מלחמת האזרחים בסודאן, השלישית במספר ב־70 שנה, מוצגת לרוב כמאבק פנימי בין צבא למיליציה מורדת, בין קבוצות שבטיות יריבות, בין "ערבים" ל"אפריקאים" או כסכסוך אישי בין מנהיגים צבאיים סודאנים. בכל אחד מהתיאורים האלו יש מידה מסוימת של אמת, אולם רק לאחרונה החלה בעולם העמקה אמיתית במעורבות הזרה בלחימה בסודאן, ובעיקר של איחוד האמירויות.
בשנה האחרונה הסלימה המלחמה ושברה את שיאי הזוועות עם כיבושה של העיר אל־פאשר, בירת מחוז דארפור, על ידי המיליציה שהאמירותים מגבים – "כוחות הסיוע המהיר" (RSF). בחודש יוני דיבר מזכיר המדינה האמריקני מרקו רוביו בפני ועדת החוץ של הקונגרס, על כך שהמלחמה הפכה בפועל למלחמת פרוקסי, ורמז כי האחראיות לכך הן סעודיה ואיחוד האמירויות, המגבות את הצדדים ומונעות מהם לעמוד בהתחייבויותיהם במסגרת השיחות על הסדר לסיום המלחמה.
את ההשלכות של המעורבות הזרה מנתח הפרשן העיראקי ד"ר מת'נא עבדאללה במאמרו שפורסם באתר אל־קודס אל־ערבי. עבדאללה מטיל את האשמה בהתמשכות המלחמה בסודאן על כל הגורמים – העולם הערבי, הקהילה הבין־לאומית, הצדדים הלוחמים והחברה האזרחית המפוצלת.
הוא קובע שדבריו של רוביו בקונגרס הם למעשה התחמקות מוחלטת של המעצמה החזקה בעולם מהמאמץ לפתור את אחד המשברים ההומניטריים והפוליטיים הגדולים של זמננו. הדבר מנוגד במיוחד לאתוס של ממשל טראמפ הנוכחי – בעוד הקדנציה הראשונה של טראמפ הייתה מובחנת בחוסר רצון לנסות לשמש כשוטר העולמי, בקדנציה הנוכחית הוא נוטה להציג את עצמו כמביא שלום וכפותר בעיות גלובלי, אם באמצעות הסכמים ואם באמצעות כוח.
עבדאללה מצביע על כך שהמלחמה החלה כעימות פנימי, אולם המעורבות הבין־לאומית החמירה והעמיקה אותה. עם זאת, הוא אינו מצביע באמת על המקור לסכסוך הפנימי, וחשוב להבין אותו כדי להבין את המקור למעורבות הבין־לאומית.
השלטון הבריטי ניצל את הג'זירה – חצי האי בין יובלי הנילוס – כדי להקים מערכת חקלאית עצומה לגידול כותנה. אותה כותנה יוצאה בכמויות אדירות לרחבי האימפריה הבריטית והזינה את העוצמה התעשייתית שלה
שורש המחלוקת מפיו של מג'די אל־ג'זולי
במסה מרתקת בשני חלקים, שפורסמו ב־5 באוגוסט וב־12 באוגוסט במגזין Equator, העיתונאי, החוקר והרופא הסודאני מג'די אל־ג'זולי מתאר את הסיבות העמוקות למאבק המדמם שסוחף את אחת המדינות הגדולות והחשובות באפריקה. בין לבין, הוא מתאר אנקדוטות מחייו, את השכונה שבה גדל ואת תובנותיו על בני הדור הצעיר שעברו את התהפוכות האדירות שטלטלו את סודאן בשנים האחרונות.
אל־ג'זולי מסביר כי הפיצול בין הצבא הסודאני ל"כוחות הסיוע המהיר", המוסבר לרוב במונחים אישיים כסכסוך בין גנרלים כאלו ואחרים, למעשה נובע מחלוקה מעמדית, חברתית וגאוגרפית ארוכת שנים, ששורשיה מגיעים עוד לימי הקולוניאליזם הבריטי. אל־ג'זולי מסביר כי השלטון הבריטי ניצל את הג'זירה – חצי האי בין יובלי הנילוס – כדי להקים מערכת חקלאית עצומה לגידול כותנה. אותה כותנה יוצאה בכמויות אדירות לרחבי האימפריה הבריטית והזינה את העוצמה התעשייתית שלה, ובעת העצמאות הסודאנית, היו מגדלי הכותנה היצואנים המרכזיים שעליהם התבססה כלכלת המדינה הצעירה.
