בספטמבר האחרון נערך בחבל הכורדי בצפון עיראק משאל עם על יציאת החבל לעצמאות מעיראק. 5.5 מיליון כורדים תושבי החבל יצאו להצביע ותוצאות המשאל הראו באופן שאינו משתמע לשני פנים את מה שהיה ידוע במידה רבה למפרע – הכורדים תושבי החבל מעוניינים בעצמאות ובמשתמע גם בהיפרדות מעיראק. את המשאל הגה ויזם נשיא החבל דאז מסעוד בארזאני. חרף הצהרות מרגיעות ששחרר בארזאני בחודשים שקדמו למשאל שלפיהן אין מדובר אלא בצעד דקלרטיבי וסמלי, בישורת האחרונה לקראת המשאל הוא הפך נחוש מתמיד להוציאו לפועל והחריף את הרטוריקה שלו בדבר נחיצות המשאל וחשיבותו עבור החבל.
טענתו המרכזית של בארזאני הייתה כי החוקה העיראקית משנת 2005 הפכה להיות כלי לאפליה ממוסדת של הכורדים בעיראק. הוא הצהיר כי על הכורדים להכתיב לבגדאד כללי משחק חדשים שישקפו את כוחם הפוליטי בעיראק בעת הנוכחית ואת שאיפתם לעצמאות. רק על פי כללים אלו, קבע בארזאני, ניתן יהיה לקיים משא ומתן מכבד ושוויוני על מעמדם של הכורדים בעיראק. בארזאני הקצין את עמדותיו למרות אזהרות חוזרו ונשנות ששיגרו אליו ידידותיה של כורדיסטאן העיראקית, שכנותיה הגדולות (שהן גם שותפותיה הגדולות), טורקיה ואיראן, ובראש ובראשונה הממשלה המרכזית בבגדאד, פן יוביל מהלך הרסני שעלול לפצל את עיראק ולהוות בגדר "התאבדות פוליטית" עבור עצמו ועבור רשויות החבל.
לבסוף, התקיים המשאל בתאריך שנקבע לו מראש, ב־25 בספטמבר 2017. תוצאותיו היו סוחפות וחד־משמעיות כפי שציפו מראש בארזאני ורשויות החבל – כ־93 אחוזים מן הכורדים שהצביעו במשאל אמרו "כן" ליציאה כורדית לעצמאות ולהיפרדות מעיראק. אלא שלאחר ימים קצרים של אופוריה החלו הכורדים לשלם, במטבע קשה, את מחיר ההרפתקה שסיכנה את שלמותה של עיראק. ממשלת עיראק הודיעה כי היא מסרבת לשאת ולתת עם הכורדים כל עוד לא יכריזו רשמית על בטלותו של המשאל ועל בטלות תוצאותיו. הסירוב הכורדי לעשות כן הוביל את ממשלת עיראק להורות לצבא המדינה להשתלט מחדש על "שטחי המחלוקת", רצועה של שטחים בתפר שבין שטחי האוטונומיה הכורדית לבין שטחי המדינה העיראקית שהריבונות עליהם נתונה במחלוקת בין הצדדים.
בתוך שלושה ימי לחימה בשטחי המחלוקת, ובראשם עיר הנפט כרכוכ, איבדו הכורדים הישגים טריטוריאליים שעל ביסוסם עמלו, עקב בצד אגודל, זה כשלושה עשורים. יחד עם אובדן כרכוכ, "ירושלים של הכורדים", ושל שאר אזורי המחלוקת, איבדו הכורדים גם את מקור ההכנסה העיקרי של החבל – שדות הנפט של כרכוכ שנפלו לידי ממשלת עיראק. בסוף התהליך מקץ כמה שבועות של מתיחות צבאית, אולצו הרשויות הכורדיות ללכת לקנוסה ולהכריז על בטלות המשאל ותוצאותיו ועל חזרה למשא ומתן על בסיס החוקה העיראקית. משמעותם המעשית של צעדים אלו היא ויתור כורדי על העיקרון הראשון שבשמו נכנסו לסחרור המשאל – הכְתבה של כללי משחק חדשים במשא ומתן בינם לבין בגדאד.
