צילום: רויטרס
המלכה אליזבת' השנייה מברכת את נשיא מצרים חוסני מובארכ, יולי 1991 (צילום: רויטרס)

בריטניה והקולוניאליזם: פרידה מהמלכה אליזבת בעולם הערבי

המלוכה בבריטניה נסוגה בתהליך איטי מהכוח שלה, ואליזבת השנייה ירשה תפקיד שעצם מהותו הוא ניטרליות פוליטית מוחלטת. היא מעולם לא הוציאה מפיה אף אמירה פוליטית, ואיש אינו יודע מה היו עמדותיה – מה שהפך אותה לסמל של יציבות והמשכיות. העולם הערבי נפרד

מותה של אליזבת ה־II, מלכת בריטניה, והכתרת בנה צ'ארלס, משכו אליהם את עיניו של העולם כולו. מיליונים עמדו בתור בבריטניה כדי לחלוק לה כבוד אחרון, ומיליארדים ברחבי העולם, כולל ראשי מדינות, ידוענים, בכירים ואנשים פשוטים, הגיבו, עקבו אחר האירועים, או התעניינו בהם. דומה שכמעט אף אחד לא חסך את תגובתו למאורע. אליזבת הייתה, בבירור, "סמל" יותר מאשר אדם – היא לא החזיקה באף כוח פוליטי של ממש או בהשפעה, ומימיה לא ביטאה אף עמדה פוליטית. אולם, אין להכחיש כי מדובר היה בסמל של ממש – לא רק עבור האומה הבריטית אלא עבור העולם. המלכה מלכה על בריטניה מאז 1952, אז היה גילה 25, למשך שבעים שנים שלמות. שלטונה ראה את התפרקותם של הקולוניות הבריטיות, וחלש על פני תקופה היסטורית רבת־תהפוכות, שינויים וטלטלות. אולי, יותר מכול, סימלה המלכה יציבות בעולם משתנה. 

ואכן, דומה שאלו הרואים בחיוביות את מוסד המלוכה מדגישים, קודם כול, את יכולתה של המלכה להיות יציבה – כפי שעולה מן הסקירה שפרסם על המלכה ערוץ אל־ג'זירה. כפי שמציינת הכתבה, רבים רואים במוסד המלוכה מוסד מיושן, שריד חסר משמעות ויקר של זמנים אחרים. אך יש המייחסים ליציבות המוסד, ולזו שגילמה אותו במסירות ובייצוגיות כה רבה, השלכות היסטוריות מיידיות – שהגדולה שבהן, לפי ההיסטוריון וורנון בוגדאנור, המומחה להיסטוריה החוקתית של בריטניה, היא ההתפרקות השקטה, באופן יחסי, של האימפריה הבריטית ל־52 מדינות הקומונוולת' הבריטי (שחלק גדול מהן המשיכו להישלט באופן נומינלי על ידי המלכה, וכעת על ידי בנה צ'ארלס). יש להעיר בשולי הדברים, שגם אם יש אמת בטענת ההתפרקות השקטה, בריטניה השאירה בעיות אקוטיות שנבעו מהקולוניאליזם בשטחים שמהם היא נסוגה – בעיות שתוצאותיהן הרצחניות התבטאו למשל ברצח העם הבנגלי בשנת 1971. 

הכתבה מציינת שהיו שביקשו להשוות את המלכה אליזבת לקודמתה – אליזבת הראשונה, שמלכה 44 שנים בבריטניה במאה ה־16. בזמן שלטונה של זו, שהייתה שליטה מיומנת, ערמומית וכוחנית, התייצבה בריטניה לאחר סכסוכי דת מדממים, וידעה "תור זהב" תרבותי – שאחד מתוצריו הידועים ביותר הוא למשל המחזאי ויליאם שייקספיר. המלכה עצמה, לעומת זאת, הסתייגה מהשוואה זו. 

