קריאה במאמרים שהתפרסמו לאחרונה בפרויקט סינדרום אל־קודס מאפשרת ללמוד על המציאות של פלסטינים תושבי ירושלים בשתי דרכים משלימות. ראשית, המאמרים מספקים עדויות אישיות של תושבי ותושבות מזרח העיר, המתארים כיצד העיר נראית ואיך היא נחווית עבור פלסטינים. שנית, הם מעניקים מסגרת תיאורטית שחורגת מהנרטיבים המקובלים בתקשורת הישראלית ומסייעת להכניס את העדויות לתוך היגיון מארגן. יחד, מתקבלת תמונה ברורה יותר של האתגרים ושל המציאות הפוליטית בירושלים.
"למה אתם לא פשוט מתאזרחים?"
אכרם (שם בדוי), סטודנט פלסטיני תושב מזרח העיר, הגיש לפני שלוש שנים בקשה לקבלת אזרחות ישראלית, והוא עדיין מחכה לתשובה. כזכור, תושבי ירושלים הפלסטינים אינם אזרחי ישראל, אלא תושבי קבע: סטטוס שברירי שהם צריכים לתת עליו דין וחשבון באורח שגרתי כדי לשמור עליו. בתעודת הנסיעה (Laissez Passer) של אכרם, תחת סעיף הלאום, כתוב "לא מוגדר".
באופן רשמי, תושבי מזרח ירושלים זכאים להגיש בקשה לאזרחות ישראלית, דבר שיכול להעניק להם ודאות ולשפר את איכות חייהם באופן ניכר. בכל זאת, מרביתם מהססים לעשות זאת. עדותו האישית של אכרם עוזרת להבין מדוע נתיב ההתאזרחות נחשב קשה ובעייתי.
לפי העדות, המכשול הראשון הוא פרוצדורלי. המקום היחיד שמקבל בקשת התאזרחות הוא סניף משרד הפנים הישראלי בוואדי ג'וז. קביעת תור בסניף צפוף זה עשויה לקחת למעלה משנה, ומגיש הבקשה נדרש לספק מסמכים רבים: תעודות לידה, אישורי מגורים והוכחות לכך שמרכז חייו בירושלים. כשסוף סוף מתקבלת תשובה, הוא צריך לרוב להגיש מסמכים נוספים, כי אלה שהוגשו במקור כבר אינם תקפים.
המכשול השני הוא סוגיית הזהות. עבור רבים מתושבי מזרח העיר, הגשת בקשה להתאזרחות משמעותה פגיעה בזהותם הפלסטינית והתמודדות עם מחירים אישיים ועם שיפוטיות מצד הסביבה הקרובה. רבים מתושבי העיר, שחיים בתודעת הישרדות, מוכנים לשלם מחירים אלו, אולם הידיעה שאין כל ודאות שהמסע הבירוקרטי יוכתר לבסוף כהצלחה, מרתיעה אותם.
הניסיון של עמר להתנהל בזהירות ולצנזר את עצמו כהומו בארון, חוזר על עצמו כשהוא מסתובב כפלסטיני במרחב מעורב
להיות פלסטיני והומו בירושלים
עמר (שם בדוי), בן 30, הוא פלסטיני והומו. הוא מעיד שכנער צעיר במזרח ירושלים, כשרק התחיל לגבש את אופיו, נחשף למקרי הומופוביה בבית הספר והסיק שעליו להסתיר את זהותו המינית. במרוצת השנים פיתח "חיים כפולים", והקפיד לצנזר את התנהגותו כדי לא לבלוט. הוא ניהל מערכות יחסים סודיות ולמד להסתיר חלקים באישיות שלו. במקביל לכך, הוא למד לזהות להט"בים אחרים שדומים לו וחולקים איתו את הצורך לחיות חיים כפולים.