ביטולו של המשאל זיעזע גם את הממסד הפוליטי בחבל הכורדי. בעקבות המשאל נאלץ נשיא החבל, מסעוד בארזאני, להודיע על התפטרותו מתפקיד הנשיא ולפצל את סמכויות הנשיא בין ראשי הרשויות האחרות בחבל – ראש הממשלה, נשיא בית המשפט העליון ומפקד שירותי הביטחון. בארזאני, שהיה מזוהה יותר מכל אחד אחר עם הסוגיה הכורדית בעיראק והפך לסמל לאומי החתום על רוב ההצלחות הכורדיות הגדולות של השנים האחרונות – הן בדיפלומטיה, הן בפוליטיקה הפנימית והן בכלכלה – הפך באחת לגיבור הטרגי של מה שאמור היה להיות מיצוי ומימוש כל מפעלותיו הפוליטיים והלאומיים בעשורים האחרונים. הוא סירב לקחת אחריות אישית לכישלון המשאל ואף להכיר בכישלון המשאל, והעדיף להיתלות בתיאוריות של קנוניה בינלאומית ואזורית נגד הכורדים. ובכל זאת, התפטרותו מעידה כאלף עדים כי הוא הבין היטב שכאבי הכישלון לא יוכל להוסיף להתחמק מאחריות ולא יוכל להוביל את החבל במו"מ המחודש מול בגדאד.
לאחר הסתלקותו של בארזאני מבמת השלטון, נפתחה בחבל הזדמנות פוליטית כפולה. ראשית, הזדמנות לשידוד מערכות בזירה המפלגתית: לאחר המכה הקשה שחטפו במשאל הרשויות הכורדיות שנוהלו ביד רמה על־ידי שתי המפלגות הוותיקות, KDP של בארזאני ו־PUK של טאלבאני, נפתח חלון הזדמנויות היסטורי לשינוי יסודי בזירה המפלגתית הכורדית ולכניסתן של מפלגות חדשות, המאתגרות את הגוורדיה הפוליטית והמפלגתית הישנה וטוענות לייצוג הצעירים המתוסכלים של החבל. שנית, נוצרה הזדמנות להגדרה מחודשת של מעמד האזרחים הכורדים בתוך הפדרציה העיראקית. הכורדים יכולים כעת להפוך לאזרחים שווי־מעמד הלוקחים חלק פעיל בפוליטיקה העיראקית הכללית, ללא חרמות הצבעה, כפי שנראו בעבר בחבל, ולא רק בתוך גושים מפלגתיים כורדיים אופוזיציוניים הפועלים כלובי פרלמנטרי או כקבוצת לחץ לקידום אינטרסים צרים של תושבי החבל הכורדי בלבד.
הדרמה הגדולה שהתחוללה לפני ובמהלך משאל העם אך בעיקר בעקבותיו ולצד זאת ההזדמנויות ההיסטוריות, הסיכויים והסיכונים המוטלים כעת לפתחם של הכורדים בעיראק עמדו בליבה של שיחה שקיימתי עם כּמאל צ'ומאני (chomani), פרשן פוליטי בכיר ומוערך בחבל הכורדי ועמית מחקר במכון תחריר למדיניות מזרח תיכונית. דומאני הביע בחודשים שקדמו למשאל העם את התנגדותו למשאל כהרפתקה פוליטית שאיש בחבל הכורדי לא נערך אליה כראוי, ושעלולה לגבות מחירים גבוהים מן הציבור הכורדי. הוא המשיך בקו הביקורתי שלו ביתר שׂאת לאחר כישלון המשאל ועל רקע זה מעניין לשמוע את פרשנותו לאירועים האחרונים בחבל ובעיראק.