ובצדק, שכן מאז אליזבת הראשונה, נסוגה המלוכה בבריטניה בתהליך איטי מן הכוח שלה, ואליזבת ירשה תפקיד שעצם מהותו הוא ניטרליות פוליטית מוחלטת. היא מעולם לא הוציאה מפיה אף אמירה פוליטית, ואיש אינו יודע מה היו עמדותיה – אם בכלל היו לה כאלו. תכונה זו עשתה את המלכה לסמל של יציבות והמשכיות – דמות שאפשר להזדהות איתה בעולם משתנה. ויליאם, נכדה של המלכה, ראה בה את הדמות שהצליחה להתאים באופן הטוב ביותר את מוסד המלוכה לעולם המשתנה שהביאה איתה בכנפיה המאה ה־21. 

אך להמשכיות שייצגה המלכה ישנם גם צדדים יפים פחות – וההערצה מקיר לקיר שלה היא זכתה עוררה ביקורת רבה בשל כך. אין לשכוח שאליזבת גדלה אל תוך מוסד מלוכה אימפריאלי. בשנת 1947, כשהייתה עוד יורשת העצר של הממלכה הבריטית, היא נשאה נאום בדרום אפריקה, ובו הכריזה שתקדיש את חייה "לשירותה של המשפחה האימפריאלית הגדולה שאליה כולנו משתייכים". אז, הסמל שהוא מוסד המלוכה סימל את האימפריאליזם הבריטי – ודווקא ההמשכיות של מוסד המלוכה לא אפשרה למוסד זה להתנכר לפעולותיו של אימפריאליזם זה, להתחרט עליהן, או להתנתק מהן. בעיני רבים, המלוכה הבריטית עודנה מסמלת אימפריאליזם שתלטני ונצלני, שגרם, בשם אידיאולוגיה של "משא האדם הלבן" ולא־פחות מכך בשל תאוות רווח – לסבל כה רב למי שנכבשו על ידו ברחבי העולם כולו. 

במצרים למשל עורר מות המלכה זיכרונות אמביוולנטיים בדעת הקהל. מצרים הייתה נתונה ל"פרוטקטורט" בריטי מאז שנת 1882 ועד 1952, אז הדיחה הפיכת הקצינים החופשיים את המשטר המצרי המלוכני, שהיה כפוף לבריטים (על אף שנומינלית היה עצמאי מאז 1922), וסיימה את הנוכחות הבריטית במצרים. קולות שונים עלו לגבי האירוע ברשתות החברתיות – כפי שמתארת סקירתו של עבד א־רחמן אחמד באתר אל־ג'זירה. היו קולות שהביעו צער על מות המלכה. השחקן מוחמד רמדאן למשל הודיע כי ידחה את יציאת שירו החדש מתוך אבל על  מותה. רמדאן זכה לתגובות חריפות ברחבי הרשת שהאשימו אותו באהדה לכוח הקולוניאליסטי העוין.

זיכרונות טעונים מן הקולוניאליזם הבריטי במצרים עלו כאשר יחידת המשמר המלכותי Cold Stream נשאה בלוויית המלכה דגל עם 40 קרבות שבהן השתתפה היחידה – ביניהם קרב תל אל־כביר, שבו הביסו הבריטים את אחמד עראבי, מפקד צבא מצרים, והשתלטו עליה. תמונתו של הדגל הופצה ברשתות החברתיות במצרים – דומה כי בכוחו של הדגל היה להדגיש עד כמה מורשת הקולוניאליזם קרובה, ועד כמה בריטניה עוד לא הכירה בחלקה בעוולות שנעשו לעמים שאותם שעבדה.

