נפל דבר בחמאס. מנהיגיו החליטו לשנות את מדיניותו ואת אופיו בעקבות "האביב הערבי". דובר החמאס, טאהר אל-נונו, קבע כי אלימות איננה העדיפות הראשונה של החמאס, אף על פי שהתנועה שומרת על הזכות להגן על עצמה. כמו כן, ח'אלד משעל, אחד ממנהיגיה, קבע כי החמאס יתמקד מעתה והלאה במחאה עממית וישאף למדינה פלסטינית בגבולות 67'. במקביל לשינוי דפוס המאבק על הקמת מדינה פלסטינית, החמאס שינה ככל הנראה גם את יחסו לתנועת הפתח; נדמה כי מנהיגיו רואים ביתר אהדה את האיחוד בין שתי התנועות.
החמאס הבין ש"האביב הערבי" הביא לקריסת השותפים האסטרטגיים המסורתיים שלו, ובמקומם עלו כוחות אסטרטגיים חדשים. במילים אחרות, הציר השיעי שאליו הסתפח החמאס, המורכב מאיראן, מסוריה, ומחזבאללה, מתפורר. כבר שנים שהקשר בין החמאס הסוני לבין הציר השיעי הביך את מנהיגי החמאס. זו הייתה ברית צינית שהזיקה לחמאס ולדימויו בקרב ציבור המאמינים הסוני. חמור מכך, השלטון הסורי, שהחמאס נהנה מחסותו, טובח בסונים ומאבד שליטה בנעשה בסוריה עצמה. הספינה השיעית עלתה על שרטון "האביב הערבי", וזה הרגע הנכון לארגון סוני כמו החמאס לקפוץ ממנה.
בעוד הספינה השיעית טובעת הופיעה באופק ספינה סונית חדשה ומרשימה. מתברר שבמדינות סוניות כמו תוניסיה ומצרים, התנועות האסלאמיסטיות מתקרבות לשלטון באמצעות מאבק עממי. שינוי זה מטלטל את תפיסת העולם של החמאס ומשנה את השקפתם הפוליטית, והם אינם מתביישים להודות בכך. משעל כינה את המחאה העממית "כוח של צונאמי", ואסמאעיל הנייה מתכנן סיור דיפלומטי בתורכיה, בבחריין, בקטאר ובתוניסיה במטרה לחזק את קשרי החמאס עם מדינות סוניות מתונות.
החמאס היא תנועה הלומדת מהר, ו"האביב הערבי" הציב בפניה שיעורים רבים. ראשית, מנהיגיה ראו שהמחאה העממית השיגה בכמה שבועות יותר ממה שהאסלאמיסטים השיגו בעשרות שנים. שנית, הם נוכחו לדעת שהתנועות האסלאמיסטיות הקרובות אליהם – "האחים המוסלמים" במצרים ו"אל-נהדה" בתוניסיה – מוכנות ואף רוצות לשתף פעולה עם מפלגות ליברליות וחילוניות. שותפות פוליטית, ולא מונופול פוליטי, היא שם המשחק בקרב התנועות האסלאמיסטיות העולות כעת במדינות ערב. כמו כן, מדיניות החוץ שלהן מסתמנת כמתונה, ורובן ככולן מעוניינות בקשרים טובים עם המערב ומכירות בהסכמים שנכרתו עם ישראל. החמאס מזהה את העוצמה המצויה בידי התנועות האסלאמיסטיות העולות ואת הדמיון בינו וביניהן, אך במקביל הוא גם מבין את עומק השינוי המתחייב מהצטרפות לציר האסלאמיסטי החדש: קשב לרצונו של האדם הפשוט ברחוב; שיתוף פעולה עם היריב של אתמול, הפתח; ודו-קיום עם האויב השנוא, מדינת ישראל. השינוי אינו פשוט, והוא אף עשוי לעורר מחלוקות ומתחים בקרב החמאס, אבל נדמה כי רוב מנהיגי החמאס מבינים כי זה הכוח העולה בעולם המוסלמי, והם מעוניינים להצטרף אליו.
הצהרות החמאס מרחיקות לכת, אולם ברור כי החמאס אינו מוותר על המאבק האלים. הוא ממשיך לייצר נשק ולאגור אותו, וכאמור, מנהיגיו אמנם מדברים על שינוי אופי המאבק אבל בה בעת הם גם חוזרים ומדגישים שזכות המאבק האלים עדיין שמורה להם. היחסים הנרקמים עם הפתח הם "נישואי נוחות", ולא אהבת אמת. יחלוף זמן עד שנדע אם השינויים שהחמאס מצהיר עליהם משקפים שינויי עומק. אך לעת עתה נדמה כי החמאס קרא את השינויים שמבשר "האביב הערבי" והוא מוכן לנסות ולצאת לדרך פוליטית חדשה.