כמאל צ'ומאני (צילום ברשות המרואיין)
***
עידן בריר (להלן ע"ב): בעקבות משאל העם נטרפו הקלפים הפוליטיים בחבל הכורדי – כישלון המשאל הפך את המפלגות הוותיקות בחבל ממי שהעיניים נשואות אליהן כנושאות הדגל של הלאומיות הכורדית למושא לביקורת נוקבת ולאצבעות מאשימות, לעתים אף ללעג, והתפטרותו של הנשיא בארזאני הייתה מעין גושפנקא סופית לשינוי הדרמטי בזירה הכורדית. בכאוס של העת הנוכחית לא יהיה מופרך לחשוב על אפשרות של העברת המקל לפנים חדשות בפוליטיקה הכורדית. לא בהכרח מדובר בבני הדור הצעיר, עדיין, אבל אנחנו בהחלט מתחילים לראות את התגבשותן של מפלגות חדשות שפניהן כיום נשואות הרבה פחות מבעבר ליעדים לאומיים גדולים וראוותניים והרבה יותר מכך לשירות לאזרח, לפתרון בעיותיו היומיומיות ולטיפול מעמיק בסוגית השחיתות השלטונית. האם אנחנו אכן עדים להסתלקותה של הגוורדיה הישנה מבמת הפוליטיקה הכורדית ולעלייתו של דור חדש שכזה לשורות ההנהגה?
כמאל צ'ומאני (להלן כ"צ): בחבל מתגבשת בימים האלה אופוזיציה חדשה המבוססת עדיין על דור המנהיגים הנוכחי של מפלגות האופוזיציה הישנות – או כאלה שלאחר כישלון משאל העם הפכו לאופוזיציה – כגון מפלגת גוראן ("שינוי") או "הקואליציה לדמוקרטיה וצדק" תחת הנהגתו של ד"ר ברהם סאלח, בכיר לשעבר במפלגתו של טאלבאני, שתכלול גם מפלגות אסלאמיסטיות כורדיות. מפלגות האופוזיציה האלו מבטאות את רצון הציבור הכורדי להתנגד לשלטון הנוכחי ולהביא להחלפתו. עוד לא ברור אם ה־PUK יהפוך לחלק מן הקואליציה המתגבשת נגד ה־KDP, מפלגת השלטון שהובילה את החבל הכורדי למצבו הבעייתי בעת הנוכחית.
הציבור הכורדי מאס ברשויות החבל הכורדי, המתבססות על המפלגות הוותיקות ובראשן מפלגתו של בארזאני, ה־KDP, שהוכיחו עצמן ככושלות. הציבור סבור בעת הנוכחית שהממשלה העיראקית וראש הממשלה אל־עבאדי עדיפים להם בהרבה, וזאת מתוך השוואה פשוטה שעיקרה איזו ממשלה תפעל יותר למען טובתם של האזרחים הכורדים. מזה שנים חווים הכורדים מציאות שבה הרשויות הכורדיות אינן משלמות משכורות באופן סדיר, ולעתים אף בכלל, לעובדים במגזר הציבורי. לעומתן, מיד עם התערבותה בעניין, לאחר כישלון משאל העם, החלה הממשלה המרכזית בעריכת ביקורת מקיפה בתקציבי החבל הכורדי ובמנגנון תשלומי המשכורות של משרדיו והיא פועלת כעת באופן אקטיבי – גם אם לא מהיר דיו – להסדרת תשלום המשכורות.
כתוצאה מן הכישלונות הללו, שדרות רחבות בתוך הציבור הכורדי – שרק הולכות ומתרחבות במציאות הנוכחית – חשות כיום כי אין הבדל ממשי בין הלאומיות הכורדית לבין הלאומיות הערבית במידת הנזק שהן הסבו לאזרח הכורדי הפשוט בעיראק. רבים בחבל הכורדים היום רואים את עצמם קורבנות של דיכוי ועושק הן מצד הלאומיות הערבית והן מצד הלאומיות הכורדית. זו הסיבה שהציבור הכורדי מתעניין כיום פחות ופחות בסוגיה הלאומית הכורדית ומבין יותר ויותר שליבת "הסוגיה הכורדית" אינה לאומית. בעיני רוב הציבור, "הסוגיה" היא עניין פוליטי־כלכלי שעיקרו סוגיות "לא לאומיות" כגון דמוקרטיזציה, חופש הביטוי, שירותים ציבוריים נאותים, צדק חברתי ומלחמה בשחיתות שפשתה כמחלה ממארת במנגנוני החבל הכורדי. כורדים רבים אומרים כיום שלסמלים לאומיים כגון המדינה, הדגל וההימנון אין משמעות אמיתית לחייהם וכי השירותים לאזרח, טוהר המידות והצדק החברתי הם הדברים המשמעותיים באמת לחייהם. הציבור הכורדי מסתכל כיום גם על הגידול החד במספר האזרחים הכורדים המהגרים לאירופה ולצפון אמריקה כדי לעבוד ולבנות מחדש את חייהם שם ומבין שאחיהם מצביעים ברגליים ולא מוכנים יותר להשלים עם המציאות העגומה שאליה הוליכו את החבל המפלגות הוותיקות ו"הפוליטיקה הישנה".
