מאמרים

אודות הכותב
ניתוח ופרשנות
13.09.2016

נקמתו של עבדולחמיד

פעולותיו של ארדואן בטורקיה מעלות בזיכרון את הסולטן הגדול האחרון בשושלת העות'מאנית, עבדולחמיד השני. עתה כבר ברור: ארדואן ומפלגתו מנסים לגלגל את מהלך הזמן אחורה, לטשטש את זכרם של הטורקים הצעירים ושל אתאטורק, ולהמשיך מן הנקודה שבה נעצר "הסולטן האדום"

שנת 1876 הייתה אחת השנים הדרמטיות בתולדות האימפריה העות'מאנית. על רקע פשיטת רגל ומשבר פוליטי קשה הוכרזה בה חוקה מודרנית שקבעה לראשונה שיטת ממשל כמעט דמוקרטית ופרלמנט נבחר, וקראה לשוויון זכויות בין הקבוצות הדתיות השונות באימפריה. ברקע התחולל מאבק בין תומכי המודרניזציה והדמוקרטיה לבין הקבוצות השמרניות, ובמסגרת זו הודחו שני סולטאנים מן השלטון. במקומם הועלה לשלטון הנסיך הצעיר עבדולחמיד כתקוותם הגדולה של הרפורמטורים, אולם עד מהרה התגלה כשמרן מובהק שהשעה את החוקה, פיזר את הפרלמנט והשיב על כנו את השלטון האוטוריטרי של בית עות'מאן.

כדי לחזק את שלטונו נוכח מעצמות אירופה ומאבקיהם של עמי הבלקן לעצמאות החל הסולטן לקדם אג'נדה חדשה, וקרא לעמים המוסלמים באירופה, אסיה ואפריקה, להתאחד פוליטית תחת שלטונו. המהלך הזה, שמאוחר יותר כונה פאן-אסלאם, לווה ברדיפה אובססיבית של אויבים אמתיים ומדומים, בטבח של נתינים נוצרים, ובמנגנוני צנזורה וריגול פנימי חובקי-כל. כשלושים שנה עברו עד שקבוצת מחתרת אופוזיציונית תפסה את השלטון ב-1908, ועוד שנה עד להדחתו של הסולטן האדום. אולם רק עם עלייתו לשלטון של מוסטפא כמאל אתאטורק, אחרי מלחמת העולם הראשונה, בוטלה סופית הסולטנות העות'מאנית.

הנסיבות בהן עלה רֶגֶ'פּ טַייפּ ארדואן לשלטון אינן שונות בהרבה מאלה של עבדולחמיד. ארדואן הצעיר אמנם לא הגיע משושלת עתיקת יומין, אולם מפלגתו זכתה בבחירות בנקודה שבה טורקיה עמדה שוב לקראת פשיטת רגל כלכלית ועל ספו של מהפך דמוקרטי. לאחר שנים של אפוטרופסות צבאית הותר הרסן, מפלגות דתיות השתלבו בפוליטיקה, וראש הממשלה החדש תואר כמבשרו של פלורליזם חדש ודינמי. רבים בציבור, ואף באקדמיה, תמכו בו משום שהאמינו שישים קץ לשליטה הכמאליסטית.

אולם עד מהרה נחשפו כוונותיו האמיתיות. כמו הסולטן עבדולחמיד, גם ארדואן (המכונה לעיתים בלעג הסולטאן רג'פ טייפ ח'אן) שאף מלכתחילה לבצר את שלטון היחיד שלו. כקודמו, הוא ביקש להפוך את טורקיה למנהיגת האסלאם הסוני. כמוהו החל אחרי מספר שנים בשלטון להנהיג טרור פנימי, צנזורה דכאנית, ורדיפה חסרת פשרות אחרי כל מי שמצטייר כמתנגד או אויב. וכמו בתקופת הדמדומים של עבדולחמיד החלו ארדואן ויועציו להסביר את ההתנגדות לשלטונם בתיאוריות קונספירציה אנטי-מערביות ולעיתים גם אנטישמיות. כל זה מלווה גם היום, כבסוף המאה התשע-עשרה, בשחיתות אישית בהיקפים אדירים.

בימים אלה, בעקבות כישלון ההפיכה הצבאית, התגברה הפרנויה של ארדואן. התקפותיו על אויביה האמיתיים והמדומים של ממשלתו – הכורדים, מפלגות השמאל, מערכת החינוך, האקדמיה, הצבא, ובראש וראשונה כל מי שנחשד באהדה לשנוא נפשו פתהוּללה גוּלֶן – הפכו לשיטפון אכזרי.

