השבוע הסתיים טורניר הגראנד-סלאם בג'ודו באבו-דאבי שבאיחוד האמירויות הערביות. זו לא פעם ראשונה שבה נבחרת ישראל משתתפת בטורניר, אך הפעם היא זכתה בגדול עם מדליסט הזהב, טל פליקר. התוצאה הזו האירה את האתגרים העומדים בפני יחסי ישראל-האמירויות.
השתתפותה של נבחרת הג'ודו הישראלית באבו-דאבי הותנתה בוויתור על הצגת סממנים לאומיים. מעמד זכייתו של פליקר לווה בניגון המנון איגוד הג'ודו העולמי, בזמן ששפתיו של המתאבק נעו על פי מילות "התקווה". בישראל עלתה מחדש הביקורת הפנימית כלפי השתתפותם של נציגים ישראלים במדינות מוסלמיות-ערביות תוך הצנעת ייצוגה של המדינה, ובמרחב הערבי נשמעה ביקורת פנימית על עצם ההשתתפות. אולם למרות הכל, השתתפותה של נבחרת הג'ודו בטורניר באבו-דאבי חשובה מסיבות שאינן קשורות רק לספורט.
מבין המדינות הפוטנציאליות לשיתוף פעולה עם ישראל בעולם הערבי, איחוד האמירויות הערביות נמצאת במקום גבוה ברשימה. בעשורים האחרונים קיבעה המדינה את עצמה כמרכז חשוב לאירועים בינלאומיים רבים ומגוונים, וניתוקה של ישראל ממעגל ההזדמנויות הוא החמצה אדירה.
על אף אימוץ העמדה הכללית של הליגה הערבית ושל מועצת שיתוף הפעולה המפרצי בנוגע לישראל, חוסנה הכלכלי והפוליטי של איחוד האמירויות הערביות וגם אופייה הפרגמטי מאפשר לה להתנהל באופן גמיש ועצמאי במידת מה כלפי ישראל. דוגמה אחת לכך היא הענקת אשרות כניסה לישראלים בעלי דרכון זר או לבעלי דרכון ישראלי באמצעות חסויות אישיות של מקומיים. קשה להעריך את מספר הישראלים שנכנסו לשטח האמירויות, אך רבים כבר עברו בשעריה לצרכי דיפלומטיה, מסחר ותיירות.
מדיניות האמירויות כלפי ישראל מתאפיינת בקיום קשרים "מתחת לפני השטח" כדי להימנע מרגישויות מיותרות. המדינה אינה אוכפת את הגבלת הסחר עם ישראל במסגרת החרם של הליגה הערבית, אך דואגת לטשטש סימני זיהוי של מוצרים ישראלים המיובאים לשטחה ושומרת על פרופיל נמוך של עסקאות עם גורמים ישראליים.
גם במישור הדיפלומטי שומרת המדינה על עמימות קשריה עם ישראל. פגישת נתניהו ושר החוץ האמירתי, עבדאללה בן זאיד אל-נהיאן, בניו יורק בשנת 2012 נשמרה בחשאיות עד לדליפתה לעיתון הארץ השנה. הקושי בקיום שיתופי פעולה ישירים בין המדינות מנע, ועדיין מונע, הזדמנויות רבות לשני הצדדים, אך באופן זה מצליחה איחוד האמירויות הערביות להלך בין הטיפות מבלי להיפגע.
האתגר הגדול יותר עבור האמירויות בא לידי ביטוי בצורך הגובר לשיתוף מדינת ישראל או גורמים ישראליים בפלטפורמות בינלאומיות הנערכות בשטחה. רצונה להתבלט ולהפוך לשחקן אזורי ועולמי מרכזי כרוך בהתמודדות עם השתתפות גלויה ורשמית של ישראל. הקמת המשרד הישראלי לאנרגיות מתחדשות באבו-דאבי היא דוגמה לשיתוף פעולה כזה, שנעשה במסגרת בינלאומית, תחת קורת הגג של האו"ם.
בנוסף לאירוח אירועים דיפלומטיים ועסקיים בינלאומיים פועלת איחוד האמירויות באופן נמרץ להרחבת אירוח תחרויות בינלאומיות בענף הספורט. תחום זה העמידה בפני דילמות נוספות ביחסה לישראל. בשנת 2009 סירבה המדינה לארח את שחר פאר בטורניר הטניס הבינלאומי בשטחה, אך ספגה בעקבות כך תהודה תקשורתית שלילית ואיום במניעת אירוח של תחרויות נוספות בשטחה. מסיבה זאת הותרה השתתפותה של פאר בטורניר שנה לאחר מכן, והסיקור התקשורתי היה נרחב מאוד.
נראה כי הקושי הרב של האמירויות לא נובע מכניסת ישראלים לשטחה אלא מהמחיר הכבד עבורה של אובדן העמימות והחשש מביקורת פנימית. הלקח שנלמד באמירויות הוביל ליישום מדיניות אחידה משנת 2010 והלאה בנוגע לאירוח ישראלים בתחרויות ספורט בינלאומיות: אישורי כניסה תוך טשטוש סמלי מדינת ישראל ושיוכם הלאומי של השחקנים ככל האפשר, בהנמקה של שיקולים ביטחוניים. מדיניות זו מעידה על אופייה הפרגמטי של מדינת איחוד האמירויות ועל נחישותה להשתלב בקהילה הבינלאומית.
הספורטאים הישראלים, מצדם, הביעו את רצונם לשים בצד שיקולים פוליטיים ולהתמקד בהישגים מקצועיים. החלטתה של נבחרת הג'ודו להשתתף בטורניר האחרון (2017) ובטורניר הקודם (2015) באבו-דאבי תורמת לצמצום החיכוך הדיפלומטי והאזרחי בין ישראל לבין מדינת איחוד האמירויות ואף מאפשרת את קיומו של מודל שעשוי להיות פתח להסדרים דומים בתחומים נוספים.
על אף שדגל ישראל לא הונף באמירויות לכבוד זכייתו של פליקר במדליית הזהב, שיוכו הלאומי של המתאבק היה גלוי וידוע. בהמשך התברר כי הנבחרת הישראלית קיבלה יחס נדיב ומאיר פנים מאחורי הקלעים. הצלחתם של הנציגים הישראליים "לבלוע" את טשטוש שיוכם הלאומי, והצלחתם המקבילה של המארחים "לבלוע" את השתתפותה של ישראל, אולי תתפתח להעמקת הקשרים בין המדינות ולהרחבתם מעבר לענף הספורט התחרותי.
מאמר זה מבוסס, בין היתר, על מחקר שנערך במסגרת מיתווים – המכון הישראלי למדיניות-חוץ אזורית