רשויות החבל והמפלגות הוותיקות התמכרו לרטוריקה לאומנית פומפוזית וריקה, כשלו בניהול החבל כישלון חרוץ והפקירו באופן שיטתי ומשך שנים את אזרחיהן. המפלגות הללו, שיש להן הרבה מה להפסיד אם מוקד העניין יעבור מהגשמה לאומית לסוגיות כלכליות, פוליטיות וחברתיות, הן גם אלה שמוסיפות להיאחז בשיח הלאומי הישן, שאבד עליו הכלח במציאות שלאחר משאל העם. באופן משונה, המפלגות הכורדיות הכושלות זוכות בכך לשיתוף פעולה מצד תומכים זרים, הסבורים שדווקא בשעה הנוכחית, למרות הכישלונות הדרמטיים, יש לתמוך בתנועה הלאומית הכורדית (במתכונתה הישנה) וכי רק היא מהווה פתרון ראוי לסוגיות הבוערות שעל סדר היום של החבל כמו גם תיקון של עוול היסטורי.
המפלגות הישנות בנו את החבל הכורדי באופן כזה שכל הסמכויות, כל הרשויות וכל העוגנים הכלכליים והפוליטיים נמצאים אך ורק בידיהן ובידי אנשיהן. כאשר החלה השחיתות לפשות בשורות המפלגות, לא נותרה רשות מרשויות החבל שהשחיתות לא כרסמה בה. למרבה הצער, גם מנגנוני הביטחון והסיכול ואפילו הפשמרגה, הנחשבים כולם מקודשים בחבל, לא הצליחו לחמוק מן השחיתות והנפוטיזם של המפלגות. לעומת זאת, המדינה העיראקית המרכזית תחת שלטונו של חיידר אל־עבאדי מצטיירת בעיני הכורדים כאלטרנטיבה הוגנת וראויה בעת הנוכחית, השונה תכלית השינוי משלטונן המושחת של המפלגות הכורדיות. הרפורמות שהחיל אל־עבאדי ברשויות העיראקיות, ושאותן החיל בחודשים האחרונים גם על החבל הכורדי, מיטיבות עם האזרחים הכורדים יותר מכל צעד שנקטו בשנים האחרונות המפלגות הכורדיות. מצב העניינים הזה לא חומק מעיני הציבור בחבל.
ע"ב: האם לטריפת הקלפים בפוליטיקה הכורדית יכולות להיות השלכות רחבות יותר, החורגות מן המסגרת הפוליטית של החבל הכורדי גרידא?
כ"צ: בהחלט. לשינויים הדרמטיים בחבל הכורדי יש פוטנציאל להשפיע באופן דרמטי על הפוליטיקה העיראקית בבגדאד. לא מופרך לצפות שהשינויים המפלגתיים בחבל הכורדי יובילו את הכורדים למעורבות מוגברת, גדולה מאי פעם, בבחירות הכלליות בעיראק. מפלגות כורדיות מן החבל תבקשנה להיות מיוצגות באופן משפיע מבעבר בזירה הכלל־עיראקית ולהיכנס לקואליציות עם מפלגות ערביות בפרלמנט בבגדאד. אני סבור שלא מן הנמנע שתם העידן שבו הכורדים מצביעים במספרים נמוכים בבחירות הכלליות ולאחריהן נציגיהם יושבים באופוזיציה בבגדאד. אם נציגים כורדים יחתרו להשתלבות בממשלה שתוקם לאחר הבחירות, ייתכן מאוד שייווצר בעיראק מצב של ממשלה עם רוב פרלמנטרי מובהק ולא רוב מינימלי ודחוק כפי שהיה עד כה. תסריט כזה עתיד לפגוע בבסיס כוחם של פוליטיקאים כורדים וערבים כאחד, אבל הוא יכול להיטיב עם כלל האזרחים העיראקים ובפעם הראשונה לכונן דמוקרטיה אמיתית וחיונית בעיראק, וזאת על חשבונם של אנשי הגוורדיה הישנה בפוליטיקה.
