לאחר 50 שנות סכסוך, קבעה מועצת הביטחון של האו"ם: מרוקו תחיל את ריבונותה על סהרה המערבית, והסהרווים יקבלו אוטונומיה פנימית תחת הריבונות הלאומית של מרוקו. בהחלטה, שהתקבלה על ידי מועצת הביטחון ב־31 באוקטובר האחרון, נכתב שזהו "הפתרון ההוגן והאפשרי ביותר" לסכסוך הממושך. הצדדים המעורבים בסכסוך נקראו להיכנס לתהליך משא ומתן שפתרון זה הוא הבסיס לו.
מדובר בשינוי משמעותי בעמדת הקהילה הבין־לאומית: בעבר היא תמכה בקריאתה של חזית הפוליסריו – התנועה הנאבקת לעצמאות חבל סהרה המערבית והנתמכת על ידי אלג'יריה – להכריע את הסכסוך על ידי משאל עם בקרב תושבי סהרה המערבית, וכעת עברה לאמץ את היוזמה המרוקאית להחלת אוטונומיה מקומית תחת ריבונות מרוקאית.
במרוקו בירכו על ההחלטה, שנתפסת כהישג לממלכה, הן מפני שלתפיסתה חבל סהרה המערבית הוא חלק אינטגרלי משטחה, והן משום שהצדדים נקראים לנהל משא ומתן על בסיס תוכנית האוטונומיה שהציגה מרוקו לפתרון הסכסוך עוד בשנת 2007. מנגד, חזית הפוליסריו פרסמה לאחר ההצבעה על ההחלטה הצהרה שלפיה היא לא תשתתף ב"כל תהליך שלום או משא ומתן המבוסס על הצעות שמטרתן להכשיר את הכיבוש הצבאי המרוקאי".
את הדרך להחלטה סלל במידה רבה ממשל טראמפ, שחותר לממש את שהבטיח לשלטונות הממלכה בדצמבר 2020, כשמרוקו הייתה למדינה השלישית שהצטרפה להסכמי אברהם, בין השאר תמורת הכרה אמריקנית בריבונות מרוקאית על סהרה המערבית. המרוקאים אף ראו לנכון להודות באופן אישי לנשיא טראמפ על ההחלטה המשמעותית שהתקבלה בסיוע ממשלו, והחליטו לשנות את שמו של אחד הרחובות הראשיים והחשובים בבירה רבאט – רחוב א־נח'יל – לרחוב דונלד טראמפ.
ב־11 בנובמבר פרסם המכון הערבי למחקרי מדיניות היושב בדוחא שבקטר ניתוח מחקרי תחת הכותרת "החלטה 2797 של מועצת הביטחון של האו"ם: הרקע להחלטה והשלכותיה על עתיד הסהרה המערבית". כלומר ניתוח זה הוא אחד מתוך סדרת מחקרים עיתיים קצרים שהמכון מפרסם בסוגיות הבוערות שעומדות על סדר היום הציבורי בעולם הערבי, והוא מציע קריאה וניתוח של ההחלטה מתוך נקודת מבט ערבית ביקורתית.
מרוקו טענה כי השטח – הדליל באוכלוסייה ועשיר במשאבים – שייך לה, למרות פסיקת בית הדין הבין־לאומי שלפיה למרוקו אין כל זיקה חוקית לאזור
כרוניקה של 50 שנות סכסוך
הסכסוך סביב חבל סהרה המערבית, חבל ארץ שחיים בו כ־600 אלף איש והשוכן לאורך חופי האוקיינוס האטלנטי מדרום למרוקו, החל בשנת 1975, עם עזיבת הכוחות הקולוניאליים של ספרד את האזור לאחר כמאה שנות כיבוש.
חזית הפוליסריו, שהוקמה עוד בשנת 1973 ודרשה עצמאות ליושבי האזור, הכריזה על עצמאותה של הרפובליקה הדמוקרטית הערבית הסהרווית בשנת 1976, ומרוקו טענה כי השטח – הדליל באוכלוסייה ועשיר במשאבים – שייך לה, למרות פסיקת בית הדין הבין־לאומי שלפיה למרוקו אין כל זיקה חוקית לאזור.