זיכרונות נוספים שהמלכה עוררה בקרב גולשי הרשתות הם של מלחמת סיני או "המתקפה המשולשת", כפי שהיא מוכרת בקרב תושבי מצרים, אז השתתפה בריטניה, עם ישראל ועם צרפת במלחמה שנועדה להשיב לשתיים האחרונות את תעלת סואץ. המלחמה, שבה נחלה המעצמה הקולוניאליסטית לשעבר כישלון חרוץ, אירעה כידוע ב־1956 – בזמן שלטונה של אליזבת. צייצנים ברשתות החברתיות העלו את זכרה עם מות המלכה, והטילו עליה את האחריות. כלפי מי שהגיב להם כי המלכה איננה שולטת בבריטניה, אלא רק מולכת עליה, הזכירו מגיבים אלו שהמלכה היא המפקדת העליונה של הצבא הבריטי, ושבחוקה הלא־כתובה של בריטניה מוענקת לה הזכות להכריז מלחמה. יש לציין שהדבר נכון באופן עקרוני – אך זכויות אלו הן בשם בלבד, ואין להן משמעות בפועל. עם זכרה של מלחמת סיני עלה זכרה המר של המלחמה – ההרס הרב שנגרם לפורט סעיד על ידי הבריטים, אך גם זכרן של ההתנגדות והגבורה המצרית במלחמה, שכללה למשל את חטיפתו של בן דודה של המלכה אנתוני מורהאוס, ששימש קצין בצבא הבריטי. כישלונו של הצבא הבריטי במלחמה אף הביא לנאום משעשע במיוחד של הנשיא עבד א־נאצר לאחר המלחמה, שהופץ גם הוא ברשתות עם מות המלכה, ובו הוא לועג לכתבי ה־BBC על כך שקיללו אותו, ומטעים שהדבר נובע, יותר מכל דבר אחר, מחולשתה של בריטניה בהווה.

מוסד המלוכה הצליח למשוך אליו עניין ואהדה כה רבים – ולהשכיח מאיתנו פשעים אלו עד כדי כך שמותה עורר אצל רבים כל כך תגובה אוהדת ורגשות כנים של אבל

ביקורת חריפה ומנוסחת יותר על ההערצה הנרחבת שזכתה לה המלכה, השמיעה הפובליציסטית הירדנית למיס אנדוני בטור שכתבה באתר אל־ג'דיד אל־ערבי, עיתון כלל־ערבי שבסיסו בלונדון. אנדוני מנסה לעמוד לא רק על פשעי האימפריאליזם הבריטי, אלא גם על הסיבות לכך שמוסד המלוכה הצליח למשוך אליו עניין ואהדה כה רבים – ולהשכיח מאיתנו פשעים אלו עד כדי כך שמותה עורר אצל רבים כל כך תגובה אוהדת ורגשות כנים של אבל. המדובר, מדגישה אנדוני, אפילו בפלסטינים, שבריטניה אחראית ישירה להקמה של מדינת ישראל בשטחם, או בעיראקים, שלארצם פלש צבא בריטניה לפני שנים מעטות יחד עם צבא ארצות הברית.

ראשית כול, דומה שאליזבת תמיד הייתה שם – ומותה עורר אצל רבים את הפחד מן הסוף, מן המוות. אך היא גם ייצגה יותר מכך עבור רבים. אישיותה הפכה למיצג של "אצילות" או של "קלאס" עבור רבים בעולם שבו תכונות אלו נדמו כהולכות ונעלמות, מעין שריד מעבר נשכח ומעורר געגוע. אך ה"קלאס" הזה נהפך לפטיש של ממש בעולם של תקשורת ההמונים – חייה של המלכה ושל בית המלוכה הפכו למעין ריאליטי פופולארי, בייחוד לאחר שהצטרפה אליו הנסיכה דיאנה, ולאחר סיפור גירושיה ומותה המסתורי והטרגי. גם בשנים האחרונות, חזינו בהתנהלות "ריאליטי" שכזו סביב סיפורי נישואיהם של נכדיה של אליזבת – ויליאם והארי.

מעבר להזדהות הזו, שנפוצה הן בעולם המערבי הן בקולוניות הבריטיות לשעבר, נדמה שמאוחרי התופעה של ההזדהות עם אליזבת גם בקולוניות, עומדים הקשרים האמביוולנטיים שבין הכובש לנכבש. לא רק שבית המלוכה הבריטי הפיץ תעמולה אגרסיבית בקולוניות שלו, שנועדה לצייר את המלך או את המלכה כסמל של טוב ושל יציבות; אלא גם, כפי שתיאר פראנץ פאנון שאותו אנדוני מצטטת, הכובש הוא מודל של הטוב ושל הרצוי עבור הנכבש. יחסי השעבוד הממשיים ששוררים בין הכובש לנכבש הופכים לתחושת תלות פתולוגית של הנכבש בכובש, להערצה ולאהבה כנה. כך למשל, אנדוני מביאה את דבריו של אזרח בנגלדש שתיאר את התחושות המעורבות שחש עם היוודע לו על מות המלכה. האזרח ציין שלצד רגשות הסלידה ממי שייצגה מוסד ששעבד את אבותיו ואת אבות אבותיו – הוא חש רגשות כנים של עצב ושל אובדן.

