כוח משחית, והמירוץ אחר כוח – מבזה. את השיעור הזה לומדים הן אסלאמיסטים מצרים והן פלסטינים. הכניסה לבריכה הפוליטית המלוכלכת זיהמה את שמם הטוב, הובילה – ואף ממשיכה להוביל – אותם להתפצלויות ולהתפלגויות, ובטווח הארוך תפגע ככל הנראה בכוח המשיכה שלהם.
שש שנים לאחר שהגיע לשלטון, חמאס נתפש בעיני פלסטינים רבים כגוף מסואב וציני הדואג בראש ובראשונה לעצמו ולכוחו. אחת העדויות לכך היא היפוך הדעות בין ח'אלד משעל, שבעבר היה הסמן הימני והנִצי של חמאס, ובין אסמאעיל הנייה, שבעבר ביטא עמדות מתונות יותר. כיום, לאחר שהסכם דוחא נרקח בידי משעל ונקבר בידי מנהיגות החמאס, ברור שהנייה וכמה משותפיו הם שטרפדו את ההסכם. לו נקטו הנייה ואנשיו עמדה העולה בקנה אחד עם תפישותיהם הרעיוניות, הם היו תומכים בהסכם זה, או לפחות לא היו טורחים לסכלו. אין ספק שהסיבה לכך שהם הכשילו את ההסכם אינה רעיונית אלא כוחנית בעיקרה; מאחוריה מסתתרים מניעים אישיים, בריתות פוליטיות ושאיפה לשמר את הכוח בידי רשת המקורבים להנייה.
במילים אחרות, שנים ספורות לאחר שתפש את השלטון ברצועת עזה, אימץ לעצמו החמאס את המאפיינים המפוקפקים של רוב הדמוקרטיות בעולם – חלוקת ג'ובים, טיפוח רשתות של מקורבים הדואגים בעיקר לעצמם וחוסר יכולת להתמודד עם הבעיות החברתיות הדחופות. בשל סיאוב זה חלק מתומכיו לשעבר של החמאס נודדים לתנועות קיצוניות ואידיאולוגיות יותר, כגון הג'האד האסלאמי, בעוד אחרים מתייאשים ועוזבים את הפוליטיקה והציבור הפלסטיני בכללותו מאבד כל אמון בפוליטיקאים.
במצרים, מרגע שמֻבארכּ סולק מהשלטון, התחילה, כמעט בבת אחת, הנסיקה וההתפרקות של "האחים המוסלמים". הנסיקה התבטאה בכך שהם זכו בבחירות דמוקרטיות בלמעלה מארבעים אחוזים מהמושבים בפרלמנט, וייתכן שהנסיקה תימשך גם בבחירות לנשיאות, שעתידות להיערך בעוד שבועות אחדים, אם המועמד שהציגו, אל-מורסי, ינצח. אולם כבר לפני כמה חודשים החלה התנועה להתפצל ולהתבזות. המקרה הראשון שהעיד על כך היה החלטתו של עבד אל-מנעם אבו אל-פתוח להציג עצמו כמועמד לנשיאות, למרות החלטתה של התנועה שיש להימנע מכך. עקב החלטתו להמרות את צו התנועה הוצא אבו אל-פתוח משורותיה. אולם גם לאחר הפיצול המתוקשר הזה נמשך רצף הביזיונות. לפני כמה שבועות החליטו "האחים" שבניגוד להצהרתם הקודמת הם יציגו מועמד לנשיאות ובחרו בח'ירת אל-שאטר כנציגם. הפליפ-פלופ הפוליטי הזה לא תרם לדימויה של התנועה ואף צייר את ראשיה כאחרוני הפוליטיקאים האופורטוניסטים. אלא שהתברר שהם גם אכלו את הדגים המסריחים וגם גורשו מן העיר, שכן, בית המשפט דחה בסופו של דבר את מועמדותו של אל-שאטר. וכך, "האיש החזק" של התנועה חטף סטירה עוד לפני שהבוחרים הגיעו לקלפי.
הביזיונות והמעידות הפוליטיות של "האחים" אינם מלמדים על סיאוב דווקא, שכן, לא ברור כיצד יתפקדו מנהיגי "האחים" כאשר יקבלו משרות ביצועיות וכאשר תגיע השעה לענות על השאלה המרכזית של מצרים – כיצד תנוהל כלכלת המדינה לאחר שהאבק הפוליטי של הבחירות ישקע. ההתבזות במאבק פוליטי אינה מלמדת על הרבה יותר מחוסר בושה. ייתכן מאוד שכאשר יתפשו "האחים" משרות ניהוליות למיניהן הם יצליחו בכל זאת לחולל רפורמות חשובות שיכריעו את עתידה של מצרים.
עם זאת, המעידות הפוליטיות חושפות היטב את חוסר הניסיון הפוליטי של מנהיגי "האחים". כרגע נראה שמנהיגי הצבא מצליחים להצר את צעדי "האחים", ולא פחות חשוב מכך, הפופולאריות של התנועה נפגעת. שנה של עסקנות פוליטית לא היטיבה עם מעמדה הציבורי.
המעבר של "האחים המוסלמים" והחמאס, מתנועות דתיות-חברתיות למפלגות פוליטיות אינו חלק. התנועות האסלאמיסטיות, שבעבר משכו אליהן תומכים רבים ואיכותיים, הן בחברה הפלסטינית והן בחברה המצרית, מתגלות כדומות במידה רבה למפלגות החילוניות – הן נוטות לא לעמוד במילתן, והן חסרות בושה. יתר על כן, האכזבה מתפקודן הפוליטי גורמת לעזיבה של חברים או פיצול של התנועה. במקרה הפלסטיני חלף מספיק זמן וכבר ניתן לזהות את נקודות התורפה המוסריות המובילות לסיאוב ולשחיתות. מסתבר שערכי הדמוקרטיה והדת אין בהם כדי לחטא את השחיתות הנובעת מהכוח הפוליטי ומהרדיפה אחריו.
