הקמת הארגון האזורי של מדינות דרום־מזרח אסיה – אסיאן (ASEAN) – לפני למעלה מחמישה עשורים סימנה ציון דרך במאמץ לצקת תכנים למושג האזורי הצעיר יחסית – דרום־מזרח אסיה. עשר חברותיו הן: אינדונזיה, מלזיה, סינגפור, קמבודיה, וייטנאם, לאוס, תאילנד, ברוניי, הפיליפינים ומיאנמר. הארגון צובר נוכחות ומעורבות לא רק בסוגיות אזוריות, אלא גם בסוגיות מרכזיות בעלות משמעות גלובלית המקרינות למרחבו. כך הוא מתמרן בתוך המורכבות של התחרות במרחב האינדו־פסיפי בין סין לארה"ב. יש בו גם פוטנציאל כלכלי לרבות החשיבות הכוללת של מדינותיו בתעבורה הימית העולמית כנתיב מעבר חשוב בין האוקיינוס ההודי לאוקיינוס השקט.
בצד זאת, ייאמר כי ההטרוגניות הרבה של הארגון מקשה על התנהלותו ועל יכולתו לגבש עמדה אפקטיבית אחידה. אין המדובר רק בשוני מובן בן חברותיו באשר לתרבות, חברה, לשון ודת, אלא גם בדפוסי שלטון שונים עד מאוד וכן באינטרסים ובאוריינטציה שונים במערכת האזורית והגלובלית. ההטרוגניות הרבה והאינטרסים הפרטיקולריים מקבלים משקל יתר גם מכיוון שההחלטות בארגון מתנהלות על בסיס קונצנזוס, ללא כפיית עמדה אחידה, במידה רבה בשל עקרון אי־התערבות בעניינים פנימיים של החברות, המשקף את קנאותן לסוברניות הלאומית שלהן. כל אלה הקרינו כנראה גם על גיבוש עמדה אחידה נוכח המלחמה בין ישראל לחמאס. זאת עת חברותיו מתבוננות באזורנו, לרבות בישראל, דרך משקפיים אסטרטגיות, פוליטיות, ערכיות, רעיוניות והיסטוריות שונות. נכון, ללא מעט מהן מערכת יחסים יציבה וענפה עם ישראל. אך מנגד, שלוש מחברותיו – אינדונזיה, מלזיה וברוניי – הן מדינות מוסלמיות שאינן מקיימות קשרים דיפלומטיים עם ישראל, מה גם שאינדונזיה, המנהיגה הלא־פורמלית של הארגון, מפגינה מחויבות רבה לעניין הפלסטיני בזירה הבין־לאומית וכמו נזעקת ברגע שמאתרת מנקודת מבטה איום עליו. יתר על כן, מלזיה, חברה בולטת מאוד בארגון, מגלה אף עוינות בולטת יותר כלפי ישראל, מה גם שלה קשרים גלויים עם הנהגת החמאס ואהדה לו.
ההטרוגניות הרבה של הארגון מקשה על התנהלותו ועל יכולתו לגבש עמדה אפקטיבית אחידה. אין המדובר רק בשוני מובן בן חברותיו באשר לתרבות, חברה, לשון ודת, אלא גם בדפוסי שלטון שונים עד מאוד וכן באינטרסים ובאוריינטציה שונים במערכת האזורית והגלובלית
אכן המדינות תופסות בדרך שונה את המלחמה ואת מידת הקרנתה עליהן. כך אינדונזיה, מלזיה וברוניי התייצבו מייד להדגשת מחויבותן בזירה הגלובלית לעניין הפלסטיני; לא השמיעו כל גינוי כלפי מעשי הזוועה שביצע החמאס ב־7 אוקטובר, ומנגד מבקרות בבוטות את פעולת צה"ל ברצועת עזה ובולטות בתביעתן להפסקת אש מיידית וכן לטיפול במה שהן מגדירות שורשי הסכסוך על בסיס פתרון שתי המדינות. מבחינתן דומה שלא קיים קשר בין פעילותה הצבאית של ישראל ברצועת עזה למתקפת החמאס. לעומתן, לאוס, קמבודיה וייטנאם כמו מרוחקות מהאירועים ונוקטות עמדה ניטרלית.
