מאמרים

מאמר
תמונת אילוסטרציה: כיסוי פסלו של מרקס בעיר הולדתו טריר, גרמניה (רויטרס)
22.07.2020

כשמרקס נפל: ללמוד על הסרת פסלים מהניסיון של הרפובליקות המוסלמיות בברית המועצות

הפלת פסלי מנהיגים בידי ההמון, או תביעות לסלק אותם, נעשו לאחד מתווי ההיכר של מחאת הקהילה השחורה בארצות הברית. מעניין, לכן, להשוות זאת לתופעת הסרת הפסלים ברפובליקות המוסלמיות במרכז אסיה לאחר ההשתחררות מברית המועצות
אחת התופעות המאפיינות את מחאת הקהילה האפרו־אמריקאית בארצות הברית בחודשים האחרונים היא הפלת פסלי מנהיגים בידי המון משולהב, וגם תביעות מסודרות לסילוק פסלים נעשו תדירות. גיבורי עבר הפכו בן לילה מדמויות נערצות לדמויות דחויות בשל העבר הקולוניאליסטי השזור בתולדותיהן. תופעות אלו חרגו מגבולותיה של ארצות הברית והתפשטו לאנגליה ולאזורים אחרים באירופה.
 
אירועים אלו מזכירים במידת מה את ריסוק פסלי המנהיגים הקומוניסטים עם התפרקות הגוש המזרח־אירופי וברית המועצות בסוף שנות ה־80 ובראשית שנות ה־90, וגם את שבירת פסלו של הרודן סדאם חוסיין בזמן המהפכה בעיראק. ובכל זאת, רב השונה על הדומה – אישים אלו עמדו בראש שלטון אוטוריטרי מדכא שקומם את הציבור, ואילו כיום פועלים המפגינים נגד דמויות עבר שהונצחו בזכות תרומתן לחברה, ולא בשל היותם ראשי המערכת הפוליטית דווקא. זאת ועוד, רבים מהפסלים שהופלו היו לחלק מן הנוף העירוני במערב, ומעטים הכירו את תולדות המונצחים ואת הישגיהם. כך או כך, התרחשויות אלו מגלות את כוחו של פסל ההנצחה האישי, ואת היותו אמירה פוליטית מפורשת, אך גם חושפות את פגיעותו לפרשנות משתנה בצילן של תמורות חברתיות ופוליטיות.
 
לנוכח האירועים האלה מעניין להתבונן ברפובליקות המוסלמיות במרכז אסיה ולבחון את יחסן לעברן הקולוניאלי ולמונומנטים שהקימו בהן המשטרים ההם.
 
דוגמה מובהקת להחלפה של פסלי הנצחה בידי השלטונות בשל שיקולים פוליטיים משתנים אפשר לראות בכיכר המרכזית של העיר טשקנט, בירת אוזבקיסטן. כיכר זו נבנתה בשנת 1882 כמעין אנדרטה קולוניאלית, במרכזה של העיר החדשה, על פי הדוגמה של הכיכר שמסביב לשער הניצחון בפריז. הכיכר נבנתה מסביב לקברו של הגנרל קונסטנטין פון־קאופמן, כובש אסיה התיכונה. בשנת 1913 שופץ האתר והוקמה בו אנדרטה מרשימה לזכרו של הגנרל ולזכרם של החיילים הרוסים שנפלו בעת כיבוש מרכז אסיה. בזמן המהפכה הבולשביקית הוסר הפסל, שסימל יותר מכל את הקולוניאליזם הרוסי הצארי, אך בסיסו המרשים נותר על כנו ועליו הוצב הדגל האדום. המונומנט החדש נועד להוקיר את לוחמי המהפכה ולכיכר ניתן שם חדש – כיכר המהפכה. עשור לאחר מכן, בסוף שנות העשרים, הוקם באתר פסל בצורת מגדלור או מינרט, ולפניו הכתובת: "אוקטובר – מגדלור המהפכה". בשל צורת המינרט, שהזכירה צריח של מסגד, או מסיבה אחרת, פורק הפסל בראשית שנות ה־30 ותחתיו הוצב פסל ראשו של לנין. בשנות ה־40 הוחלף ראשו של לנין בראשו של סטלין, ובראשית שנות ה־60 הוסר גם הפסל הזה, ובמשך כמה שנים שימש המעמד המיותם במה לכרזות תעמולה סובייטית.
 
בשנת 1961 הוצב במקום פסל מרשים של ראשו של קארל מרקס, וזקנו ושערו המתבדרים ברוח עוצבו כלפיד בוער. פסל זה שרד תקופה ארוכה למדי, עד הסרתו בשנת 1993 בעקבות התפרקות ברית המועצות ועצמאות אוזבקיסטן. שנה לאחר מכן הוצב שם פסלו של אמיר טימור (טימורלאן), שליטה הנודע של מרכז אסיה, בן המאה ה־14, שהיה מאז לסמלה של אוזבקיסטן העצמאית. פסל זה ניצב שם גם היום. תהפוכות אלו בכיכר המרכזית של טשקנט הן דוגמה טובה לתוקפה המוגבל של ההנצחה האישית של גיבורים פוליטיים, הנבחרים בידי מנהיגים מתחלפים של משטרים אוטוריטריים.
 