אולם רווחי הכותנה לא חולקו באופן שווה בין הסודאנים. אל־ג'זולי מתאר איך העשורים הראשונים של היצוא הזינו מאמצי פיתוח רחבים, השקעה בחינוך, בדיור וברפואה, והובילו לביסוס מעמד עירוני חדש. צעירי האזורים החקלאיים של הג'זירה שהיגרו לערים הפכו לעמוד השדרה של החיים הציבוריים בסודאן, והוכשרו כרופאים, פקידים ומנהלים בתעשייה ובשירות המדינה. הצמיחה הכלכלית לוותה בפיתוח עירוני רחב כדי לאכסן את אותו מעמד חדש בערים הגדולות.
בין השכונות החדשות שנבנו היה רובע "המהפכה המהדית" באומדורמאן, שבשכונה השמינית שלו (מתוך כמאה) גדל אל־ג'זולי. המפלגות האזרחיות המסורתיות התבססו על סוחרים ואליטות כפריות הרחק מח'ארטום, מה שהוביל לשקיעתן עם עלייתו של אותו מעמד בינוני חדש.
אותו מעמד היה הבסיס למפלגה הקומוניסטית, לתנועות האסלאמיות ולדיקטטורות הצבאיות ששלטו במדינה. עם זאת, כספי היצוא שהושקעו בשיפור חיי המעמד הבינוני וביבוא מוצרים מוכנים זרים, לא הובילו לשום פיתוח או ייעול של החקלאות והתעשייה ברחבי המדינה. המחוזות המרוחקים, שכמעט לא מילאו חלק בחקלאות היצוא – דארפור, קורדופאן ודרום סודאן – הפכו למוקד של תסיסה ומרידות רבות, שרק החריפו עם השנים.
הסכסוכים בין יושבי הקבע ושבטי הרועים בדארפור הסלימו למרד של יושבי הכפרים בשלטון המרכזי של הדיקטטור אל־בשיר, והם הפכו רצחניים כאשר אל־בשיר בחר לגייס לצידו את שבטי הרועים ושלח אותם לצד הצבא לדכא את המרד
משבר הנפט בשנות השבעים הקריס את יצוא הכותנה והוביל לתלות הולכת וגוברת בהון זר ולהגירה עצומה של המעמדות המשכילים למדינות המפרץ; הכספים שהמהגרים שלחו למשפחותיהם הזינו בעיקר ספקולציות בנדל"ן בערים ותדלקו את אי־השוויון. אט אט נמכרו המשאבים הסודאניים לחברות מערביות ולמדינות המפרץ – תחילה הנפט שהתגלה בדרום סודאן ולאחר מכן הזהב והמינרלים בצפון סודאן ובדארפור. החובות שנוצרו דחפו את השלטונות בסודאן לקחת עוד ועוד הלוואות ולבטל סובסידיות בזמן שהאוכלוסייה בכפרים רעבה ללחם, לפחֵת את המטבע ולמכור במכירת חיסול את נכסי המדינה.
נקודת שפל נוספת הגיעה עם העצמאות של דרום סודאן ב־2011, כאשר במכה אחת איבד הממשל הסודאני כמעט את כל כספי הנפט שעברו למדינה החדשה, כספים שבשיאם הגיעו ל־95% מהכנסות הממשלה.
משבר נוסף החל בשנות התשעים כאשר מדינות המפרץ החלו לייבא כמויות עצומות של בשר לטובת העובדים הזרים. הדבר הוביל לתיעוש מהיר של גידול הבקר על ידי הרועים בדארפור ובקורדופאן. במקביל לכך, התרחבה החקלאות של הכפריים במחוזות הללו לשטחים חדשים כתוצאה של חוסר יעילות של הפרקטיקות החקלאיות וחוסר השקעה בפיתוח חקלאי במשך עשרות שנים, שמנע פיתוח ללא הרחבת השטחים.
ממתח שבטי לרצחנות – חמידתי והסיוע המהיר
תהליכים מקבילים אלו הובילו לקריסת מערך היחסים השבטיים בין הרועים לחקלאי הקבע ולחידוד החלוקה והיריבות ביניהם, כאשר יושבי הקבע נתפסים בשטחיות כ"אפריקאים", ואילו שבטי הרועים נתפסים כ"ערבים". הסכסוכים בין האוכלוסיות הללו בדארפור הסלימו למרד של יושבי הכפרים בשלטון המרכזי של הדיקטטור אל־בשיר, והם הפכו רצחניים כאשר אל־בשיר בחר לגייס לצידו את שבטי הרועים, לחמש אותם ולשלוח אותם לצד הצבא לדכא את המרד.