יש הטוענים שתסריט כזה דווקא יוביל להתחזקותם של נורי אל־מאלכי (מי שכיהן כראש ממשלת עיראק עד אוגוסט 2014; ע"ב) ושל בארזאני, אבל אני סבור שלא כך הדבר. אל־מאלכי ובארזאני דומים מאוד אחד לשני באופיים, בתפיסותיהם הפוליטיות ובדרכי שלטונם. לעומתם אל־עבאדי, שנתפשׂ כאיש עשייה אפור יותר, טכנוקרט, מתקבל על־ידי אוכלוסיית החבל כמי שמקדם רפורמות מהפכניות בבגדאד. הרפורמות הללו, כך נראה, יכולות לסייע מאוד גם לחבל הכורדי, הן מבחינת שיפור השירותים והן בהפעלת לחץ שיסלק מן הזירה את המפלגות הכורדיות הישנות. למעשה, הציבור בחבל הכורדי נושא עיניים לבגדאד כדי לראות עוד רפורמות ועוד לחץ של אל־עבאדי על רשויות החבל הכורדי, באופן שיוביל להחלשת שתי המפלגות הישנות. הכורדים מבינים כיום שהאיום הגדול ביותר על החבל הכורדי איננו ממשלת עיראק, איראן, טורקיה, ה־PKK או דאעש. הציבור הכורדי מבין ששלטון דיקטטורי, שחיתות, מנהל לא תקין, נפוטיזם והתרת הרסן בפני מעורבות של שירותי הביטחון בניהול החבל מאיימים על הצלחתו של החבל ועל שגשוגו יותר מכל איום חיצוני.
ע"ב: נחזור לרגע ל"גילוי" המחודש של הציבור הכורדי את המדינה העיראקית ואת הזהות העיראקית, שנראים בשלב הנוכחי כאחת התוצאות המעניינות של שידוד המערכות הזה בזירה הפוליטית הכורדית. ערוץ תקשורת ישיר נפתח פתאום בין הציבור הכורדי לבין בגדאד, אחרי שנים שבהן קידמו הרשויות הכורדיות ניכור וריחוק בין הצדדים. ראש הממשלה אל־עבאדי, שהתקבל בעבר בהסתייגות ובחשדנות רבות, פונה כעת ישירות לציבור הכורדי מעל לראשיהם של הפוליטיקאים הכורדים וזוכה לאהדה חסרת תקדים בקרב תושבי החבל. מעניין מכל הוא שהוא חוזר ומדגיש בפני הציבור הכורדי לא רק את העובדה שהוא אינו מתכוון לפרק את רשויות החבל למרות הדם הרע שזרם בין הצדדים סביב פרשת משאל העם, אלא שהוא רואה בכורדים "אחים" ומכבד אותם כאזרחים שווים בעיראק הפדרלית. לאחר שנים של סכסוך לאומי־אידיאולוגי בין הצדדים, נדמה כי עבאדי מחזיר למרכז את שיח האזרחות השוויונית ובאמצעותו מציע לכורדים את המדינה העיראקית כאלטרנטיבה אזרחית בטוחה ועדיפה על המסלול ההרפתקני והמסוכן של העצמאות הכורדית, כפי שייצגו המפלגות הכורדיות. איך אתה מסביר את השינוי הדרמטי הזה ביחסים בין בגדאד והכורדים?
כ"צ: אל־עבאדי אכן מבקש לפנות ישירות אל העם הכורדי ולעקוף בכך את הרשויות הכורדיות שהוא נתון עמן בסכסוך מאז קיומו של משאל העם. הוא מצייר עצמו כמי ש"עושה סדר" במנגנון הכורדי המושחת והמסואב וישלם לעובדי המדינה את משכורותיהם שהולנו על־ידי הרשויות הכורדיות. ברור לחלוטין שמטרתו בכל זאת היא לייצר לחץ פוליטי יעיל ומרוכז על רשויות החבל באופן שיוביל לשינוי פוליטי יסודי בשורותיהם ולהחלפתם. הציבור הכורדי נעתר ברצון לפניותיו של אל־עבאדי ותומך בו באופן חסר תקדים משום שמאס בהנהגה הכורדית הנוכחית.