וקיימת קטגוריה נוספת של מדינות: אלו שבהן מתקיימת מערכת יחסים מורכבת עם המיעוט המוסלמי. הראשונה – הפיליפינים. שמה נקשר במידת מה בכותרות מכיוון שכמה מאזרחיה נרצחו או נחטפו ב־7 אוקטובר. אך ההקשר עמוק הרבה יותר מכך. פיליפינים, המדינה בעלת הרוב הקתולי, מבינה היטב מציאות אינטנסיבית של איומי טרור, המחייבת אותה זה קרוב לעשור אף למאבק אינטנסיבי בארגוני טרור המזוהים עם דאעש בדרומה של המדינה, האזור המרכזי שבו שוכן המיעוט המוסלמי. לא מפליא שהפיליפינים הזדרזה לגנות את מתקפת החמאס וניכר אף שחששה כי נאמני דאעש יבצעו מעשי טרור כחיקוי. היא אף הדגישה את זכותה של ישראל להגנה עצמית. השנייה בקטגוריה זו היא תאילנד, ששמה נקשר בבירור לאירועים, שכן לא מעט מאזרחיה נרצחו או נחטפו ב־7 אוקטובר. אך זו אימצה מייד עמדה ניטרלית וזהירה, כנראה גם בשל העדיפות שהעניקה למאמצים לשחרור אזרחיה החטופים. לצד זאת, אפשר שהיא מוטרדת מהשלכות המלחמה על העימות הנמשך אצלה, מדינה בעלת רוב בודהיסטי, על רקע גילויי מרי ופעילות מיליטנטית בקרב גורמים שונים במחוזות הדרום, שם מתרכז המיעוט המוסלמי הקשור תרבותית, אתנית ולשונית לרוב המוסלמי שבמלזיה. אומנם בהשוואה לפיליפינים מדובר בעימות שעוצמתו פחותה יחסית, והקבוצות האסלאמיות המיליטנטיות המעורבות קשורות כנראה בעיקרן למאבק מקומי, ולא לתופעת הג'יהאד העולמי, אך עולות גם הערכות כי תופעה זו יכולה להעמיק את חדירתה לאזור. מקרה אחר ושונה, הגם שמדובר גם כן ביחסי מדינה בעלת רוב בודהיסטי עם מיעוט מוסלמי, היא מיאנמר. כאן מדובר במיעוט אתני-מוסלמי – בני הרוהינגה בצפון־מערב המדינה, הנתפסים כזרים, נרדפים על ידי כוחות הביטחון ולא רק על ידם תוך הפרה בוטה של זכויות אדם. על רקע זה החלו בשנים האחרונות לצמוח בקרב בני הרוהינגה גילויי התנגדות מיליטנטית וכן עולות הערכות כי גם כאן גורמי ג'יהאד עולמי עשויים להישאב לעימות. עם זאת ניתן להתרשם כי תשומת ליבה של החונטה הצבאית השלטת במדינה אינה ממש נתונה עתה לאזורנו, עת היא ניצבת מול התנגדות גוברת מבית לשלטונה הדורסני.
סינגפור היא מקרה ייחודי. עיר מדינה קטנה, ללא עומק אסטרטגי, המנווטת בתבונה במציאות גאו־פוליטית ודמוגרפית מורכבת שכן היא ממוקמת במרחב בעל רוב מוסלמי – מלזיה מצפון והארכיפלג האינדונזי הענק מדרום. נוסף על כך, רוב תושבי האי הם ממוצא סיני, ולצידם בתוך מגוון אתני ודתי עשיר, מתבלטת האוכלוסייה המלאית-מוסלמית – המיעוט הגדול באי שהוא בעל זיקה היסטורית, תרבותית, אתנית, לשונית חזקה לרוב המלאי-מוסלמי במלזיה. במצב דברים זה סינגפור מגלה ערנות מול מגמות רדיקליזציה אסלאמית המקרינות, גם אם כנראה במידה מוגבלת למדי, על מיעוט זה. ובעיקר, סינגפור שוקדת עתה במיוחד להגן על ההרמוניה האתנית והדתית הייחודית שבה, הנתפסת כמסד קריטי לקיום לאומי. לפיכך אין זה מפתיע כי בעקבות המלחמה בין ישראל לחמאס, נדרכה המדינה מול גלי ההדף שלה, בדגש על מזעור ההשלכות של הזדהות אמוציונלית בקרב המיעוט המוסלמי-מלאי על ההרמוניה החברתית ועל הסדר הציבורי. ניתן היה גם להבחין בעקבות מתקפת החמאס בחשש מסוים מפני תרחישי טרור דומים בחלקם. משמעותית אולי במיוחד היא מדיניות החוץ המאוזנת והזהירה שסינגפור נוקטת נוכח ההתפתחויות. כך, סינגפור, שלה מערכת יחסים הדוקה ונמשכת עם ישראל, לא נרתעה מגינוי חסר פשרות של מתקפת החמאס כפעולת טרור ברוטלית וגם לא ממינוי שגרירה התושב הראשון בישראל בעצם ימי המלחמה. מנגד, הטעימה את חובתה של כל מדינה כאשר היא מפעילה את זכותה להגנה עצמית לקיים את עקרונות הנחיצות והפרופורציונליות ולציית לחוקי המלחמה, הצטרפה לקריאת העצרת הכללית להפסקת אש הומניטרית מיידית, ושבה והדגישה את תמיכתה המסורתית בצורך למצוא פתרון מדיני לסכסוך על בסיס פתרון שתי המדינות.