דווקא בשל זאת, אנדוני מדגישה, אסור לשכוח ולמחול לבריטים על הזוועות ועל העוולות שהם אחראים להן. הבריטים, כפי שהיא מזכירה, השתלטו באלימות על חלקים עצומים מהעולם, שעבדו אותם לצורכיהם, שדדו מהם אוצרות תרבות וחפצי ערך, ונקטו כלפי אוכלוסיותיהם אלימות קשה כאשר אלו ניסו להתנגד. על כל זאת, המלכה מעולם לא התנצלה, ובריטניה מעולם לא פיצתה אף אחד מתושבי הקולוניות – מלבד פעם יחידה, כשנאלצה לפצות את משפחותיהן של מורדי המאו-מאו בקניה, לאחר שאלו תבעו את בריטניה בבית משפט בריטי. חלק גדול מרכוש בית המלוכה ומתכשיטיו, תכשיטים שאיתם לוותה המלכה אל קברה – הם רכוש גזול. 

אנדוני מדגישה כי לפעולות אלו של בריטניה יש השלכות עד היום, והם אינן נחלת העבר. עבור העולם הערבי, כמובן, ההשלכה הקריטית ביותר של האימפריאליזם הבריטי היא הכרזת בלפור, שהקימה מדינה יהודית בשטחי פלסטין. ההקמה של מדינה זו נסמכה באופן עמוק, היא מזכירה, על אותה תפיסה אידיאולוגית שהעניקה את הלגיטימציה לקולוניאליזם באופן כללי: המדינה היהודית נתפסה כשלוחה של "המערב" המתורבת, בעוד התושבים המקומיים נתפסו כברבריים – ולפיכך כמי שאין להתחשב ברצונותיהם, בזכויותיהם או בהגדרתם העצמית. 

התגובה היחידה למצב זה, לדעתה של אנדוני, היא דווקא לדרוש בקול רם הן את התנצלותם של הבריטים הן פיצויים והן את החזרתם של האוצרות הגנובים לבעליהם. לא הפיצויים ולא ההתנצלויות, מדגישה אנדוני, ישיבו את הגלגל לאחור, ואין בכוחם להקים אף אדם מן המתים. אך עצם ההתנגדות של הנכבש (גם אם לשעבר), עצם העמידה על זכותו להתקיים כשווה וכמי שיש לו זכויות, היא כשלעצמה ההשתחררות מן השעבוד המנטלי שמטיל עליו הכובש. יש להתייצב מול בריטניה, מדגישה אנדוני, כשווים מול שווים. רק כך יהיה ניתן להשיג ממנה הכרה. כהוכחה לכך, היא מתייחסת למקרים שבהם המלכה כן הסכימה להיפגש עם נכבשים-לשעבר: נלסון מנדלה מצד אחד ומנהיג השין פיין האירית מרטין מקגינס מן הצד השני. המלכה הסכימה להיפגש איתם, היא מדגישה, לא מפני שהכירה בעוול שנעשה להם – אלא מפני שהכירה בכך שנוצחה, ושהם שווים בין שווים. 

קוראים יקרים
פורום החשיבה האזורית הוא ארגון ללא מטרות רווח
אנו יודעים כי גם אלה אינם ימים קלים עבורכם, וכי לא קל למצוא את הפניות התומכות בעבודתנו.

בין אם תוכלו לתמוך בנו כלכלית ובין אם פשוט להקדיש לנו את הזמן ותשומת הלב בקריאה – אנו אסירי תודה.

לקריאה ותמיכה