הניסיון של עמר להתנהל בזהירות ולצנזר את עצמו כהומו בארון, חוזר על עצמו כשהוא מסתובב כפלסטיני במרחב מעורב. כשהוא הולך ברחוב, עמר חש שמרחפת סביבו עננה קבועה של חשד. לדבריו, כל מפגש אקראי עם שוטר, היתקלות במחסום או החלפת מבטים עם עובר אורח חשדן, מזכירים לו שהוא נתפס כזר בביתו ושעליו לרסן את עצמו.
תחושת הקונפליקט הפנימי של עמר מגיעה לשיא סביב חודש הגאווה והמצעד הירושלמי. מצד אחד, הוא מברך על החופש היחסי שהומואים זוכים לו בישראל, אך מצד שני הוא אינו יכול להצטרף לחגיגה, ומשהו באווירת השחרור ברחובות בשעה שהוא עצמו מסתתר תחת שכבות של מגננה, מותיר אותו בתחושה חמוצה.
חוסר היכרות בלתי־סימטרי
פריאל ח'טיב, סטודנטית לתכנון סביבתי באוניברסיטה העברית, גדלה בבית חנינא שבצפון־מזרח ירושלים ולמדה בתיכון על פי תוכנית הלימודים הפלסטינית (התווג'יהי). הלימודים באוניברסיטה היו עבורה המפגש המשמעותי הראשון עם יהודים, ועבור היהודים שפגשו אותה היה זה המפגש הראשון עם פלסטינית.
הרושם שח'טיב קיבלה מהמפגש עם חבריה לספסל הלימודים הוא שהיהודים והפלסטינים בירושלים חיים בערים מקבילות. אומנם הם משתמשים באותם כבישים ובאותם מתקנים ציבוריים, אך הם מכנים אותם בשמות שונים ומפענחים אותם אחרת: "באב אל־עמוד" מול "שער שכם"; "ג'בל מוכבר" מול "ארמון הנציב" ועוד.
חוסר ההיכרות, ח'טיב טוענת, אינו סימטרי. בעוד היהודים כמעט שאינם יודעים דבר על החיים הפלסטיניים במזרח העיר, הפלסטינים שמעוניינים ללמוד או להתפרנס בכבוד מדברים עברית ומכירים את לוח השנה היהודי. נכון, ההיכרות הפלסטינית עם היהודים היא פונקציונלית ולרוב אינה עמוקה, אך ההיכרות היהודית עם הפלסטינים כלל אינה קיימת. מצב זה הוא תוצאה של יחסי הכוח בין יהודים לפלסטינים, אך במקביל הוא גם מַבנה את אותם יחסי כוח ומשמר אותם.
כדי לשבור את מלכוד חוסר ההיכרות, ח'טיב מציעה לפרוץ מבעד אליו. מבלי להתעלם מחוסר הסימטריה, היא מציעה ששני הצדדים החיים בעיר יעשו מאמץ כן להכיר לעומק את התרבות של שכניהם. היכרות כזו יכולה לסייע לפתח אמפתיה ושותפות בין תושבים, שתשמש בסיס ראשוני לפעולות פוליטיות חיוביות.
ב־30 השנים האחרונות, דינה מדגימה, נבנו בכפר עשרות בניינים רבי־קומות, והאוכלוסייה בו זינקה מ־13 אלף נפשות ללא פחות מ־150 אלף איש. המדיניות התכנונית המשתקפת מתהליך זה ברורה: דחיקת הפלסטינים הירושלמים מעבר לחומה
מעבר לחומות ההדחקה: כפר עקב
בשנה האחרונה הפך כפר עקב שבצפון־מזרח ירושלים למוקד עניין עבור ארגוני ימין המעוניינים להקים התנחלויות בסביבתו, וליעדן של עשרות פשיטות משטרתיות המשבשות את החיים בכפר. הפשיטה האחרונה, שעוררה עניין בין־לאומי נרחב וגינויים, נועדה לסגור את מרכז ההכשרה המקצועי של אונר"א, שמדי שנה מספק הכשרה למאות צעירים מכפר עקב ומהסביבה.