אך למרות נקודות המבט השונות, עלה בידי שרי החוץ של ארגון אסיאן לפרסם באוקטובר הודעה משותפת בנושא המלחמה, שמרכיביה המרכזיים עלו כחודש לאחר מכן בכינוס שרי ההגנה. עיקריה: קריאה לסיום האלימות, לכיבוד המשפט ההומניטרי הבין־לאומי וליצירת מסדרונות הומניטריים בטוחים; גינוי מעשי אלימות שהביאו למותם ולפציעתם של אזרחים לרבות ממדינות אסיאן; חזרה על תמיכה במו"מ על בסיס פתרון שתי המדינות; קריאה לכל הצדדים להבטיח ביטחון לכל האזרחים ולשחרר מיידית וללא תנאים את כל בני הערובה. כך, כתוצאה מהצורך להגיע לקונצנזוס, אין אזכור, ודאי שלא גינוי, למתקפת הטרור של החמאס. גם הקריאה לשחרור בני ערובה אינה מכוונת במפורש לחמאס. כנראה שלא מתוך צירוף מקרים, באותו יום שבו פורסמה הודעת שרי החוץ של אסיאן, פורסמה בריאד הצהרה משותפת לארגון זה ולארגון מועצת שיתוף הפעולה של מדינות המפרץ (GCC). זאת במהלך הפסגה המשותפת הראשונה של מנהיגי שני הארגונים, שמערכת הקשרים ביניהם החלה להירקם לפני קרוב לארבעה עשורים. ההודעה המשותפת כוללת חמש נקודות שתמציתן: גינוי כל התקפה על אזרחים; קריאה להפסקת אש בת־קיימה ולהבטחת גישה לסיוע הומניטרי ומתן השירותים החיוניים לאוכלוסייה; קריאה לצדדים לעימות להגן על אזרחים; קריאה לשחרור מיידי וללא תנאים של כל בני הערובה והעצורים האזרחים, במיוחד נשים, ילדים וזקנים; קריאה לקדם פתרון שלומי של העימות בהתבסס על הגבולות שלפני 1967 בהתאם לחוק הבין־לאומי ולהחלטות מועבי"ט; תמיכה ביוזמות סעודיה, האיחוד האירופי והליגה הערבית לחידוש תהליך השלום ושיתוף מצרים וירדן לפתרון הסכסוך. גם בהודעה זו בולטת התעלמות ממתקפת החמאס. גם הקריאה לשחרור בני הערובה איננה נוקבת בשמו של חמאס, אך בהשוואה להודעת שרי החוץ של אסיאן היא פחות עמומה, שכן מודגש הצורך בשחרור נשים, ילדים וזקנים.
כך מסתבר שלמרות נקודות המבט ומערכות האינטרסים השונות וכן הצורך לקבל החלטות בקונצנזוס, שוב הוכיח אסיאן את יכולתו להתכנס לעמדה משותפת, הגם שלא פעם הדבר נעשה במחיר פעילות משתהה ובהיעדר נחישות בהחלטה ובביצוע. יתר על כן, חרף קווי השוני, נראה כי הארגון אכן נשען על אינטרסים משותפים. כך גם במקרה הנדון והגם שהדברים אינם נאמרים במפורש, ניתן להניח שאלה לא רק הפיליפינים, סינגפור ואולי גם תאילנד ומיאנמר, שחוששות עתה מרוח גבית לארגוני טרור בתחומן ובאזור בכלל כמו גם ממגמות רדיקליזציה, אלא גם המדינות המוסלמיות בארגון. יוטעם כי אף מתקיימים שיתופי פעולה בין חלק מחברות הארגון במגמה לבלום ארגוני טרור, לרבות חילופי מידע מודיעיני בין חברות הארגון בנושא איומי טרור טרנס־לאומיים, נדבך נוסף במאמץ לצקת תוכן באינטגרציה אזורית.