דוגמה מעניינת לכך אירעה לפני כחודש: הפרלמנט העיראקי החליט לעצור את פעילותה של חברת ההשקעות KAR, הנמצאת בבעלותו של ראש ממשלת החבל, נצ'ירוואן בארזאני (אחיינו של הנשיא המתפטר מסעוד בארזאני; ע"ב), בשדות הנפט של כרכוכ. רוב גדול של הציבור הכורדי בחבל האוטונומי תמך בהחלטה הזאת של הפרלמנט בבגדאד ואפילו מפלגתו של טאלבאני תמכה בו, למרות שמשמעותו הברורה היא הרחקה של הכורדים משליטה במקור ההכנסה העיקרי של החבל – הנפט.
חשוב לומר שאין מדובר כאן בספקולציה או בעניין נקודתי או מקרי, אלא מגמה שמגובה בנתונים מהשטח. מייד לאחר עצירת פעולתה של חברת KAR, פירסמה רשת התקשורת הכורדית "רוּדַאוּ", הנתונה גם היא לשליטתו של ראש הממשלה נצ'ירוואן בארזאני, סקר דעת קהל בשאלה "מי מוטב שישלוט בשדות הנפט של כרכוכ – הממשלה העיראקית או רשויות החבל הכורדי?". למרות שהסקר הוזמן על־ידי רשת כורדית בבעלות חצי־ממשלתית ושקהל המשיבים עליו היה אך ורק כורדי (בשל העובדה שהשאלה נכתבה בכורדית), התוצאות היו מדהימות: רק 41% מן הציבור הכורדי תמך בהשארת ניהול בארות הנפט בכרכוכ בידיים כורדיות בעוד 59% מן הכורדים תמך בהפקעתן מידי הכורדים וניהולן על־ידי הממשלה המרכזית בבגדאד (בתמונה).
אלא שהתמיכה הנוכחית באל־עבאדי היא תמיכה טקטית וקצרת־מועד, הנשענת במידה רבה לא על אהבת מרדכי (רשויות המדינה המרכזית) אלא על שנאת המן (הרשויות הכורדיות), והיא אינה תמיכה אסטרטגית וארוכת־טווח. התמיכה הזו ניזונה מהזעם הכורדי בעת הנוכחית על השחיתות ועל כישלון משאל העם אך היא יכולה להשתנות במהירות. אם בטווח של ארבע שנים מהיום יעלה ביד הציבור הכורדי להפקיע את רסן השלטון מן המפלגות הוותיקות ולהעלות דור חדש של הנהגה שתילחם בשחיתות באופן רציני, כזו שתבנה מחדש את מוסדות החבל באופן דמוקרטי ושתרכוש מחדש את אמון הציבור הכורדי, ייתכנו שני תרחישים: התמיכה הנוכחית בשלטון המרכזי בבגדאד ובנטיותיו לריכוז הסמכויות עשויה להישאר בעינה, אך ייתכן לא פחות, אולי אפילו יותר, שנראה את חזרת הנטיות הכורדיות לבדלנות, לדה־צנטרליזציה ולחיזוק מחודש של החבל הכורדי על חשבון הממשל העיראקי המרכזי. תהליך כזה יכול לקרות ויכול לקרות מהר מאוד.
ע"ב: האם אתה מזהה את ההתקרבות המחודשת לעיראק ואת הגילוי המחודש של העיראקיוּת כעניין אותנטי ואמיתי או, כלא יותר מתגובה יצרית ואולי אפילו טראומתית לכישלון המשאל, להתנפצות חלום העצמאות ולמה שאתה כינית "הפקרה" של הציבור הכורדי על־ידי רשויות החבל? במלים אחרות, האם יש עתיד בר־קיימא לכורדים כחלק אינטגרלי מעיראק מאוחדת?
