באתרי החדשות בארץ ובעולם, ובכללם באתר "אפשר לחשוב," התפרסמו בחודשים האחרונים אין-ספור מאמרי מומחים המבכים את המתחולל בעולם הערבי. הניתוחים הללו משתנים לפי המיקום על המפה הפוליטית ומטבעה של כתיבה עיתונאית, הם כמעט תמיד נקבעים גם על פי תמונת המצב החדשותית בימים הסמוכים לכתיבה. הנטייה הנוכחית היא לדבר על האביב שהפך לחורף ועל הדמוקרטיה שהפכה לאוטוקרטיה דתית. אבל הרושם העיתונאי הזמני הזה יכול להטעות.
כך למשל סדרת ההתקפות של הימים האחרונים על השגרירויות האמריקאיות במצרים, לוב, תימן ומדינות אחרות, נתפסו כביטוי להתחזקותם של זרמים דתיים קיצוניים וסלפיים. הגינוי הפושר של נשיא מצרים מוחמד מורסי להתקפות על השגרירות, והדרישות הנשמעות מפי מנהיגי מדינות במזרח התיכון להעניש את האידיוט שיצר את הסרט, הם בעיני רבים מן הכותבים ציוני דרך לתהליך ההתרחקות מארה"ב והמערב. זוהי שעתם היפה של הכותבים הפסימיים, מרביתם אנשי ימין, שאינם מאמינים בפוטנציאל השינוי של האביב הערבי. משרד החוץ הישראלי קפץ מיד על העגלה והכריז על "הקצנה בעולם המוסלמי."
גם המאבק על נשמתה של סוריה הולך ומצטייר כמשהו שרחוק מן האידיאלים הדמוקרטיים שהאביב הערבי נופף בהם בתחילתו, בחורף 2011. המלחמה בדמשק ובחלב כבר מזמן איננה מלחמה של אזרחים מדוכאים הצמאים לחופש משלטון רקוב ומושחת. זוהי מלחמת אזרחים עדתית, ובמבט ממעוף הציפור זוהי זירת מאבק הדמים בין הסונה לשיעה. דמוקרטיה כלל אינה רלבנטית כאן. גם עיראק היא חלק מן המאבק הזה. השבוע דן בית משפט למוות את סגן הנשיא, טארק אל-האשמי, הסוני הבכיר ביותר בממשלה העיראקית, באשמת סיוע לטרור. אל-האשמי שוהה כיום בטורקיה המסרבת להסגירו לרשויות העיראקיות, וגם היא מסתבכת בעל כורחה במאבק הסוני-שיעי.
קווי המתאר של המאבק מסומנים בבירור בזירה הבין-עדתית ובין-דתית, וכמעט כל המדינות באזור נוטלות בו חלק בצורה כזאת או אחרת. עד לאחרונה דאגו כולם, המורדים ומדכאיהם, השיעים והסונים, להשתמש בלינגווה פרנקה של העולם החופשי ובטרמינולוגיה וכלי השיח הרווחים בו: דמוקרטיה, אזרחים, בחירות, מפלגות, הפגנות, מחאה, זכויות, חרות, דיכוי. בחודשים האחרונים השיח הזה הולך ונעלם, ובטרמינולוגיה החדשה משחק האסלאם תפקיד משמעותי. את הקריאות לדמוקרטיה מחליפות הקריאות לתַכְּבּיר.
ולמרות כל זה יש שינוי משמעותי, וכיוונו הפוך מזה שנראה בתקשורת. כדי לראות אותו צריך דווקא להתרחק מן החדשות הממוקדות וההיסטריה העוטפת אותן, ולהסתכל על התמונה הרחבה ועל השגרה. כל מי שהורגל לצפות בטלוויזיה ולקרוא את העיתונות הפוליטית במצרים, למשל, לפני המהפכות האחרונות, יודע עד כמה השינוי משמעותי. מרבית העיתונות המצרית (והעיראקית, וודאי גם התוניסאית והלובית), הייתה משמימה וחסרת טעם. רובה התמקד במה שהערבים נהגו לכנות "אח'באר אל-מטאר", חדשות שדה-התעופה. כתבות ארוכות ודלות על פגישות בין הנשיא למשלחות אורחות ממלזיה עד מאוריטניה, והעדר כמעט מוחלט של ביקורת.
הרגלים ישנים קשה לשנות, ולא קל למצוא ביקורת ישירה ובוטה על המשטר, אבל הכתיבה הנוכחית עשירה הרבה יותר. לכל הפחות יש עיתונות אמיתית – רצון לרדת לחקר האמת, ואפילו נכונות להרגיז את השלטון במקרים מסוימים. זו איננה המהפכה שצעירי הפייסבוק ייחלו לה, ומדינות ערב לא הפכו בן-לילה לדמוקרטיות מערביות. המחאה הנוכחית על הסרט הדבילי, המקיפה את האזרחים כולם עד אחד, היא דוגמה טובה לכך. בעשרות העיתונים שסרקתי לא מצאתי כתבה אחת המעזה לבטא את העמדה החילונית-דמוקרטית המובהקת – ואולי זו המתבקשת בדמוקרטיה מודרנית – שחופש הביטוי גובר על הצורך להתחשב ברגשות המאמינים. איש אינו מהין לומר שלדעתו ככל שהסרט מזיק ופוגע בקדשי הדת הוא עדיין חלק מהחופש שניתן לאזרחים במדינה דמוקרטית לבטא את דעותיהם, מכוערות ככל שיהיו. אבל גם כאן נשמע מגוון דעות שקודם היה קשה מאד למצוא, וביקורת, לפעמים ישירה, על ניהול המשבר, על הצביעות המוסלמית ועל ההשתלטות הדתית.
בקריאה שטחית, עיתונאית, אפשר למצוא כאן עוד הוכחות לכך שהמשטר החדש דיקטטורי ואנטי-דמוקרטי כקודמו, אבל העובדה שאפשר לכתוב מאמרים כאלה, שאפשר לבטא את החשש הזה בצורה כה בוטה, מעידה דווקא על השינוי. בדרך הארוכה מתפיסת עולם דיקטטורית למנטליות דמוקרטית, עשו הציבורים הערביים בשנתיים האחרונות כברת דרך ענקית.
