המזרח התיכון מצוי בעיצומו של גל מחאה חסר תקדים ומרתק. ממרוקו במערב ועד עומן במזרח העמים יוצאים לרחובות ומצהירים כי המערכת הפוליטית צריכה להיות בידי העם. תביעה לא מובנת מאליה בעיקר בגלל העדרה הקודם של חברה אזרחית דמוקרטית מפותחת. לנוכח גל המחאה הנוכחי בישראל מתקיים הפיתוי לטעון כי גם אצלנו לא היתה, עד לפני שלושה שבועות, חברה כזו. אולם עניינו של מאמר זה הוא לבחון מדוע האביב הערבי נראה כי כפוסח על האמירות הכוויתית.
משפחת אל-סבאח שולטת בכווית כבר מאמצע המאה ה-18 ונחשבת אחת המשפחות העשירות ביותר בעולם. עושרה נובע מחלקה הגדול בהכנסות הנפט של המדינה ומהשקעותיה ברחבי העולם. בני המשפחה מחזיקים באופן מסורתי בתפקידי המפתח במדינה, כולל ראש הממשלה והשרים החשובים ביותר, מבלי שנאלצו לבקש את אמון הציבור באמצעות בחירות, למרות שאלו קיימות בכווית לפרלמנט (המג'לס) ולמועצות מוניציפליות שונות. השיטה הכוויתית מעניקה סמכויות לפרלמנט הנבחר אך לא את הזכות למנות ממשלה, תפקיד השמור באופן בלעדי לאמיר, כיום סבאח אל-אחמד אל-סבאח. בין סמכויותיו מצויה היכולת לפזר את הפרלמנט הנבחר כל-אימת שירצה, בתנאי שיכריז על מועד בחירות חדש. אם כן מדוע לא יצאו צעירי כווית, אשר נחשבים מבין המשכילים ביותר בעולם הערבי, לרחובות ודרשו את שינוי שיטת המשטר, כפי שעשו למשל בבחרין או לפחות לדרוש רפורמות מקיפות כמו בעומן ובערב הסעודית, שכנותיה למפרץ הפרסי של כוית.
כדי להבין זאת יש צורך לשוב לתקופת שלטונו של האמיר עבדאללה אל-סאלם (1965-1950). כאשר עלה לשלטון היה באפשרותו לכונן משטר אוטקראטי. עושר הנפט העתידי יכל אפשר לו להוציא מחוץ למשחק הפוליטי את האליטות השבטיות המסורתיות, כמו גם את המעמד הבינוני בתמורה לשיתופם החלקי במשאבי המדינה. במילים אחרות ע"י הפיכתם למיליונרים הם יותירו בידיו ובידי משפחתו את סמכויות השלטון באופן בלעדי. אולם אמיר זה בחר באופן שנראה מפתיע דווקא לכונן מונרכיה חוקתית, ליצור סולידריות חברתית-כלכלית-פוליטית עם כלל הסקטורים במדינה, כולל שניים שהודרו עד אז; השיעים והבדואים. סולידריות זו באה לידי ביטוי ביצירת מנגנוני מדינה שתפקידם העיקרי הוא להעביר משאבים אל האזרחים, פיתוח תשתיות כלכליות מודרניות וכינון חברת רווחה, במודל שונה מזה של מדינות סוציאל-דמוקרטיות, הדואגת לאזרחיה מעריסה לקבר. האמיר עבדאללה השכיל למקד את שאיפות האליטות וצעירי כווית בהון(תרוה) ולא במהפכה (ת'אורה) אך הבין שללא מידה ניכרת של חירויות פוליטיות ההון לכשעצמו לא יצור יציבות חברתית. לכן אפשר, באמצעות החוקה, את קיומם של בחירות למג'לס עם סמכויות חסרות תקדים במפרץ הפרסי ובעולם הערבי של אז.
כווית, מאז תחילת שנות השישים, היא אחת המדינות היציבות ביותר בעולם מבחינה פוליטית-חברתית. המדינה והחברה שרדו חתרנות רדיקלית ערבית, את ניסיונות המהפכנים האיראנים להפיל את המשטר, את כיבוש המדינה ע"י עראק והמשבר כלכלי שבא לאחר השיחרור ואתגרים נוספים. המשטר הכוויתי הוא הבין כי לא דיי רק בקואליציה בינו לבין אליטות חברתיות כדי להשיג יציבות פוליטית-חברתית. הוא השכיל להמיר סולידריות שבטית קדומה (עצביה) בסולידריות בין המדינה למרבית אזרחיה. יש אשר יטענו כי תהליכים כאלה יכולה להשיג רק מדינה שעומדים לרשותה משאבים כה גדולים, כמו כווית. אולם סולידריות זו התעצבה לפני עושר הנפט הגדול. מדינות אחרות, כמו בחרין, לוב, עומן ואפילו איראן, אשר לרשותן עמד עושר דומה, לא ניצלו אותו להישגים דומים כמו כווית. אין להבין מכך שכוית היא אבירת זכויות האדם והחופש הדמוקרטי. היא מונרכיה שבה לבני משפחת אל-סבאח יש פריבילגיות רבות. אולם משפחה זו ידעה ויודעת לרסן את העוצמה שבידיה, ידיעה שחסרה למשטרים רבים, כולל כמה דמוקרטיות.
כאשר בוחנים את הסיבות לגל המחאה החברתית כיום בישראל, אשר לפי מדדים כלכליים רבים עשירה ומפותחת מכוית, ניתן להבחין בברור כי ישנה תביעה לסולידריות בין המדינה לאזרחיה אשר תחליף את הברית הלא קדושה בין השלטון וההון. בבסיס התביעות מצויה אמת פשוטה; שלטון אשר ברובו התמסר לאליטות ההון אינו מייצג את החברה. מהמודל הכוויתי ניתן ללמוד כי דמוקרטיזציה של ההון יוצרת חברה יציבה. ההפך יוצר אוליגרכיה מנותקת ומסוכנת לעצם קיומה האמיתי של ישראל כדמוקרטיה אמיתית. להערכתי "האביב הישראלי" מעורר תקוות רבות, בפעם הראשונה מאז הקמת המדינה, ליצירתה של חברה אזרחית התובעת בפה מלא את זכויותיה הבסיסיות.