כ"צ: הציבור הכורדי מקבל את עיראק ואין לו כל בעיה עם העיראקיוּת שלו, בייחוד לאחר שנוכח לראות את אופי הפעולה של שלטונות החבל הכורדי, השלטון "שלהם", בשנים האחרונות. העניין כלל לא נוגע בקבלה או בדחייה של הזהות העיראקית. לכורדים עדיין ישנה נכונות אמיתית להיות חלק מעיראק. אנשים כיום מבינים שההשתייכות לעיראק בשלב הנוכחי טובה להם יותר ומשרתת את העם הכורדי יותר מאשר מדינה עצמאית בצפון עיראק. לאחר כישלון משאל העם, הציבור הכורדי מבין שחלום העצמאות הכורדית מת כרגע ואולי לעד. ואם אכן כך המצב – מדוע לכלות אנרגיות על מאבק לטובת מטרה שלא ייתכן שתתממש בעתיד הקרוב או הרחוק. מתוך תובנה זו, הכורדים מבינים שעליהם לפעול לחידוש הקשרים עם המדינה העיראקית, לקבל את עיראק ואת מסגרת המדינה העיראקית ולהיות חלק ממנה באופן שבו היא מתנהלת כעת.
ושוב, חשוב לומר זאת: אנשים בחבל אמנם תומכים בראש הממשלה אל־עבאדי, אך צריך לזכור שחלפו מאה שנות היסטוריה עגומה בין המדינה העיראקית לבין הכורדים. הזמן הזה כלל מלחמות ארוכות ועקובות מדם, ביצוע רצח־עם ושימוש בנשק כימי נגד אזרחים כורדים. בשל כל אלה הכורדים מוסיפים, באופן טבעי, להיות מאוד חשדנים לגבי עתידה הפוליטי של עיראק ולגבי ההנהגה הפוליטית העיראקית בבגדאד, אפילו באשר לאל־עבאדי עצמו, למרות הפופולריות שלה הוא זוכה. הכורדים רוצים להיות חלק מעיראק וגאים בעיראקיוּת שלהם, אך הם חשים כי על המדינה העיראקית לגלות הדדיוּת ולתת להם משהו בתמורה, שיוכיח להם כי עתידם בתוכה לא ייראה כמו העבר הנורא, שזכרונו עדיין צרוב במוחם של הכורדים.
ע"ב: אני רוצה לשאול אותך גם על המעורבות האיראנית בחבל הכורדי ובעיראק בכלל: במערב ובישראל זו כמעט אקסיומה שאיראן היא המושכת בחוטים בעיראק. אני מאוד מתנגד לטענה הזאת אבל מעניין אותי לשאול אותך פחות על עיראק ויותר על החבל הכורדי: מאז משאל העם נדמה לרבים שאחרי כמה שבועות ראשונים של מתיחות בימי המשאל, חלה התקרבות משמעותית של גורמים שונים בחבל לאיראן. האם אתה רואה תרחיש שבו האיראנים נכנסים כשחקן משמעותי לחבל הכורדי ומשפיעים על הנהגתו ועל התנהלותו, אולי על־ידי התקרבות לבארזאני שנפגע על־ידי אל־עבאדי ויוכל לשתף פעולה עם איראן להחלשתו בבחירות?
כ"צ: איראן נוכחת במידה כזו או אחרת גם בעיראק וגם בחבל הכורדי ויש לה כוח מסוים והשפעה מסוימת, אם כי אני לא בטוח שהם דומים למה שמדמיינים מחוץ לעיראק. אם יעלה בידי איראן להגיע להסכם כלשהו עם מסעוד בארזאני ומפלגתו, KDP, תהיה לה אולי דריסת רגל משופרת בפוליטיקה של החבל. אך האמת היא שלאיראן (או לכל מדינה אחרת) כמעט ואין השפעה אפקטיבית על הציבור הכורדי ובוודאי לא שליטה עליו. הכורדים שומרים באופן מסורתי על קו לאומי עצמאי לחלוטין, וגם על חלומות ושאיפות עצמאיים. הכורדים מעוצבים על־ידי ההיסטוריה שלהם, היסטוריה של מיעוט ללא חברים או תומכים, ולכן אינם כפופים לאיראן כשם שאינם כפופים לטורקיה, לעיראק או לסוריה. הם יכולים לשתף פעולה באופן כזה או אחר עם כל אחת מן המדינות הללו בעת הצורך, אך לא ניתן לדבר על כפיפות שלהם לאף אחת מן המדינות, לרבות איראן.