אף שהתקיימו במשך שבעים שנים תחת משטר קומוניסטי ריכוזי ונקטו מדיניות חברתית וכלכלית אחידה, לאחר ההתפרקות ברית המועצות מצאו הרפובליקות המרכז אסייתיות דרכים ייחודיות להנצחת הזיכרון המשותף. המסורת המוסלמית אינה מתיישבת עם הצבת פסלים, אך מסורת זו נדחקה בידי צורת הייצוג החזותית־פוליטית שאומצה בתקופה הקומוניסטית, ועם הכרזות העצמאות בשנת 1991 התעוררו שאלת היחס למורשת הקומוניסטית, וגם השאלה כיצד לבסס את הזהות הלאומית החדשה.

תהפוכות ההקמה וההפלה של פסלים ושל סמלים אחרים לא שקטו עם תום העידן הסובייטי. אומנם רוב הרפובליקות החדשות הסירו את הפסלים הסובייטיים מהמרחב הציבורי ושינו את שמות פסגות ההרים, המחוזות והרחובות שהיה להם הקשר סובייטי, אך הדבר לא נעשה בצורה אחידה. למשל, קירגיזסטן התייחדה בשימור נרחב של המורשת הסובייטית – פסלו של לנין אכן הוסר מהכיכר המרכזית, אך הדבר נעשה באיחור ניכר בהשוואה להתרחשויות ברפובליקות השכנות, והוא הוזז לכיכר סמוכה ולא נהרס. המבקרים בערי השדה הקטנות ברחבי קירגיזסטן ייתקלו גם היום בשמות רחובות מהמורשת הסובייטית, ואף בדמותו של לנין בכיכרות המרכזיות.

בקצה השני של הרצף נמצאת טורקמניסטן שעשתה את מנהיגה המכהן לדמות נערצת ומקיימת פולחן אישיות המתעלה אף על זה שהיה נהוג בתקופתו של סטלין. הרפובליקות האחרות נמצאות בנקודות שונות על הרצף שבין שני הקצוות האלה. מרביתן הסירו את הפסלים הסובייטיים, אך תחתם הציבו פסלי גיבורי עבר מקומיים – אוזבקיסטן אימצה את אמיר טימור, בן המאה ה־14; טג'יקיסטן רוממה את ישמאיל סאמוני, בן המאה התשיעית, וקזחסטן את מנאס, דמות אגדית מן האפוס העתיק הקרוי על שמו. בכל המקרים נעשו השינויים האלה ביוזמת השלטון המרכזי ללא שיתופו של הציבור.

מעניין לציין כי הגיבורים החדשים הושאלו מעברם הרחוק של עמי מרכז אסיה, וכך נותקו מקשר מיידי ומפורש לשליט אוטוריטרי זה או אחר, וקטן הסיכון שיוסרו בחילופי משטר. זאת ועוד, המשטרים מקפידים לטפח את הקשר עם מורשתם של השליטים הקדמונים כדי ליצור רצף היסטורי וכדי לחזק את הלגיטימציה השלטונית שלהם, השואבת לכאורה מסמכות טרום־קולוניאלית. באוזבקיסטן מציגים את אמיר טימור כאות וכמופת לשליט אידיאלי, בניגוד לתדמיתו בארצות שכבש. דמותו משמשת מקור לגיטימציה למדינה האוזבקית המודרנית רק משום שבירת האימפריה שהקים הייתה סמרקנד הנמצאת בשטחה של אוזבקיסטאן כיום.

גם הטג'יקים אימצו דמות עבר לצורכיהם – הם רואים בשושלת הסמנידית, שקדמה לשושלת הטימורידית, מקור ובסיס לקיומה של מדינתם. בירתה של שושלת זו הייתה בבוכרה, ובשל כך טוענים הטג'יקים שנעשה להם עוול כאשר נקבע שבוכרה תימצא בשטחה של אוזבקיסטן. היאחזותם של הקזחים והקירגיזים באפוס "לאומי" – מנאס – המבוסס על שירה אפית המנותקת מאירוע היסטורי ממשי, קושרת את זהותם הלאומית החדשה למקור מיתי המתקיים מעבר למקום ולזמן. יש להניח אפוא כי הגיבורים החדשים־ישנים עשויים לשרוד במרחב גם אם תהיינה באזור תהפוכות פוליטיות נוספות. בינתיים, מהפכה קרובה איננה אפשרות סבירה ברפובליקות של מרכז אסיה. עם זאת, הרס הפסלים העתיקים בתדמור שבסוריה בידי לוחמי דאע"ש הוא דוגמה מובהקת להשלכה פוליטית ודתית על מונומנטים היסטוריים, ותסריט כזה יכול להתרחש גם במרכז אסיה.
מאמרים נוספים