כתבה שניה מתוך ארבע (לכתבה הראשונה)
באוקטובר 2011 הדגיש המלך, בראיון לוושינגטון פוסט, כי הוא "נחוש לוותר על סמכויות לטובת הפרלמנט" ולהביא תוך שנים אחדות למצב שבו ראש הממשלה יהיה זה שעומד בראש המפלגה הגדולה ביותר בפרלמנט. לשם כך, הסביר, דרושות לירדן מפלגות בעלות מצע אידיאולוגי ברור. בנאום הכתר בסוף אותו חודש הוא אף אימץ את השיח של האופוזיציה בהדגישו כי הוא מחוייב ל"ביסוס היסוד הפרלמנטרי של המשטר" – רמז להיענותו לתביעה הציבורית ליצוק תוכן להגדרתו החוקתית של המשטר כ"פרלמנטרי-מלוכני". אולם ביחס ל"ממשלה פרלמנטרית" היה המלך זהיר יותר: מחד הצהיר כי הרפורמות החוקתיות הן רק "תשתית להעמקת הרפורמה הפוליטית" ליֶתֶר השתתפות ויֶתֶר ייצוג עד כדי הגעה לממשלה פרלמנטרית, ומאידך הודיע כי יביא בחשבון "את המגמות הקיימות בפרלמנט בעת מינוי ראשי הממשלות החל מהפרלמנט הבא". הוא הזכיר כי ממשלה פרלמנטרית תלויה באזרח ובבוחר, וכן בקיומן של מפלגות חזקות ובעלות מצע מוגדר המקבלות את עקרון הבחירות החופשיות. לא היה דבר בין הניסוחים המעורפלים הללו ובין חגיגת העיתונות הממסדית את "הממשלה הפרלמנטרית לאחר הבחירות הבאות", אך פרשנים שנונים הציעו לעגן בחוקה את "התחייבותו של המלך להתייעץ עם הפרלמנט בעת הרכבת הממשלה".
בשטח ניסו שירותי הבטחון לגייס בריונים – בַּלְטַגִּ'יַּה – נגד האופוזיציה, ועוררו עליהם את חמת זעמם של פעילי המֶרִי העבר-ירדני. אחד מראשי האופוזיציה, ששירותי הבטחון הפכו כנס תומכים שלו לאירוע מהדהד לאחר שכשלו במניעת הגעתו לשם, כינס מסיבת עיתונאים שבה ברך את "הטמטום האינסופי של הגורמים שהפכו בן לילה קהל של אלף איש למיליונים של צופים ברחבי העולם הערבי כולו". הוא החריף את ביקורתו הישירה על המלך: "אנו בני המקום וההאשמים הגיעו מהחִגַ'אז", הזכיר. המשטר הפר את הסיכום הישן שבמסגרתו "המלוכה שלו והשלטון שלנו", הוסיף, וממילא לעַם העני אין עוד כסף לממן את מאות הנסיכים והנסיכות של בית המלוכה. בעקבות האירוע הפגינו פעילי המרי מול הארמון וקראו סיסמאות בגנות המלך, וגורמים מקרב קואליציות שבטיות חזקות בפריפריה ערכו כינוס פומבי שבו הצהירו כי "הקו האדום היחיד הוא ירדן", האשימו את המלך בהענקת חסות לשחיתות ותבעו ממנו "להתנצל ואז להתפטר". לקול צחוק הקהל התרו שיח'ים של שבטים במלך – בערבית וגם באנגלית, "כדי שיבין" – לבל "ישחק בקלף המסוכן של השבטים". הממשלה, חסרת אונים, ניסתה לאיים על פעילי המרי ברדיפה משפטית, ונענתה בקריאות גלויות בעיתונות כי היא מוזמנת לנסות את כוחה מול השבטים. בצוק העתים נמצאו ארבעה חברי פרלמנט ממוצא פלסטיני שפרסמו גילוי דעת המזכיר כי "המולדת וההאשמים הם קו אדום".
נסיונותיה של הממשלה לסתום באלימוּת את פיות מתנגדי המשטר וכשלונה להתמודד עם תוצאות מעשיה הביאו למפגן כוח היסטורי ברחובות. מנהיגים באופוזיציה העבר-ירדנית ובאחים המוסלמים צעדו לראשונה שלובי ידיים במרכז עמאן. שמו של המלך נעדר מההפגנה: המפגינים קראו "יחי העם הירדני החופשי", בהתרסה נגד הקריאה המקובלת "יחי המלך", והפריחו איומים כלפי המלך כי ללא רפורמות "שאינן חלקיות וקוסמטיות" יפילו את המשטר. הפגנות דומות התקיימו בשבעה מחוזות נוספים לפחות. בעיתונות כונו האירועים "רגע מכונן", ופרשנים הזהירו את המשטר כי "מד החום" שלו מקולקל. זמן קצר לאחר מכן, כאשר הציע המלך בראיון עיתונאי לבשאר אל-אסד "לשנות את השיטה ולהסתלק מן השלטון", האמינו רבים בעמאן כי הוא למעשה רמז על תכניותיו שלו, או לכל הפחות על כך שאינו נחוש די כדי להיאבק בגל המרי הגואה נגדו.
בנובמבר 2011, כאשר פרצו מהומות במחוז מְעַאן בדרום שיוחסו ל"השתלטותו" של מג'די אל-יאסין, אחיה של המלכה ראניא, על שטחי קרקע במחוז, פורסמו בתקשורת האלקטרונית מאמרים בשבח "גיבורי מעאן אשר שחררו את השטחים הכבושים" מידי אל-יאסין. בעקבות זאת הודיע אחד הפלגים של המרי העבר-ירדני כי הוא מאמץ את התביעה להפיל את המשטר ההאשמי "המושחת ורודף הבצע". תקריות אלימות בין פעילי המֶרִי בפריפריה לבין הבלטג'יה נמשכו, וסטודנטים עבר-ירדנים הבחינו בין המֻחַ'אבַּרַאת לבין כוחות הצבא והמשטרה, ש"לולא המדים תשעים אחוז מהם היו אתנו, ולא היה אכפת להם מירוּקי העיניים" – רמז ברור למלך. אחרים הסבירו למצלמות כי "אם המלך יודע על השחיתות של המֻחַ'אבַּרַאת זו צרה, ואם לא זו צרה גדולה עוד יותר". אמירה זו נחשבת עד היום לאחת הטענות המייצגות והחזקות ביותר שייצר המרי העבר-ירדני.
[המשך יבוא]
