ב־18 בנובמבר 2019, התייצב מזכיר המדינה האמריקני מייק פומפאו, מול מצלמות הטלוויזיה ומסר הודעה דרמטית: ארצות הברית איננה מחשיבה עוד את ההתנחלויות שבגדה המערבית כהפרה של החוק הבין־לאומי. בכך הפך ממשל טראמפ על פיה את עמדת מחלקת המדינה האמריקנית שהייתה בתוקף מאז שנת 1978. מה עומד מאחורי החלטה זו? האם, כפי שטען פומפאו, היא תקדם את השלום, או שמא מדובר בצעד פסול והרסני שנובע משיקולים פוליטיים זרים של נשיא ארצות הברית דונלד טראמפ? תשובה לשאלה מציע המרכז הערבי למחקרי מדיניות, מכון מחקר קטרי, בנייר עמדה שהתפרסם בעיתון אל־ערבי אל־ג'דיד.
להחלטה האמריקנית הזו יש כמה היבטים שחשוב לעמוד על טיבם. ההיבט הראשון הוא טיב ההחלטה: פומפאו שב והדגיש בדבריו שהחלטה זו היא הצהרה משפטית, והיא שואבת את כוחה משני מקורות משפטיים. הראשון הוא פרשנות מעודכנת של החוק הבין־לאומי (פומפאו לא הציג פרשנות זו); והשני הוא פסיקות של בתי המשפט בישראל (אלה מגדירים רק התנחלויות מסוימות כעבירה על החוק, ולא את ההתנחלויות כשלעצמן). לא בכדי, החלטה זו ממוסגרת כהצהרה משפטית ולא כהחלטה פוליטית: הממשל האמריקאי מעוניין להדגיש שההחלטה לא תשפיע על גורל הגדה במשא ומתן בין ישראל לפלסטינים. לצד הדיון המשפטי, להחלטה האמריקנית יסוד נוסף שגם אותו הדגיש פומפאו בהצהרתו: ניסיון לקידום תהליך השלום בין ישראל לפלסטינים. בעיני הממשל האמריקני הנוכחי, הגדרת ההתנחלויות כעבירה על החוק הבין־לאומי מעכבת את המשא ומתן לשלום ועשויה להכשיל אותו.
את ההחלטה ואת הצידוקים עבורה שהוצגו לעיל, דוחה מחבר המאמר דחייה גמורה. באשר לטענה שההתנחלויות אינן עומדות מבחינה משפטית בסתירה לחוק הבין־לאומי, תמה המחבר: איך ניתן לטעון טענה כזו כשהאמנות הבין־לאומיות ברורות כל כך? באמנת ז'נבה הרביעית, סעיף 49, נכתב: "אסור למעצמה הכובשת לגרש או להעביר חלקים מהאוכלוסייה האזרחית שלה לשטח אותו כבשה". איסור ברוח דומה מופיע בסעיף 8 של אמנת בית הדין הפלילי הבין־לאומי, ושם הפעולה אף מוגדרת כפשע מלחמה. גם ההיתלות של פומפאו בבתי המשפט הישראליים מופרכת: כיצד ניתן לייחס אובייקטיביות לפסקי דין שהוציאו בתי משפט של הגוף הכובש עצמו?
פומפאו אף טען שההחלטה האמריקנית לא תישא שום השלכה על משא ומתן עתידי על הגדה. טענה זו כבר נראית לכותב המאמר כמעט אירונית: החלטתו של פומפאו ואחרות כדוגמתה (למשל, הצהרת שגריר ארה"ב בישראל דיוויד פרידמן שלישראל יש זכות לספח חלקים מהגדה) הן בדיוק אלה שמאפשרות לנתניהו להצהיר על כוונה לספח את שטחי הגדה. ישנה רק טענה אחת שעליה "מסכים" – בלעג מריר – המחבר עם פומפאו: ההחלטה האמריקנית אכן תסייע לקירוב השלום. זאת היות שהיא מבטלת כל אפשרות לדיון אמיתי ופתוח בסוגיות החשובות לפלסטינים; ממילא, אין עוד על מה לדון, ואפשר לגשת היישר לשלום.
אז מה באמת עומד מאחורי הצהרת פומפאו? מדוע התפרסמה ומדוע בעיתוי זה? לדעת מחבר המאמר, ישנן ארבע סיבות לדבר. תחילה, טראמפ מבקש לרצות את האוונגליסטים האמריקאים. האחרונים, שידועים בתמיכתם בימין הישראלי, הם בסיס התמיכה האלקטוראלי של הנשיא המכהן; נראה שההחלטה היא כלי להבטיח את נאמנותם לקראת הבחירות הקרבות לנשיאות ב־2020. לאור תגובות של מנהיגי האוונגליסטים למהלך, נראה שהוא עשה צעד נכון.
שנית, טראמפ ביקש לקנות במהלך זה את תמיכתו של הלובי הציוני בארצות הברית; בהקשר זה, גם העיתוי שיחק לידי טראמפ: הדעיכה בתמיכה בישראל בחוגים הולכים ומתרחבים במפלגה הדמוקרטית, מרחיקה ממנה את הלובי הציוני. הסיבה השלישית קשורה לעיתוי ההחלטה ולפוליטיקה הישראלית: ראש הממשלה נתניהו, ידידו הטוב של טראמפ, זקוק ל"ממשלת חסינות" שתמנע את העמדתו לדין באשמת שחיתות. ההחלטה האמריקאית עשויה לחזק אותו בבחירות הקרובות, וכך לאפשר לו את הרכבת הממשלה שנחוצה לו.
אולם לצד כל אלה, מחבר המאמר טוען שהמניע הרביעי והעיקרי להחלטה האמריקאית טמון במדיניות האמיתית, העמוקה, של הממשל האמריקני כלפי הסכסוך הישראלי-פלסטיני. מאז כניסת טראמפ לתפקיד, הממשל בראשותו נקט שורה של פעולות: ההכרה בירושלים כבירת ישראל, ביטול המימון לסוכנות אונר"א, ההכרה בסיפוח הישראלי של רמת הגולן ולבסוף ההכרה האמריקנית בחוקיות ההתנחלויות. לכל הפעולות הללו משותפת מגמה ברורה: לגיטימציה של המצב הקיים בסכסוך וקיבועו כך שכל משא ומתן עתידי לגביו יתייתר. זו למעשה "תוכנית המאה", ואף שהיא הוספדה בתקשורת, היא חיה וקיימת: היא השם שבו מכנה ממשל טראמפ את ניסיונו לכפות את מציאות הכיבוש על הפלסטינים ולבער כל אפשרות של דיון בסוגיות יסוד, בפרט אופציית שתי המדינות. ארצות הברית של טראמפ חותרת לכפות מציאות שבה ישות ריבונית אחת – ישראל, שולטת על העם הפלסטיני באמצעות אפליה גזעית. מדינת אפרטהייד.
כיצד לפעול נוכח ההחלטה האמריקאית? השאלה שעימה המחבר מסיים את המאמר מלמדת כי לדעתו, התשובה המוחצת לגישה האמריקאית טמונה באחדות פלסטינית, אולם ניכר כי הוא ספקני לגבי התממשותה. כך הוא כותב: "חוץ מהצהרות גינוי, מה תהיה תגובת שתי הרשויות הפלסטיניות, זו שברמאללה וזו שבעזה? מה תהיה תגובת העולם הערבי? הרשויות הפלסטיניות עסוקות בסוגיות שאיתן מתמודדת כל רשות שלטונית, ואת הזמן והכוח שנותרו להן הן מבזבזות על המאבק בין תנועות חמאס ופתח".
