מי שמבקש להבין את הכיוון אליו תפנה הרשות הפלסטינית לאחר עידן אבו-מאזן מוזמן לקרוא את דבריו של סגנו החדש בפתח, מחמוד אלעאלול. בראיון לוחמני ליומון הלונדוני א-שרק אל-אוסט אמר אל-עאלול כי תנועתו אינה כבולה לפתרון שתי המדינות, והדגיש (כמו בן תנועתו הכלוא מרואן ברגותי) כי על הרשות לשנות אוריינטציה לטובת מאבק פעיל בישראל.
"דאגתנו הבסיסית היא לחירות, עצמאות וריבונות. איננו ממהרים לשפוט את הנוסחה [המדינית]," אמר. "פתרון המדינה האחת, למשל, אם יתבצע בתנאים ישראלים, כלומר מדינה אחת עם משטר של הפרדה גזעית, הוא בלתי מקובל. אנחנו הראשונים שהצענו את נושא המדינה האחת. דיברנו על מדינה דמוקרטית בה חיים כל הרכיבים החיים בארץ […] אין לנו בעיה, נקבל אותה בתנאים שלנו."
פתרון שתי המדינות מעולם לא היה טבעי לתנועה הלאומית הפלסטינית. גם אלה שקיבלו אותו, כמו אש"ף תחת הנהגת יאסר ערפאת, ראו בו לכל היותר מציאות של "בדיעבד", בהינתן כוחה העדיף של ישראל וסבלם המתמשך של האזרחים החיים תחת כיבוש צה"ל ושל הפליטים הפלסטינים.
מחמוד עבאס איים בעבר "להחזיר את המפתחות" של הרשות הפלסטינית לישראל ולהכריז עליה כ"מדינה תחת כיבוש" אם ייכשלו שיחות השלום. אך הטון של אל-עאלול שונה בתכלית: לדבריו, על ההנהגה הפלסטינית לנקוט גישה פרו-אקטיבית במאבק בישראל, גם במחיר קריסת הרשות.
"אינני בעד פירוק הרשות, משום שהיא הישג, אך אני תומך בהכוונתה לטובת העמקת העימות עם ישראל. הרשות לא תפורק, אך היא עלולה לקרוס בשל המצור, או עצירת מימון, או סיבות אחרות. משימתנו היא, בכנות, העמקת העימות."
"האם אתם מוכנים ללכת עד הסוף?" שאל המראיין כיפאח א-זבון. "האינטרסים שלנו מחייבים זאת," השיב אל-עאלול. הוא המשיך ואמר כי הרשות הפלסטינית צריכה להתנער ממחויבותה להסכמי אוסלו, לאחר שישראל התנערה מהם. כאן כדאי לציין כי שלושה סנטורים רפובליקאים, בראשות לינדזי גראהם, פועלים כעת לעצור לחלוטין את מימון הרשות הפלסטינית בחקיקה בשל תמיכתה הכספית במשפחות של אסירים שהורשעו בפעולות טרור.
הפער בין הרטוריקה הלוחמנית של בכירי אש"ף וההחלטות האנטי-ישראליות שהתקבלו במוסדותיו ובין המציאות השקטה בשטח תפס מקום מרכזי בראיון עם אל-עאלול. במרץ 2015 החליטה מועצת פלסטין המרכזית, אחד מגופי קבלת ההחלטות באש"ף, להשעות את התיאום הבטחוני עם ישראל, אולם בפועל דבר לא השתנה.
אל-עאלול טען בראיון כי מציאות זו זמנית בלבד. "היו הרבה לחצים, ויש דעות שאומרות שלא ניתן להשתמש במקל כרגע. איימו ודחו את השימוש בו. אבל אני אומר שבסופו של דבר אין ברירה. חייבים לבחון מחדש את כל היבטי הקשר [עם ישראל]."
נושא רגיש נוסף הוא הקריאה המנהיגותית לחרם על מוצרים ישראלים. אל-עאלול אמר כי קשה לכפות חרם על הציבור וכי יש ליצור "תרבות" של חרם, כך שהאזרחים יחרימו את המוצרים מרצונם. "לכן אנחנו מנסים להפיץ זאת בחברה ללא החלטות."
גם עמדתו העקרונית של אבו-מאזן נגד המאבק המזויין אינה מקבלת ביטוי בדבריו של אל-עאלול. "ההתנגדות לגיטימית, והנקודה החשובה ביותר בהכרזה הפוליטית של פתח [בועידת התנועה השישית שהתקיימה באוגוסט 2009 – א.מ] היא שההתנגדות בכל אופניה היא זכות לגיטימית, אבל כל שלב והאופן המתאים לו. בשלב זה, האופן ההולם הוא התנגדות עממית."
למרות שמונה לסגנו של אבו-מאזן בפתח, אל-עאלול אינו מוגדר חוקית כסגן הנשיא. מינוי יורש רשמי לאבו-מאזן אמור להידון במועצה הלאומית הפלסטינית (מל"פ), שעל כינוסו שוקדים כעת. על פי החוקה, את מקומו של הנשיא אמור למלא יו"ר המועצה המחוקקת (הפרלמנט), איש חמאס עזיז דויכ. אך אל-עאלול טען כי המועצה המחוקקת, שלא התכנסה זה עשור, סיימה את תפקידה ויש לערוך בה בחירות חדשות להנהגה. אין ספק כי בהיעדר יורש, ירידה פתאומית של עבאס מהבמה תגרור מאבק כוחות חריף בין תנועתו פתח ובין חמאס על פירוש החוקה.