גם מאוריטניה הסמוכה תבעה ריבונות על הטריטוריה, ושתי המדינות ניהלו מלחמה נגד חזית הפוליסריו על השליטה בסהרה המערבית עד שנת 1979, אז פרשה מאוריטניה מהמלחמה, ומרוקו סיפחה לשטחה כשלושה רבעים מהשטח. המלחמה נמשכה עד שנת 1991, אז הסכימו שני הצדדים על הפסקת אש.
חזית הפוליסריו שולטת עד היום בשאר השטח, והוקם כוח משימה בין־לאומי בשם MINURSO לשמירה על השלום ולקידום משאל העם שיכריע את גורל האזור.
משאל העם לא התקיים עד כה בשל מחלוקות שבות וחוזרות בין הצדדים על מסגרתו וסביב שאלת זהות הבוחרים, והסכסוך נכנס למצב של קיפאון מתמשך. בתוך כך, הניתוח של מכון המחקר מסביר שנקודת המפנה ביחס של הקהילה הבין־לאומית לסוגיה הייתה הסכמי אברהם והכרתה של ארה"ב בריבונותה של מרוקו על סהרה המערבית. מהלך זה הוביל לשינוי בעמדתן של כמה מדינות מפתח במערב לגבי הפתרון הרצוי באזור, ופתח את הדלת בפני גרמניה, ספרד ובריטניה לתמוך ביוזמה המרוקאית מ־2007 לפתרון הסכסוך.
מעבר למשאבי הטבע המצויים בחבל ארץ זה, מבחינת המרוקאים, סהרה המערבית נחשבת לשטח מפתח באסטרטגיה הדיפלומטית והכלכלית של מרוקו בהקשר למרחב האטלנטי. בעיני מרוקו, חבל ארץ זה נועד לשמש מוקד סחר ולוגיסטיקה אזורי ולמצב את מעמדה של מרוקו כגשר בין מדינות החוף האטלנטי של אפריקה למדינות אמריקה הלטינית מחד גיסא, ובין שוקי מערב אפריקה ואירופה מאידך גיסא.
בתהליך המשא ומתן יצטרכו למצוא דרך לשכנע את הצד הסהרווי לוותר על האפשרות לזכות בעצמאות, ותחת זאת להשלים עם כך שאוטונומיה תהא הדרך היחידה שבה יממשו את הגדרתם העצמית
נוסח ההחלטה, המחלוקת ועמדות המעורבים
ב־22 באוקטובר 2025 פרסמה ארה"ב בהובלת ממשל טראמפ טיוטה ראשונית לנוסח ההחלטה, ובשבוע שלאחר מכן התנהל משא ומתן בין המדינות החברות במועצת הביטחון סביב הנוסח המוצע, כאשר אלג'יריה – שניתקה את יחסיה הדיפלומטיים עם מרוקו בשנת 2021 על רקע סכסוך זה – התעקשה על עריכת שינויים בנוסח, במיוחד סביב מושגים וביטויים שביטאו לטענת האלג'יראים גישה מוטה לטובת הצד המרוקאי, עד שהגיעו לנוסח מאוזן יותר.
בניתוח נכתב כי "האוטונומיה האמיתית" (genuine autonomy) המוצעת לבני העם הסהרווי ניתנת לפרשנות על פי נוסח ההחלטה הסופי, שכן מונח זה מופיע בשורה אחת עם הקריאה לשני הצדדים להיכנס למשא ומתן ללא תנאים מוקדמים כדי להגיע לפתרון מדיני סופי ומקובל על שניהם שיאפשר לבני העם של סהרה המערבית לממש את "הגדרתם העצמית".
אי לכך, הניתוח מוסיף, בתהליך המשא ומתן יצטרכו למצוא דרך לשכנע את הצד הסהרווי לוותר על האפשרות לזכות בעצמאות, ותחת זאת להשלים עם כך שאוטונומיה תהא הדרך היחידה שבה יממשו את הגדרתם העצמית. כל זאת צריך להיות מושג תוך שנה אחת בלבד, שכן ההחלטה חידשה לשנה אחת בלבד את המנדט של MINURSO, כוח שמירת השלום של האו"ם בסהרה המערבית.
