מהפרספקטיבה הישראלית, ואולי גם המערבית, איראן נתפסת כמדינה דיקטטורית הנשלטת ע"י אליטות דתיות פנאטיות. מפרספקטיבה זו נראה כי מטרת איראן היא השגת הגמוניה אזורית בכול מחיר, גם באמצעות השמדה מוחלטת של ישראל. אולם הפוליטיקה של איראן מורכבת ומסועפת בהרבה מכך. כבר מראשית המהפכה לא הצליח איתאללה רוח אללה ח'ומיני להשיג תמיכה במטרותיו בקרב מרבית אנשי הדת הבכירים באיראן. הם התנגדו לרעיון שלטון חכם ההלכה הבכיר ביותר (וילאתי פקיה). בכך הם אילצו את ח'ומיני להסתמך על דרגים זוטרים יותר של אנשי דת. מציאות זו למעשה הטילה מום ביסודות התיאולוגיים-פוליטיים של המהפכה האסלאמית האיראנית.
כול עוד בראשות שני המוסדות ההנהגה החשובים ביותר, ההנהגה הרוחנית העליונה והנשיאות, עמדו אנשי דת (עלמא), הם נותרו מתואמים באופן סביר. ב-2005 נבחר לנשיאות מחמוד אחמדינז'אד. השכלתו החילונית ורקעו החברתי-הצבאי העמידו אותו ואת נאמניו במסלול התנגשות עם הממסד הדתי השמרני. הנשיא החדש פעל במרץ בלתי נלאה לחדש את יצוא המהפכה האיראנית, תהליך שלמעשה כמעט ופסק מאז מותו של ח'ומיני ב-1989. הסיבה הבולטת ביותר להפסקה זו היתה ההבנה כי המהפכה צריכה להתבסס באיראן לפני הכול. העשור הראשון של המהפכה, שכלל גם את מלחמת איראן-עראק, המיט חורבן גדול על המדינה וסיכן את קיומה והשיגי המהפכה.
הביטוי הבולט ביותר למדיניות זו היתה גרירת איראן לעימות נרחב בשלל סוגיות עם מדינות האזור ועם המערב.; חידוש והאצת תכנית הגרעין, מעורבות בכול מוקד קונפליקט אזורי, כגון עראק, סוריה, תימן, מצרים, בחרין ועוד. מדיניות זו המיטה על איראן אסונות כלכליים ניכרים בצורה של חרם על השקעות בפיתוח שדות נפט וגז, רכישת טכנולוגיות חדשות, פגיעה קשה במערכת הבנקאות ועוד. העיצומים האלה גרמו להאטה ניכרת בכלכלה האיראנית, האמרת מחירי מזון ואבטלה גוברת, בעיקר בקרב הצעירים המשכילים. מעבר לכך, מדיניות יצוא המהפכה אילצה את איראן לתמוך במיליארדי דולרים בכול שנה במדינות אוהדות, כמו סוריה, תורכיה וסודאן, בארגוני טרור, כמו חיזבאללה, חמאס, ג'אהד אסאלמי פלסטיני, ג'יש אל-מהדי העראקי ואפילו במורדים השיעים בתימן. משאבים אלו חסרו ביותר לכלכלה האיראנית והיו בין המניעים להתקוממות הצעירים בשנתיים האחרונות באיראן.
הממסד הדתי-שמרני עקב בדאגה רבה אחר אובדן הלגיטימיות שלו בקרב שכבות גדלות והולכות באוכלוסיה. בשיח השיעי יש לקיום לגיטימציה פוליטית של המשטר חשיבות דתית ראשונה במעלה. למעשה השיעה נוסדה סביב שאלת הלגיטימיות הפוליטית של השלטון. האביב הערבי ביטל למעשה את מרבית ההישגים של מדיניות יצוא המהפכה (להרחבה ראו מאמר "איראן והאביב הערבי"). הכישלון פגע קשות ביוקרת אחמדינז'אד וחשף אותו יותר מתמיד לביקורת ארסית מצד מתנגדיו הרבים במחנה הדתי-שמרני. בשנותיו כנשיא הוא מינה מאות ממקורביו האישיים והאידיאולוגיים לתפקידי מפתח בממשלה, במנגנוני המדינה ובארגונים כלכליים מובילים, מרביתם לא מקרב אנשי הדת. ההנחה הרווחת טענה כי בכך הוא התכוון לשבור את אחיזתם של עשרות אלפי אנשי הדת במדינה, בין היתר בגלל חוסר מחויבותם המלאה לזירוז שובו של המהדי (המשיח) . עם זאת, כול עוד הוא שמר על כבודו וסמכותו של מנהיגה העליון של איראן, איתאללה עלי ח'אמנהאי, הוא זכה להגנתו, כמו במקרה של התביעה להדחתו עקב גילוי הזיופים הרבים בבחירות 2009 והמהומות שפרצו בגינם.
בשבועות האחרונים נראה כי חסות זו הוסרה מנשיא איראן. עשרות ממקורביו נעצרו וכונו "הזרם הסוטה". ביניהם ראש לשכתו, רחים משאא'י, סגן שר החוץ מחמד שריף מלכזאדה. כולם הואשמו בשחיתות כלכלית. . מקורביו של ח'אמנהאי, כמו מפקד משמרות המהפכה, מחמד-עלי ג'עפרי, טענו למעשה כי אחמדינז'אד מתכנן להטות לטובת מחנהו את הבחירות הבאות לפרלמנט ולנשיאות באמצעות מאות מיליוני הדולרים שגנבו מהמדינה. ההאשמה החמורה ביותר נגד "הזרם הסוטה" היא בחתרנות פוליטית ובסטייה דתית המסוכנת ביותר למהפכה האסלאמית מאז -1979. מעמדו ואולי גם חירותו של נשיא איראן מצויים בסכנה גוברת. ח'אמנהאי,על-פי החוק האיראני, יכול בכול רגע להדיח את הנשיא, אך נמנע מזאת לעת עתה כדי לא להעמיק עוד יותר את הקרע בהנהגה האיראנית.
המשמעות של התהליכים הפנים איראנים והשלכותיהם לגבי המזה"ת עדיין לא ברורים דיים. הנחתי היא כי נהיה עדים להאטה משמעותית בחתירה האיראנית להגמוניה אזורית ואולי גם במדיניות הגרעין שלה. אם הממסד השמרני-דתי יצליח לסלק מעמדות הכוח את אחמדינז'אד ותומכיו הנחה זו תהיה יותר ריאלית. אולם אם ההפך יקרה ואחמדינז'אד ינצח בעימות הזה, מה שנראה כלא סביר, איראן תקלע למערבולת פוליטית ניכרת ועלולה לגרור את אזורנו לחוסר יציבות משמעותית נוספת.
חלק מהמידע למאמר זה לקוח מהשבועון לענייני פוליטיקה, חברה ותרבות באיראן בעריכת רז צימט.
