"מדינה בת 64" אמר נפתלי בנט בראיון לארי שביט, "לא יכולה להמשיך ולהתקיים על האתוס של מדינת מקלט, על ביטחון בלבד. הרי אם זו סיבת קיומנו, יש הרבה מקומות יותר בטוחים בשביל יהודים, כמו מלבורן אוסטרליה או ניו-ג'רזי. שם לא שולחים ילדים לצבא, ולא עפים שם טילים. לכן הגיעה השעה לעבור מהציונות הקיומית שאתה בא ממנה לציונות יהודית. צריך לבסס את החיים הלאומיים שלנו על בסיס יהודי וצריך לתת למדינה צביון יהודי." ושביט שתק.
כשהרב החרדי קרליץ, הידוע בכינוי "החזון איש," טען בפני בן-גוריון ב-1952, שהעולם הדתי הוא עגלה מלאה ואילו הלאומיות החילונית ריקה ממשא ולכן צריכה לפנות את הדרך, בן גוריון לא התנגד. הוא טען אמנם שגם ההשקעה בביטחון היא מצווה וגם יישוב הארץ היא מצווה, ולכן גם בעגלה החילונית יש משהו, אולם דומה שקיבל את הטיעון ברמה הכללית ולכן הסכים להעניק פטור לתלמידי ישיבות.
כבר אז, בעשור הראשון למדינה, יכול היה בן גוריון להעלות טיעונים מרשימים יותר לזכותה של הלאומיות היהודית החילונית, אולם מה שאולי אפשר היה לסלוח לו לפני שישים שנה, לא יכול להיסלח היום. לשמאל קשה בימים אלה להלל את ישראל אבל צריך להודות על האמת. הלאומיות היהודית החילונית, תקראו לה ציונות אם תרצו, הצליחה בכמה עשרות שנים ליצור כאן יצירה תרבותית מופלאה. ביצירה הזאת השתתפו גם אנשים דתיים, אולם לתרומתם היה ערך רק כשהיצירה הייתה חילונית במהותה.
הלאומיות החילונית הישראלית, לא הדת, אחראית לנס הגדול של החייאת השפה העברית, ולנס הגדול לא פחות של יצירה ספרותית מופלאה, מש"י עגנון ויוסף ברנר בראשית המאה, דרך דוד שחר, עמוס עוז, סמי מיכאל ודוד גרוסמן, ועד אתגר קרת וסייד קשוע. מביאליק, ויהודה עמיחי עד זלדה, יונה וולך ונידאא ח'ורי. ויסלחו לי היוצרים הרבים מאד שהשמטתי כאן ושמותיהם ידועים. האנשים שלקחו את המורשת הדתית היהודית שקפאה על שמריה והפכו אותה למשהו חי, רלבנטי והומאניסטי.
החילונות הישראלית אחראית לנס הגדול של היצירה המוזיקאלית העממית, משושנה דמארי ויפה ירקוני, ומווילנסקי ואורלנד עד אסף אבידן, מירה עואד, עידן רייכל ועמיר בניון, וכן, אפילו שרית חדד. מוזיקה מופלאה ומקורית שהצליחה להשתלב ואפילו להשפיע פה ושם על המוזיקה העולמית.
הייתה זו החילונות הישראלית, לא הדת, שהקימה את מערכת האוניברסיטאות הנמצאות היום בצמרת העולמית – מהאוניברסיטה העברית והטכניון, ועד מערכת המכללות ההולכת ומשתכללת במדינה. החילונות הישראלית היא שהעמידה את אנשי הרוח הגדולים של התקופה והיא שהעמידה את מרבית בעלי הפרסים הבינלאומיים הגדולים, פרס נובל ומקבילותיו.
הלאומיות הישראלית החילונית, דרך הממסד הביטחוני ששאב את טובי בניה עד השנים האחרונות, היא שיצרה את התשתית לנס הסטארט-אפ ולתרבות ההייטק, שהפכה לקטר של הכלכלה הישראלית ולאחד הסמלים הבודדים של ישראל שמצליחים לצמצם קצת את חרפת העוול שנעשה כאן. כלומר, אפילו אותו חלק בהווייה הישראלית שהחזון-איש זילזל בו כנחלתה הבלעדית של החילונות ("בזכות זה שאנו לומדים תורה הם מתקיימים" אמר) הפך למשאב מופלא.
צר לי לאכזב את נפתלי בנט. לא היה כאן נס אלוהי. את כל זה עשו ישראלים חילוניים, שלחלקם הייתה אולי הערכה לדת כחלק מן המורשת של עם ישראל אבל את תעצומות נפשם שאבו מן התרבות החילונית. ההישג הזה שייך רק להם. לא לדת ולא לרבניה. הבשורה שמביא נפתלי בנט – שליטה בעם אחר וחזרה לערכי הדת – תבטיח שהתרבות המופלאה הזאת תאבד את חיותה ותיעלם מן העולם.
השאלה איננה, כפי שסבור בנט, מתי נעבור מן הציונות הקיומית לציונות היהודית, אלא עד מתי ימשיך חלק מן הציבור לקבל החלטות פוליטיות על בסיס האמונות הטפלות של נפתלי בנט וחבריו.
