הקשר המורכב בין אומנות למציאות הוא נושא חבוט וידוע, דווקא מכיוון שמדובר בשאלה כל כך מרכזית ובסיסית: אומנות כמבטאת מציאות, אומנות כמייצגת מציאות, אומנות כמעצבת מציאות. כשמדובר בקולנוע, עם אשליית שעתוק המציאות שהוא מציע מעצם טבעו, שאלות אלה הופכות אולי למאתגרות אף יותר. ומה קורה כשהמציאות, האקטואליה, מגיעה אלייך כחוויה תוקפנית, מאיימת, כאוטית? מה קורה כשאת – האומנית, הקולנוענית – חיה במדינה שהולכת ומאבדת את נכסיה החומריים, הכלכליים, התרבותיים, האנושיים?
בניגוד לרוב הקולנוענים והקולנועניות ב"עולם השלישי" ובמזרח התיכון בתוכו, נאדין לַבַּכִּי, ילידת 1974, פיתחה את חייה המקצועיים בארץ הולדתה לבנון: תואר ראשון ב"אומנויות אודיו-ויזואליות" באוניברסיטת סנט ג'וזף בביירות, קריירה מהירה כבמאית וידאו קליפים, ומשם לבימוי שורת סרטי קולנוע מצליחים. תוך כדי קריירת משחק לא־פחות עשירה שנשאה אותה לרחבי העולם הערבי ונוכחות מתמדת כאורחת, כמרצה וכשופטת בפסטיבלים ובאירועי קולנוע בין־לאומיים, היא ממשיכה לגור בביירות ומגדלת שם את משפחתה.
התבוננות עקבית בסרטיה של לבכי מעלה תופעה מעניינת היות שהתפתחות בחירותיה ברמות הסיפור והעיצוב מסרט לסרט משקפת את התפתחות סיפורה של לבנון בחמש עשרה השנים האחרונות.
סרטה הראשון באורך מלא "קרמל" שהופץ ב־2007, נוצר בתקופת הפוגה יחסית בדברי ימיה הסוערים של לבנון (ראו את פתיחת מאמרו של ד"ר עמרי ניר ז"ל "לבנון והאביב הערבי"). הסרט מזמין אותנו אל המספרה של לילה להיכרות עם נפתולי חייהן האישיים ובעיקר הרומנטיים של חמש נשים ביירותיות. מחד זו קומדיה רומנטית, צבעונית ובעלת גוונים הוליוודיים, ומאידך סרט המשרה תחושה ריאליסטית בולטת באמצעות חיוניותן המתפרצת של העיר ושל הדמויות, המגולמות על ידי שחקניות לא־מקצועיות.
"עשיתי סרט שאין לו כל קשר למלחמה – הוא מדבר על חיים, אהבה, חברות", סיפרה לבכי ל־Filmmaker, "ואז ארצי הייתה שוב במלחמה [מלחמת לבנון השנייה, ט"ז]. יש לך תחושת אשמה גדולה מאוד מפני שאת יוצרת קולנוע ואת לא יודעת איך את יכולה לעזור ואיך האומנות שלך יכולה לעשות משהו למען מדינתך. […] אבל אז הבנתי שאולי המשימה שלי היא ליצור את הסרט הזה שמראה משהו אחר על המדינה שלי, דימוי חדש".
התבוננות עקבית בסרטיה של לבכי מעלה תופעה מעניינת היות שהתפתחות בחירותיה ברמות הסיפור והעיצוב מסרט לסרט משקפת את התפתחות סיפורה של לבנון בחמש עשרה השנים האחרונות
סרטה הבא של לבכי – הדרמה הקומית "Where do we go now" (2011) נוצר, הופק והופץ בתקופה של התערערות היציבות המקומית והאזורית. הוא נפתח בקריינות של לבכי שמציגה אותו במנותק מזמן ספציפי, אולם שייכותו בזמן ובמרחב ברורה: כפר לבנוני שחווה בעבר מלחמה שבה התעמתו תושביו הנוצרים והמוסלמים, וחזר לאחר מכן לחיים משותפים. כעת, כתוצאה מהשתלשלות אירועים שממשיכה את הרוח הקלילה והקומית מ"קרמל", העימות חוזר ומרים ראש (ואיתו מיטשטשת הרוח הקומית).