אבל האמת היא שאני חושב שאיראן תתקשה להגיע להבנות הדדיות עם מסעוד בארזאני, למרות הנסיבות הנוכחיות שנראות מזמינות, על רקע איבתו לאל־עבאדי. בארזאני ומפלגתו אינם "שותפים טבעיים" של איראן, אלא נמצאים בברית אסטרטגית עמוקה וענפה עם טורקיה של רג'פ טייפ ארדואן ושל מפלגת "הצדק והפיתוח" שלו. לטורקים יש את ההשפעה הגדולה ביותר עליהם ובכלל, על רשויות החבל. בארזאני ומפלגתו מזהים כיריבם הראשון במעלה לא את ה־PUK, לא את מפלגת "גוראן" ואפילו לא את הממשלה העיראקית, אלא את ארגון ה־PKK ("מפלגת הפועלים הכורדיסטאנית" של עבדוללה אוג'לאן) ואת האידיאולוגיה של ה־PKK. החבל חולק גבול ארוך עם טריטוריות כורדיות בטורקיה ובסוריה, הנשלטות על־ידי ה־PKK ורשויותיו מזהות את הארגון כאויב גדול וכסיכון ראשון במעלה לביטחון החבל. מכיוון שה־PKK הוא אויב משותף של החבל ושל טורקיה, נוצרה אחדות אינטרסים עמוקה בין הצדדים שמחזקת את הקשרים ביניהם והופכת את הברית ביניהם לקריטית. מצב עניינים כזה, כמובן, לא יאפשר להחליף את הברית הזאת בברית עם איראן או אפילו עם מנהיגים ומפלגות המזוהים איתה במערכת הכורדית או העיראקית.
בשל כך אני לא חושב שאיראן תוכל לסמוך על ה־KDP בעתיד הנראה לעין. גם מבחינה אלקטורלית, איראן תצטרך למצוא לה בעלי ברית אחרים, כיוון שה־KDP הולך ומאבד תמיכה בערים הגדולות בכורדיסטאן: בסולימאניה, בארביל ובכרכוכ. זו הסיבה שאיראן מחפשת דווקא את קרבתה של הקואליציה החדשה שמקים ד"ר ברהם סאלח עם גוראן והאסלאמיסטים. למפלגות הללו אין כל מניעה אידיאולוגית ללכת לברית עם איראן, בייחוד לאחר שהמפלגות הללו ניתקו עצמן מרשויות החבל ואינן חייבות דבר לשיקולים האסטרטגיים שלהן. בשלב הנוכחי, המפלגות הללו מבינות כי אם הן לא תקשורנה קשרים עם כוחות חיצוניים גדולים, הן לא תוכלנה לאתגר את הסדר הקיים בחבל הנשלט על־ידי המפלגות הוותיקות. חבירה כזו לאיראן (או לכל כוח חיצוני אחר), נתפסת בעיני הקואליציה של סאלח ככופל־כוח שיאפשר לה לזכות בבחירות ואם אכן יהיה כך והיא תזכה בתמיכה אזורית ובינלאומית רחבה, היא תוכל לגרום לירידתן של המפלגות הגדולות מן הבמה הפוליטית. לאחר שייתפסו את רסן השלטון בחבל, הם יוכלו למסד את הקשרים שקשרו לפני הבחירות עם הכוחות החיצוניים כדי לבנות מחדש את רשת הקשרים של החבל. זה למעשה התסריט היחיד שבו איראן יכולה להשיג דריסת רגל מסוימת בחבל, אם כי ספק אם גם בתסריט זה השפעתה תהיה גדולה באופן מיוחד, בגלל החשדנות הכורדית, שהזכרתי קודם, כלפי כל השכנות.
***
דבריו של צ'ומאני מדברים בעד עצמם. החבל הכורדי חווה תמורות פוליטיות וחברתיות מרחיקות לכת והוא בשל לשינוי שסביר להניח שיתרחש בעתיד הקרוב. האם פניו של החבל להשתלבות מחודשת בעיראק הפדרלית או שמא המאבק הכורדי לעצמאות מעיראק צפוי להימשך תחת הנהגתם של מדינאים חדשים? האם הנחישות הכורדית המפורסמת תמשיך להתמקד בעצמאות פוליטית או שתפנה לשיפור חייהם של האזרחים ולתיקון ומיסוד של מוסדות המדינה? התשובות לשאלות הללו הן שעתידות לעצב את ההיסטוריה המתהווה בימים אלה בחבל הכורדי.