11 מבין המדינות החברות במועצת הביטחון של האו"ם הצביעו בעד ההחלטה: ארה"ב, צרפת, בריטניה, יפן, קוריאה הדרומית, דנמרק, יוון, סיירה לאון, סלובניה, גיאנה, וסומליה; רוסיה, סין ופקיסטן נמנעו; ואלג'יריה סירבה להשתתף בהצבעה.
מרוקו כאמור ראתה בהחלטה הישג מדיני כביר, והמלך מוחמד השישי בירך עליה והודה למדינות שתמכו בה, ובראשן ארה"ב, צרפת, בריטניה וספרד וכן למדינות הערביות והאפריקאיות שביטאו את תמיכתן בביצור זהותו המרוקאית של חבל ארץ זה.
בניתוח מייחדים סעיף נפרד גם לעמדתה של אלג'יריה, שכאמור סירבה להשתתף בהצבעה מתוך תמיכתה הבלתי־מסויגת בצד הסהרווי
עוד קרא המלך לסהרווים השוהים במחנות טינדוף שבאלג'יריה (אזור ששימש כבסיס לחזית הפוליסריו משנות השבעים) לנצל את ההזדמנות שנוצרה כדי לשוב לארצם ולהשתתף בניהול ענייניהם בחופש ובכבוד כפי שהאוטונומיה המוצעת מאפשרת להם. עוד קרא המלך לאלג'יריה השכנה לנהל שיחות ישירות כשתי מדינות אחיות כדי להתגבר על המחלוקות ולבנות מערכת יחסים איתנה המבוססת על אמון ושכנות טובה.
מנגד, חזית הפוליסריו בירכה על הארכת המנדט של MINURSO, צעד שמעיד על מחויבותה של מועצת הביטחון של האו"ם למצוא פתרון צודק לסוגיית סהרה המערבית, וכן ביטאה את נכונותה להמשיך לפעול בדרכי שלום בדרך לפתרון. עם זאת, נכתב בניתוח, הארגון מסרב להיות חלק בכל תהליך מדיני או בכל משא ומתן שמטרתו לתת תוקף לגיטימי לכיבוש הצבאי המרוקאי הבלתי־חוקי של חבל הסהרה המערבית תוך שלילת זכותו של העם הסהרווי להגדרה עצמית ולריבונות על מולדתו.
בתוך כך, הניתוח מוסיף, הארגון גם התבטא בטון נוקב יותר באשר להחלטה וטען שעל העם הסהרווי ועל צבא השחרור שלו להיאבק ב"קונספירציות של האויב המרוקאי", שקידם את הצעד הזה בסיועם של "גורמים בעלי השפעה היושבים במועצת הביטחון". נראה אפוא שתהליך המשא ומתן ייאלץ לצלוח עוד אתגרים רבים בדרך ליישום הפתרון המוצע, נכתב בניתוח, והחשש שהפסקת האש תופר ותחודש הלחימה בין הצדדים עדיין קיים.
בניתוח מייחדים סעיף נפרד גם לעמדתה של אלג'יריה, שכאמור סירבה להשתתף בהצבעה מתוך תמיכתה הבלתי־מסויגת בצד הסהרווי ולמרות מאמציה המוצלחים לדחות את ההצבעה ולהביא לשינויים בנוסח ההחלטה. אלג'יריה לא יכולה הייתה להצביע נגד, נכתב בניתוח, כי פירוש הדבר היה סירוב להארכת המנדט של MINURSO, שהוקם מלכתחילה כדי לקדם ולארגן את משאל העם הסהרווי שבו חפצה חזית הפוליסריו; מה גם שהצבעה נגד ההחלטה הייתה בבחינת קריאת תיגר מפורשת מול ארה"ב, דבר שאלג'יריה אינה חפצה בו לאור ההתקרבות היחסית שחלה ביחסי שתי המדינות מאז שב הנשיא טראמפ לבית הלבן.