כמו בסרט "קרמל", הנשים תופסות מקום מרכזי בסיפור כגורם של שפיות וחיבור, אולם בניגוד לו, הדרמה הקומית נוגעת ישירות בסכסוך האתני שניצב במרכז חייה הפוליטיים והחברתיים של לבנון ומאיים להתפרץ תדיר (מוטיב חוזר בסרטים לבנוניים נוספים, כמו "העלבון" מ־2017). ייתכן שהזמן המדויק של "לאן עכשיו" אינו מוגדר בתחילתו בהיותו מצב פוליטי ותודעתי תמידי במדינה. בהתאם לנושאו ולנופו של הסרט – כפרי, איטי ומונוכרומטי, ולא עירוני, קצבי וצבעוני – מראהו מזכיר יותר את האפרוריות המחוספסת של הניאו־ריאליזם האיטלקי מאשר את הברק המעט הוליוודי של "קרמל". כך, ההתפתחות הקולנועית האישית, המקצועית והאתית של לבכי משקפת את החוויה המצטברת שלה במציאות שסביבה.
סרטה האחרון של לבכי עד עתה "Capernaum" מ־2018 כבר מפנה עין קשוחה וביקורתית, המאופיינת בישירות ריאליסטית הן מבחינת התוכן והן מבחינת המראה, אל המציאות החברתית והפוליטית של לבנון כמדינה מתפוררת שאינה מסוגלת לתת מענה ראוי לילדיה, כלומר לעתידה. הסרט נשען על מפגש מעניין בין מציאות לקולנוע: זיין א־רפיע, בן למשפחת פליטים סורים שלבכי מצאה כדרכה ברחובות ביירות, משחק ילד ביירותי ששמו גם הוא זיין. הוא חי בשוליים העניים והעגמומיים ביותר של העיר, ותובע את הוריו על כך שהולידו אותו. ההורים אינם מסוגלים לספק לילדיהם המתרבים את התנאים הבסיסיים ביותר לחינוכם ולגידולם התקין, אך הסרט מרחיב את מושג ההורות לחברה ככלל ולמדינה, שמסוגלת לתת מענה כלשהו לזיין רק אחרי שהוא מגיע לבית הסוהר. כמו לזיין השחקן, גם לזיין הקולנועי אין תעודת זהות, כלומר אין הכרה בקיומו מצד המדינה. מכאן שאדם יכול לחיות כפליט גם במדינתו שלו – לא הוא עוזב אותה אלא היא עוזבת אותו.
בריאיון ל-Hammer to Nail הסבירה לבכי את שם הסרט. כפר נחום, שתושביו סירבו להאמין בשליחותו של ישו, ובתגובה הוא קילל אותם שירדו לשאול, הוא "כפר תנ"כי שקולל על כך שהיה כאוטי מדי. ואז במשך ההיסטוריה, התחלנו להשתמש בו כדי לסמן כאוס, גיהינום, אי־סדר. אז בשבילי, הכותרת עלתה עוד לפני שהתחלנו לכתוב את התסריט, כששמתי על הלוח את כל התמות השונות שהעסיקו אותי אז. […] ובנקודה מסוימת אני מסתכלת על הלוח, ואומרת זה כמו קפרנאום, זה הגיהינום, אנחנו חיים בגיהינום. כך הגיעה הכותרת".
יצירתה של נאדין לבכי משקפת אם כך את ניסיונה להשליט סדר, נרטיבי וצורני, במציאות של אי־סדר. סרטה הבא, שנמצא כעת בפיתוח, הוא עיבוד לסרט הצרפתי מ־2018 "מועדון הנשים השקופות", סיפורן של נשים הומלסיות במפגשן עם הממסד. נמתין לראות כיצד תבחר הפעם לגשר בין אי־הסדר של המציאות לסדר שמציעה האומנות – ולביים את הכאוס.
לצפייה נוספת:
Homemade, נטפליקס, הפרק של נאדין לבכי: https://www.netflix.com/il-en/title/81285512
סרטון על הפיצוץ בנמל ביירות, נאדין לבכי: https://www.thenationalnews.com/arts-culture/film/why-nadine-labaki-believes-beirut-blast-marks-the-birth-of-a-new-world-there-s-a-revolution-inside-us-1.1161892
