מאמרים

מאמר
ארדואן בביקור באיה סופיה לאחר ההצהרה שיוסב בחזרה למסגד (רויטרס)
22.07.2020

טורקיה: תולדות כנסיית האיה סופיה ממחישות שגם קדושה היא תופעה היסטורית ומשתנה

בשבוע האחרון התבשר העולם כי מבנה כנסיית האיה סופיה באיסטנבול, אחד ממבני הכנסייה העתיקים בעולם שעומד על תילו 1,500 שנה, יהפוך (שוב) למסגד. הגלגולים השונים שעבר במהלך הדורות ממחישים כיצד פוליטיקה רגעית מעצבת סמלים ואת משמעותם
קביעתו המעניינת של ההיסטוריון הבריטי הידוע א"ה קאר כי ההיסטוריה היא דיאלוג מתמשך בין הווה לעבר, מעולם לא הייתה רלוונטית יותר. בשבוע האחרון נתבשר העולם כי מבנה כנסיית האיה סופיה באיסטנבול, אחד ממבני הכנסייה העתיקים בעולם, העומד על תילו מהמאה השישית לסה"נ, יהפוך (שוב) למסגד. הכרזה זו, שנויה במחלוקת ככל שתהיה, נשענה על קביעתו של בית המשפט המנהלי הגבוה בטורקיה (ה־Danıştay), כי הצו שהוצא בשנת 1934 בדבר הפיכת האיה סופיה למוזיאון אינו חוקי ואינו תקף ועל כן – מבוטל. מי שעמדה מאחורי העתירה שהוגשה לבית המשפט היא ״האגודה לשמירה על מבני הקדשים היסטוריים וסביבתם״ (Sürekli Vakıflar Tarihi Eserlere ve Çevreye Hizmet Derneği), שביקשה להעלות את הנושא לדיון משפטי וציבורי כבר משנת 2005. הפעם צלחה דרכה, וכמה שעות לאחר מכן הכריז הנשיא ארדואן כי האיה סופיה תחזור לשמש מסגד והתפילה הציבורית הראשונה בו נקבעה ל־24 ביולי.
 
כנסיית האיה סופיה ושטחה הפכו למסגד בפעם הראשונה עם כיבוש העות'מאני את קונסטנטינופול מידי הביזנטים בשנת 1453, המבנה הוגדר הקדש (וקף), ובהיותו הקדש היה יכול לשרת את הציבור אך ורק כמסגד ומדרסה לצידו. צעד דרמטי זה של מחמת הכובש, שנבע מכוחו הגדול בעקבות כיבוש הבירה הביזנטית, הוא שיצק את היסודות הסימבוליים שעליהם פעל המסגד במבנה האיה סופיה במשך כ־500 שנה. אִסלומה של הכנסייה סימל אפוא את העליונות העות'מאנית, וביקש להצהיר קבל עם ועדה על ניצחון האסלאם על העולם הנוצרי.
 
ואולם, תולדותיה של האיה סופיה ממחישות יותר מכול את העובדה שסמלים וקדושה גם הם תופעות היסטוריות, משתנות ובנות חלוף. אומנם פנינה אדריכלית זו נותרה על תילה כ־1,500 שנים, ובכל גלגול שלה ביקשו הכובשים להנציח בה את שליטתם ואת כוחם, אולם במבחן המציאות, במוקדם או במאוחר, השתנו הסמלים והמשמעות לנוכח הנסיבות הפוליטיות המשתנות.
 
ג׳רן קאתיפאולו וצ׳אלה ג׳אנר יוקסל מתארות במאמרן כיצד לאחר 900 שנה של חשיבות וקדושה לעולם הנוצרי, ולמרות שמעולם לא ויתרו על אופייה הייחודי של האיה סופיה, על שמה ועל ההישג האדריכלי שהיא מגלמת, מיהרו העות׳מאנים להסיר את הצלב והפעמונים שמעל הכנסייה עם כיבוש העיר, ובנו במקומם מִנרטים (צריחים), מִחראב (גומחה הקיר המצביעה על כיוון התפילה), מִנבר (דוכן לנשיאת דרשות) ואף מדרסה. הפסיפסים המרהיבים וציורי הקיר כוסו בטיח בשל האיסור להציג דמויות במקום פולחן מוסלמי, ובמשך כמעט עשור לאחר הכיבוש שימשה האיה סופיה מסגד אימפריאלי לתפילות יום השישי. במהלך השנים הובאו לקבורה בחצר הכנסייה לשעבר סולטנים כמו סלים השני, מורד השלישי ומחמת השלישי, והיא המשיכה לשמש נר לרגליהם של אדריכלים עות׳מאנים רבים.
 