אוסף המיליציות שהוקם בצורה הזו כונה ג'נג'וויד הם שביצעו את רצח העם הנורא בדארפור, ומתוכם צמחו המנהיגים והחיילים של כוחות הסיוע המהיר, שמשחזרים בימים אלו את זוועות רצח העם. אל־ג'זולי גם מזכיר כיצד החיילים הצעירים של "הסיוע המהיר" רואים את אוכלוסיית הסוחרים והבירוקרטים בח'ארטום כמי ששאבו את הכסף והמשאבים של המדינה והובילו אותם לאסונות ולדלות. שטחי דארפור וקורדופאן הפכו לאוסף של כוחות סמי־עצמאיים שלא הפסיקו להיאבק זה בזה, ללא כל יכולת אמיתית של השלטון המרכזי לכפות עליהם את רצונו.
בשלב זה עולה על הבמה דמותו של מנהיג "הסיוע המהיר" מחמד חמדאן דגאלו, המכונה חמידתי. חמידתי הוא זה שהפך את אוסף רוכבי הסוסים והטנדרים של הג'נג'וויד לכוח צבאי פרטי, המגובש בקשרי משפחה ובאידאולוגיה של שנאה הן לאליטות של ח'ארטום והן ליושבי הכפרים של דארפור, ומחובר למשאבים כלכליים עצומים. חמידתי צמח כמנהיג כוח אבטחה פרטי של החברות הזרות שכרו זהב בצפון-מערב סודאן וייצאו אותו למדינות המפרץ ברישיון מהשלטון המרכזי, שניתן מתוך חולשה.
לאחר שאומץ הכוח החדש לתוך מנגנוני הביטחון של המדינה וכונה "הסיוע המהיר" בשנת 2013, חמידתי ואחיו ניצלו את מעמדם החדש כדי להקים אימפריה כלכלית – הם השתלטו על מכרות זהב ומינרלים, החלו לעסוק ביבוא, יצוא והברחות, ובהמשך החלו להשכיר את חייליהם לקואליציה הסעודית-אמירותית שלחמה בחות'ים בתימן מאז 2015. לבסוף, בשנת 2014 הם זכו בחוזה עם האיחוד האירופי למניעת הגירה לאירופה מאפריקה שמדרום לסהרה דרך סודאן, לוב וצ'אד, וזכו בכך בלגיטימציה בין־לאומית ובמשאבים לא־מועטים.
לאחר ששלטון אל־באשיר נפל בהובלת "ועדות ההתנגדות" שייצגו את בני המעמד הבינוני, התארגנויות אלו לא הצליחו להתאחד לכוח פוליטי אמיתי, והמחאות שלהן דוכאו באלימות על ידי הצבא הסודאני ו"הסיוע המהיר", שעוד היו אז שותפים בכוח
גם כיום, באתר הרשמי של כוחות הסיוע המהיר (לא מאפיין נפוץ של מיליציות שבטיות אפריקאיות) המשימה הראשונה שמופיעה היא מניעת הגירה בלתי־חוקית. הקשרים הבין־לאומיים הנרחבים שיצר חמידתי אפשרו לו להקים חברות ואפילו בנק באמירויות, וקירבו אליו את מנהיגי המדינה ואת בעלי ההון שבה. הם מצידם זכו בכוח צבאי שימושי ומאומן, שצבר ניסיון בלוחמה מודרנית בתימן.
חמידתי המשיך לעלות, ולאחר שהשתתף בהפלת משטר אל־בשיר ב־2019 הפך לאחד משני האנשים החזקים ביותר בסודאן. הוא שיתף פעולה עם היוזמות האמירותיות לזכות בתשתיות ובאדמה חקלאית בסודאן, עם הסעודים, שרצו בשר תותחים לתימן, ועם הרוסים וכוח וגנר, שרצו גישה לים סוף ולמכרות ברחבי סודאן.
נקודות אלו עולות גם במאמרו של עבדאללה. הוא מזכיר כי המעורבות הזרה במדינה (והצורך בשירותיו של חמידתי) נובעת הן מהחשש האירופאי והמצרי מגלי הגירה ומהבעיות הביטחוניות הנלוות אליהם, אך גם מהרצון של מדינות האזור לבסס עומק אסטרטגי ושליטה במעברי הים באזור הים האדום וקרן אפריקה, ודאי לאור הסכסוך סביב מיצר באב אל־מנדב שנלווה למלחמה בעזה.
ההתפרקות של סודאן מאפשרת לסעודיה ולאמירויות, שהספיקו להסתכסך בינתיים, להתבסס במרחב האסטרטגי החשוב במדינה, ומפחיתה את הרצון של שני הצדדים בהסדר שיסיים את המלחמה ושעלול לערער את המעמד שלהן בסודאן.