אולם הסיפור אינו נגמר כאן. שאיפתו של ארדואן היא למחוק ככל האפשר מן הזיכרון הקולקטיבי את מֵאַת השנים שעברו מאז הדחתו של עבדולחמיד ולהמשיך מן הנקודה שבה, לדעתו, נקטע הרצף ה"נכון" של ההיסטוריה לגרסתו. אפשר לראות זאת בניסיונו העיקש לשחזר את המבנים שנבנו בשלהי המאה התשע-עשרה, ולהוסיף עליהם מבנים משלו בסגנון עות'מאני.

כך למשל, הוא נחרץ בהחלטתו, על אף התנגדות נרחבת, לבנות מחדש את הקסרקטין העות'מאני שבו התבצרו תומכיו של עבדולחמיד ב-1909 בעת הפיכת הנגד למהפכת הטורקים הצעירים. הקסרקטין נהרס לפני עשרות שנים ובמקומו הוקם פארק גֶזי הידוע. השאיפה ניכרת גם בהחלטה לבנות מסגדים "סולטאניים" נוספים באיסטנבול. אחד מהם, חיקוי גדל-ממדים של המסגד הכחול, נבנה בימים אלה על אחת הגבעות הגבוהות ביותר בעיר. השני, "בסגנון מסגדי הסולטאנים" ייבנה בלב כיכר טַקסים. גם הארמון שהקים ארדואן לעצמו באנקרה בעלות הקרובה למיליארד דולר מזכיר בסגנונו האדריכלי ובעיצובו הפנימי את הארמונות של סוף התקופה העות'מאנית.

טיפין טיפין מצליח השלטון להשריש גם שמות של מוסדות ומקומות, כדי לקשר אותם בזיכרון לעבר העות'מאני ולא להווה הרפובליקני. הגשר החדש על הבוספורוס נקרא על שמו של הסולטן סֶלים "האכזר", והגשר הארוך ביותר בטורקיה, שגם הוא נחנך השנה במפרץ איזמיט, נקרא על שם עות'מאן, מייסד השושלת. התהליך הזה של מתן שמות עות'מאניים הואץ מאד אחרי ניסיון ההפיכה ביולי השנה. כך, בעקבות תפיסת מוסדות צבאיים בידי המדינה, נמסר בשבוע שעבר על שינוי שמו של בית חולים צבאי באיסטנבול, ל"בית החולים המחקרי על שם הסולטאן עבדולחמיד."

לצד זה פועל ארדואן בסבלנות ובשיטתיות להקטין את ממדיה וחשיבותה של תקופת אתאטורק. כאן האתגר קשה יותר. דורות של טורקים התחנכו לראות במייסד הרפובליקה מושא להערצה. נאומיו חקוקים על קירות בתי הספר. פסליו ותמונותיו נמצאים בכל מוסד ממשלתי, שדרה מרכזית, פארק או גן ילדים. דיוקנו מופיע על כל המטבעות ושטרות הכסף ללא יוצא מן הכלל. פסלו (בעצם שני פסלים גב אל גב – במדים כמנהיג צבאי ובצילינדר ועניבה כמנהיג מדיני) חולש אפילו על ככר טקסים. המשימה למחוק אותו מן הזיכרון קשה מאד, אבל לא איש כארדואן יירתע ממנה.

היריות הראשונות במאבק הזה כבר נורו. כמארק אנטוני, המהלל את ברוטוס בסרקזם מר על פי "יוליוס קיסר" של שייקספיר, מופיע ארדואן בכיכרות על רקע תמונתו של אתאטורק ובנאומיו יוצר הקבלה בין המנהיג האגדי לבינו. אולם לצד זאת הוא אינו חדל לאתגר את תבונתו הפוליטית של אתאטורק ואת מורשתו. לפני מספר שנים התייחס ארדואן לחוקים אזרחיים שחוקקו "שני השיכורים" – אתאטורק ויורשו, אינונו. בשנה האחרונה נמסר שהממשלה תשקם את הבניין הענק הידוע כ"מרכז התרבות על שם אתאטורק" באיסטנבול, אולם עד מהרה נודע שהכוונה היא להפוך את מרכז התרבות לבית אופרה. דומני שאיש לא יופתע אם השם החדש יהיה "בית האופרה על שם עבדולחמיד השני."

מאמרים נוספים