הקלף המנצח של ארגוני הימין, הגוררים אחריהם את התקשורת, הוא הצגת הכפר כמובלעת טרור שממנה יצאו פיגועים רבים. בשל איום זה, מסבירים במערכת הביטחון, יש לנהל בידוק קפדני במעברים שבין הכפר לירושלים, לחסום דרכים ולבצע מעצרים לעיתים תכופות. אלא שתושבת הכפר דינה (שם בדוי), הראתה במאמרה שהטענות על מספר הפיגועים שיצאו מהכפר הן מִחזור של נתונים מנופחים ומניפולטיביים, שאין להם כל אחיזה במציאות.
השיח הביטחוני והניסיון להציג את הכפר כפצצה מתקתקת, דינה טוענת, נועדו להסיט את תשומת הלב מהנושא הבוער האמיתי: האחריות של ישראל לתנאי המחיה המידרדרים בכפר. תנאים אלה הם תוצאה של שני גורמים עיקריים: ראשית, בניית חומת ההפרדה בשנת 2003, שהשאירה את כפר עקב בצד "הלא־נכון" של החומה וניתקה את תושבי הכפר מירושלים; ושנית, פיצוץ האוכלוסין שיש בכפר כתוצאה מהיותו אחד המקומות היחידים בירושלים שפלסטינים יכולים לבנות בהם.
ב־30 השנים האחרונות, דינה מדגימה, נבנו בכפר עשרות בניינים רבי־קומות, והאוכלוסייה בו זינקה מ־13 אלף נפשות ללא פחות מ־150 אלף איש. המדיניות התכנונית המשתקפת מתהליך זה ברורה: דחיקת הפלסטינים הירושלמים מעבר לחומה וריכוזם בתא שטח קטנטן תחת מערכת מעקב חודרנית.
כאן מזרח ושם מערב
הסוגיות המוצגות במאמרים של אכרם, עמר, פריאל ודינה נוגעות בחלקן לשאלות של תנועה בין מזרח למערב. בכך הן מעוררות שאלות על ההיסטוריה של הקיטוב הגאוגרפי בין מזרח ומערב בירושלים. תקופת המפתח ליצירת קיטוב זה הייתה ללא ספק השנים שבין 1948 ל־1967.
בסקירתו פוקחת העיניים, ההיסטוריון הירושלמי אחמד מחמוד מתאר את ההשלכות ארוכות הטווח של השנים שבהן הייתה ירושלים מחולקת בין שלטון ישראלי ממערב לבין שלטון ירדני ממזרח. בתקופה זו, מחמוד טוען, התהוותה ירושלים כעיר של הפרדה, של פליטים ושל גבולות פנימיים.
בראשיתה של תקופה זו, חוללה מלחמת 1948 שינוי דמוגרפי קיצוני בעיר. מזרח ירושלים הוצפה בפליטים פלסטינים משכונות מערב העיר כגון טלביה וקטמון ומכפרים כמו עין כארם וליפתא, ומנגד, פונו תושביה היהודים של העיר העתיקה ושל שיח' ג'ראח. בכך למעשה איבדה העיר את צביונה כעיר מעורבת.
האופי החדש של העיר התעצב במהירות. מזרח ירושלים גדלה, והפכה, אולי לראשונה בתולדותיה, למטרופולין של ממש עם אוכלוסייה מגוונת ודינמית. בעקבות זאת, מוסדות קהילתיים שהיו בעלי חשיבות לפני המלחמה איבדו ממשקלם, וסוחרים ותיקים שקשריהם עם מערב העיר נקטעו לא הצליחו להשתקם.
בשנת 1967 אוחדה העיר וגבולותיה הוגדלו משמעותית לכיוון הגדה המערבית. פרק זה הביא עימו שורה של אתגרים חדשים, אך לא העלים את הדינמיקות שנוצרו בשנים המכריעות של 1948 עד 1967.