העות'מאנים לא היו הראשונים, ואף לא האחרונים, שהעניקו למבנה משמעות ושימושים חדשים. את מבנה הכנסייה המונומנטלי בנה הקיסר יוסטיניאנוס הראשון במאה השישית לסה"נ וביקש לסמל בכך את ניצחון הנצרות על הפגאניזם, ולא פחות חשוב, את ניצחונו האימפריאלי על המרד הקשה שמרדו בו אנשי העיר בשנים שקדמו לכך. במאה ה־13 נהפכה הכנסייה לקתדרלה רומית קתולית במסגרת מסעי הצלב.
 
אולם, כאמור, גם הכנסייה העצומה בת מאות השנים שנבנתה במשאבים ובמאמצים עצומים, וגם ההקדש המוסלמי של מחמת הכובש, גדול וחזק ככל שיהיה, לא היו נצחיים, ובמאה ה־20 ״חולצה״ האיה סופיה מהמרחב הדתי המונותאיסטי, ״היגרה״ אל המרחב האזרחי האוניברסלי והמודרני ונעשתה למוזיאון.
 
השינוי הדרמטי הזה תאם את הרוח הכללית של מנהיגי הרפובליקה הטורקית בתחילת דרכה, אם כי שורשיו של המהלך נעוצים כבר במחצית המאה ה־19. באותה העת יזמה האימפריה העות'מאנית סדרה של רפורמות, שבמסגרתן נערכו שינויים במעמד המיעוטים הלא מוסלמים באימפריה. באקלים הבין־לאומי החדש שנוצר, ובו הצורך להיטיב עם נתיניה הנוצרים, יזם הסולטאן עבדולמגי׳ד עבודות שחזור ושיקום מאסיביות של המקום, ובהן נחשפו במקרה פסיפסים מרהיבים.
 
תשומת לב מחקרית וציבורית בין־לאומית גדולה הופנתה כעת אל המקום, עד שבראשית שנות השלושים של המאה ה־20 העניקו הרשויות הטורקיות אישור ל״מכון הביזנטי של אמריקה״ היתר לשקם ולשחזר את האתר. מהלך זה הוביל ליציאתה של האיה סופיה מן המרחב הפנים־עות׳מאני הנוצרי־מוסלמי אל המרחב הבין־לאומי. ההצהרה הטורקית הרשמית בשנת 1934 לא איחרה לבוא, וקבעה כי המבנה המפואר והעושר האומנותי שהוא מכיל בתוכו אינם שייכים לדת כלשהי – האיה סופיה היא הישג אדריכלי נדיר ואוניברסלי. במדינה הטורקית החילונית הצעירה הלמה התפיסה הזאת את האתוס החדש, אתוס שרומם את המדע המודרני והכפיף בכוח רב את מוסדות הדת ואת סמליהם ישירות למדינה החילונית. הכנסייה הגדולה נהפכה למוזיאון, והפיקוח עליה עבר ממשרד הדתות למשרד החינוך.
 
האפיזודה המוזיאונית של האיה סופיה ארכה 85 שנים וסיומה היזום בימים אלו בידי הרשויות הטורקיות קורא תגר על שייכותו של הנכס התרבותי והאומנותי לקהילה המדעית והאוניברסלית, ומבקש להחזירה אחר כבוד למרחב השליטה הריבוני הטורקי־מוסלמי. זהו מסר פוליטי סמלי וכוחני עבור אזרחי טורקיה, אך לא פחות מכך הוא נועד להבהיר למדינות המערב הנוצרי, כי טורקיה יכולה לעמוד מולן ולתבוע תיקון של מה שנתפס בעיניה כעוולות היסטוריות, למרות האיומים והביקורות שספגה לפני פרסום ההחלטה ואחריו.
 
מאזרחיו, בעיקר דרך הרשתות החברתיות, זכה השלטון לשבחים ולהוקרה על החזרת הכבוד הלאומי האבוד, הישג פוליטי שלא יסולא בפז בימות משבר כמו משבר הקורנה. ואולם, לנוכח גלגוליה הרבים של האיה סופיה, לא קשה לנבא שגם השינוי הנוכחי איננו נצחי. כשם שמשטרו האוטוריטרי של אתא תורק לא הצליח להחזיק בהישג ״האוניברסלי״ שלו, גם הישגו האחרון של משטרו הסמכותני לא פחות של רג'יב טייב ארדואן לא ישרוד לנצח. למעשה, כעת תמשיך האיה סופיה, עוד יותר מתמיד, להיות בסיס למאבק סמלי, תרבותי, פוליטי וחברתי. עם זאת, מתי תתגלגל האיה סופיה בגלגול נוסף, ומה יהיה מהותו של הגלגול הזה, נותרו עדיין שאלות פתוחות.
מאמרים נוספים