ניתוח עמדת המעצמות
כאמור, ארה"ב הטילה את מלוא כובדה ומשקלה כדי להביא לסיום מהיר ככל האפשר של הסכסוך הממושך בסהרה המערבית, ויש לה סיבות שונות לכך, נכתב בניתוח.
ראשית כול, ארה"ב רואה בסכסוך הזה איום אפשרי על היציבות בצפון אפריקה ובאזור הסאהל האפריקאי – אזור בעל חשיבות קריטית באסטרטגיה האמריקנית למאבק בטרור. שנית, ההחלטה היא המשך ישיר של ההכרה האמריקנית בריבונותה של מרוקו על אזור סהרה המערבית, שהובטחה למרוקאים בתמורה להצטרפותם לשיירת הנורמליזציה עם ישראל כחלק מהסכמי אברהם, כאמור לעיל. בתוך כך, סביר למדי שהלחצים האמריקניים לפתרון הסכסוך הממושך נובעים גם מרצונו של הנשיא טראמפ לבסס את דימויו כאיש שלום שמסוגל לפתור כל סכסוך שקודמיו כשלו ביישובו.
רוסיה וסין מצידן הביעו את הסתייגותן מהנוסח הראשוני של ההחלטה, ספציפית מהקביעה שפתרון האוטונומיה יהיה הבסיס לתהליך המשא ומתן, אך בכל זאת בחרו שלא להשתמש בזכות הווטו שלהן ולא להפיל את ההחלטה אלא להימנע. מדוע הן בחרו לפעול כך ולא להתנגד להחלטה?
רצונו של הנשיא האמריקני הנוכחי גובר לפי שעה על שאיפותיהם הלאומיות של 600 אלף איש
מחברי הניתוח תולים את עמדתה של רוסיה לגבי הסוגיה הן ביחסי רוסיה-אלג'יריה שהלכו והתקררו מרגע שנמנעה אלג'יריה מלעמוד לצידה של רוסיה לאחר הפלישה לאוקראינה, והן ברצונה של רוסיה להימנע מעימות ישיר עם ארה"ב סביב סוגיה משנית בחשיבותה מבחינת הרוסים ולעורר את זעמו של טראמפ, שקרוב מאוד להסכים לתביעותיה הגאוגרפיות של רוסיה באוקראינה תמורת סיום המלחמה.
באשר לסין, נכתב שעמדתה עולה בקנה אחד עם רצונה הגובר לשמר את השפעתה הכלכלית במרוקו וביבשת אפריקה בכלל, שנחשבת לזירה משמעותית ביותר בתוכנית "החגורה והדרך". הבחירה להימנע מההצבעה משקפת גם את רצונה של סין להימנע מעימות ישיר עם מעצמות המערב היושבות במועצת הביטחון, כשבמקביל לכך ישנן סוגיות גאו־פוליטיות בוערות יותר מבחינתה, כמו שאלת הריבונות והשליטה על מיצר טייוואן וים סין הדרומי ומלחמות הסחר מול ארה"ב.
בסיכום הניתוח נכתב כי בפני האו"ם ניצב אתגר רציני בתרגום ההחלטה לתהליך משא ומתן אפקטיבי שיביא לפתרון ממשי ומקובל על שני הצדדים מבלי להיגרר שוב למאבק אלים. כמו כן, כותבי הניתוח מעריכים שממשל טראמפ ימשיך להטיל את מלוא כובדו כדי ליישם את הפתרון שנקבע בהחלטה, וצפוי להפעיל לחצים על חזית הפוליסריו לשתף פעולה עם תהליך המשא ומתן עד שיגיעו לסיום הסכסוך ברוח ההחלטה.
נראה אם כן כי רצונו של הנשיא האמריקני הנוכחי גובר לפי שעה על שאיפותיהם הלאומיות של 600 אלף איש ועל רצונם בן עשרות השנים בעצמאות, והקהילה הבין־לאומית – מתיישרת לפי רצונו של זה.
