חוסר האמון בין הזרמים הפוליטיים במצרים עלה על פני השטח ב-3 ביולי 2013, כאשר הצבא הדיח את מחמד מרסי, נשיאה הנבחר של מצרים, אולם אז עדיין נראה שלמצרים יש קווים אדומים – הצבא לא יורה על בני עמו. אבל ב-14 באוגוסט, "יום רביעי השחור", כפי שכינוהו כמה פרשנים, הקווים האדומים נחצו. הצבא טבח בעם.
בסיפור המצרי אין צדיקים. כל הצדדים תרמו את תרומתם הלא-לגיטימית לפירוק שלטון החוק והדמוקרטיה. שלושה כוחות לא ידעו לשים לעצמם גבולות והשתלחו זה בזה; שניים מהם עלו לכותרות בשבועות האחרונים: הצבא ו"האחים המוסלמים". השלישי הוא מערכת המשפט, שמאז הבחירות במצרים מנהלת מאבק שיטתי נגד "האחים" ומפרשת את החוק כך שכל ההישגים הדמוקרטיים של "האחים" בבחירות נדחקו הצידה והועלמו.
במשך עשרות שנים הבינו "האחים המוסלמים" היטב שהם נתפסים בעיני שלטונות מצרים כאיום על השיטה ועל הצבא. גם העולם לא סמך עליהם. כדי לפוגג את החששות מפניהם, כאשר החל התהליך הפוליטי הנוכחי במצרים, הם הצהירו שאין להם כל כוונה להשתלט עליה. הם דיברו על כך שהם לא יציבו מועמדים מטעמם לכל המושבים בפרלמנט ואף לא מועמד לנשיאות. אבל כאשר הבינו שהפופולאריות שלהם הולכת וגדלה, ויכולתם להתארגן לבחירות טובה משל כל יריביהם, הם חזרו בם מכל ההצהרות הללו. "האחים" נעשו למכונה פוליטית משומנת ודורסנית. ברמה הפורמאלית, תמורה זו היתה לגיטימית; כל פוליטיקאי חוזר בו מכמה מהבטחותיו, אם לא מכולן. אולם בכל הקשור לבניית אמון בתוך הקהילייה הפוליטית במצרים זו היתה טעות פטאלית. הליברלים, שהם שיזמו את "האביב הערבי", הצבא שחרד למעמדו ולזכויותיו, האליטות המנהלתיות והפוליטיות ששלטו במצרים, ובראשן הרשות השיפוטית – כל אלה הבינו שזמנם קצוב.
הצבא, מצידו, הבין שעליו לנהוג משנה זהירות בזירה הפוליטית. בשלבי ההדחה של מבארכ תמרן הצבא בתבונה והצליח ליצור רושם שיש לו קווים אדומים והוא אינו יורה באזרחים. גם כאשר הדיח מרסי את צמרת הצבא הרכינו הגנרלים את ראשם ושיתפו פעולה. אבל אי הסכמה בנוגע לעוצמה ולאופן התגובה של מרסי לטרור הג'האדיסטי בסיני, והתחושה ש"האחים" לא יהססו לחשוף את שיניהם ולהתעמת עם הצבא כאשר ירגישו מוכנים לכך, כפי שקרה בטורקיה, שינו ככל הנראה את עמדת הצבא. יתר על כן, ברור היה ש"האחים" מאבדים את התמיכה בהם בקרב העם משום שהם טרודים יותר במינוי חברי התנועה לתפקידי מפתח במצרים מאשר בהתמודדות עם המשבר הכלכלי. החששות לאינטרסים של הצבא וההערכה ש"האחים" כשלו בניהול מצרים ומיצו את התמיכה בהם הניעו את הצבא לחצות את הקו האדום. מצרים נכנסה לעידן פוליטי חדש.
אולם הכוח שהאיץ והחריף את המשברים ומנע פתיחת ערוצי הידברות בין הגורמים הפוליטיים במצרים היה מערכת המשפט, שניסתה שוב ושוב לפרק את הצלחותיהם של "האחים" בקלפי. דוגמה מובהקת לכך ניתן לראות בבחירות לפרלמנט שהתקיימו בסוף 2011 ובתחילת 2012. מסתבר שהתיאבון הפוליטי של "האחים" היה כה רב עד שהם הציגו מועמדים גם במקומות שהיו שמורים למועמדים "עצמאיים". לאחר שנודעו תוצאות הבחירות זעמו יריביהם והגישו תלונה לבית המשפט, אך במקום לפסול את אותם המועמדים "שהתגנבו" בדרך זו לפרלמנט, פיזר בית המשפט את הפרלמנט כולו – לרבות הנציגים שנבחרו כדין.
תרמיות ומניפולציות בבחירות אינן תופעה ייחודית למצרים; יש הטוענים שכך גבר ג'ורג' בוש על אל גור בבחירות לנשיאות ארצות הברית ב-2002. אולם בתי משפט, החוששים מפוליטיזציה של מערכת המשפט, נזהרים מהתערבות במערכות בחירות. במצרים, לעומת זאת, מערכת המשפט נכנסה לזירה הפוליטית במלוא כוחה, וכמו פיל בחנות חרסינה שברה את הכלים – ועמם את כללי המשחק. מנקודה זו ואילך הופר האמון בין "האחים" לשופטים. כיצד מתגברים על הבעיות הקשות הניצבות מול מצרים (ובראשן כתיבת חוקה) אם השופטים מצדדים באחד מן הצדדים ומסייעים לאינטרסים הפוליטיים שלו?
קשה לדעת כיצד יתפתחו האירועים במצרים. האם תקום מקרב הצדדים השונים מנהיגות שתהיה מוכנה להתפשר ולאתחל מחדש את התהליך הפוליטי של מצרים, כלומר לחזור לנקודת המוצא של 2011? אם לא, השיתוק הפוליטי עלול להוביל את מצרים לעבר התהום הכלכלית ההולכת ונפערת בעוד הממשלות עסוקות במאבקי כוח ולא בכלכלה. השאלה הקריטית תהיה, האם ומי ילחץ על הבלמים ויציל את מצרים מהתרסקות – וכיצד הוא יעשה זאת.