בחזרה להיסטוריה: הסיפור הסודאני מגיע לשיא המורכבות בימי המהפכה ב־2019 ובשנים הכאוטיות שלאחריה. בני המעמד הבינוני הובילו את המאבק שהפיל את אל־בשיר ואת המחאה נגד ההפיכה שהוביל השליט הצבאי הנוכחי אל־בורהאן ב־2021. הפרברים שבהן גדל אל־ג'זולי הפכו למרכז של קבוצות פוליטיות מקומיות המכונות "ועדות התנגדות", ושמתוכן צמחו גם חוליות לוחמי הגרילה שכונו "ראדבון" (הזועמים). אלו עמדו בלב ההתארגנויות האזרחיות שנתנו קול פוליטי לבני המעמד הבינוני העירוני שהושתק תחת הדיקטטורות.
אולם ההתארגנויות האלו לא הצליחו להתאחד לכוח פוליטי אמיתי, והמחאות שלהן דוכאו באלימות על ידי הצבא הסודאני ו"הסיוע המהיר", שעוד היו אז שותפים בכוח. הפיצולים בין הכוחות האזרחיים וחוסר היכולת של הטכנוקרטים והדיפלומטים המערביים לסייע באמת, הובילו לקריסת האלטרנטיבה האזרחית ולהתבססות מחדש של השלטון הצבאי.
מעורבות זרה, מבוי סתום
כאשר במסגרת הדיונים על השלטון החדש בסודאן דרש מפקד הצבא והשליט אל־בורהאן לשלב את הסיוע המהיר בצבא, חמידתי יצא למלחמה נגדו. הכוחות האזרחיים והצעירים העירוניים של הזועמים, שהתנגדו עד אז לבורהאן ולחמידתי כאחד, בחרו ברובם המוחלט להצטרף לצבא הלאומי ולהיאבק בחמידתי ובאנשיו. מעבר לשנאה למעמד העירוני שאנשי חמידתי מחזיקים, הוא נתפס כסמל הפילוג, השחיתות והמעורבות הזרה, למרות התמיכה הזרה הרחבה שבורהאן זוכה לה.
יש פתרונות פוליטיים רבים אפשריים שהוצעו על ידי הכוחות האזרחיים שהפילו את אל־בשיר, אולם אין אפשרות ליישם אותם כל עוד מעצמות מנשימות את הצדדים הלוחמים בסיוע בכסף, נשק ואימונים
עבדאללה מסביר שהסיבות הפנימיות למלחמה לצד התמיכה הבין־לאומית הובילו ל"מאזן חולשה" – הצדדים אינם מעוניינים להפסיק את המלחמה, אולם אף צד אינו חזק מספיק כדי לנצח. הקהילה הבין־לאומית אומנם מנסה להניע מאמצי תיווך באמצעות הוועדה המחומשת (האיחוד האפריקאי, האיחוד האירופי, הליגה הערבית ואיגוד הסחר של מדינות קרן אפריקה), אולם הם אינם מגיעים לתוצאות.
גם השיחות בחסות סעודית בג'דה לא הובילו לשינוי, ועבדאללה מטיל את האחריות לכך בראש ובראשונה על איחוד האמירויות. כמו בלוב, בעזה ובסומליה-סומלילנד (וכמובן בתימן), הקונצנזוס הערבי-אסלאמי אומנם נוטה לצד אחד, אולם איחוד האמירויות מעדיפה את האינטרסים שלה ותומכת בצד שיאפשר לה שליטה במעברי הים ובמשאבים אסטרטגיים.
לטענת עבדאללה, גם החשש שהמלחמה תתרחב למערבולת אזורית ותַחיה את הסכסוכים הנפיצים בתיגראי שבאתיופיה ובסומליה, אינו מסייע להגעה לפתרון, והמעצמות האזוריות אינן מסוגלות למנוע תרחיש כזה.
הפתרון היחיד והרדיקלי, לטענת עבדאללה, הוא דווקא מניעת המעורבות החיצונית. יש פתרונות פוליטיים רבים אפשריים שהוצעו על ידי הכוחות האזרחיים שהפילו את אל־בשיר, אולם אין אפשרות ליישם אותם כל עוד מעצמות זרות מעודדות חוסר פשרה ומנשימות את הצדדים הלוחמים בסיוע בכסף, נשק ואימונים. אולם בדומה לאל־ג'זולי, עבדאללה מעריך שהמלחמה מוטטה את החברה האזרחית הסודאנית, לאחר שזו כבר דוכאה על ידי בורהאן וחמידתי כשניסתה למחות נגד השלטון הצבאי. האיגודים המקצועיים – ה"ע'אדבון" – הוועדות העממיות, הקהילות הדתיות והקבוצות העדתיות הפכו כולם למפוצלות ופסיביות, או שנטמעו בצבא, ולטענת עבדאללה הם רק ימשיכו להתפורר עוד ועוד.
לאור כל זאת, לא ברור כיצד ניתן למנוע מהמלחמה להמשיך ולמוטט את שרידי החברה הסודאנית ולבלוע את כל מה שנותר ממנה.
