלסטינים לקבל החלטה בדרג לאומי לסיום הקונפליקט.
רבים בישראל ומחוצה לה שאלו את עצמם מדוע שיאי הטרור הפלסטיני האנטי ישראלי התרחשו דווקא בסמיכות להסכם אוסולו, לועידת קיימפ דייויד או אפילו בשיאו של המו"מ בין מחמוד עבאס (אבו מאזן) לבין אהוד אולמרט? התשובה אליה אני מכוון היא כי בזמנים כאלה הפלסטינים היו צריכים לקבל החלטות בסדר גודל של חברה עם זהות לאומית מגובשת ומוסכמת. אולם בהיעדרה כול הסכמה על סיום הקונפליקט עם ישראל משמעותה היתה צורך להתעמת עם שאלת זהותם כפלסטינים, העתידים להקים מדינה לאומית ולנהל אותה באופן שיגרתי, לפני סיום תהליך ההגדרה מיהו פלסטיני. הפיצול בין עזה לגדה, שהוא טבעי יותר מאיחוד ביניהם, הפיצול בין החמאס, כמייצג אוניברסליזם אסלאמי, לבין אש"ף האמור לייצג לאומית פרטיקולרית ובין שניהם לפלסטינים הישראלים, אשר רובם המכריע בחר להישאר אזרחי "הישות הציונית", גם כאשר הוצע לחלקם להיות אזרחי המדינה הפלטינית מבלי לעזוב את בתיהם (באמצעות העברת הגבול של המשולש מערבה), מצביעים להערכתי יותר מכול כי הבעיה הפלסטינית, ולא מפחות ממנה הישראלית, נעוצה בחוסר הכרעה פנימית בשאלת הזהות הלאומית הפלסטינית.
