בספרו הידוע "אוריינטליזם", ביקש אדוארד סעיד לנתח את תצורות השיח של המערב בקשר למזרח התיכון. תצורות שיח אלו, לדעתו, היו חלק אינטגראלי מן הניסיון של המערב להבין את האוריינט, אך לא הייתה זו הבנה לשם הבנה – אלא הבנה לשם השתלטות מצד אחד והצדקת ההשתלטות מצד שני. סעיד תיאר מעין מעגל קסמים של השתלטות כוחנית וייצור ידע – כל השתלטות הכשירה ייצור "ידע" לגבי המזרח, ידע שצייר אותו ככנוע, נחשל וזקוק לשליטה המערבית; והידע הזה הצדיק בתורו את העמקת ההשתלטות, וחוזר חלילה, עד שלא היה ברור מה הביצה ומה התרנגולת. כאמור, ה"ידע" שייצר המערב הורכב בעיקר מסטריאוטיפים: המזרחי הוא מושחת ואי־רציונאלי; הוא איננו כשיר לשלוט על עצמו בייחוד מפני שהוא דבק בצורה פנאטית בדתו שלו, מה שמונע ממנו לחשוב "כמונו" – המערבים החילונים.
הסטריאוטיפ העדתי דבק מאז במזרח. בייחוד הוא תופס מקום מרכזי בשיח בלבנון, אך שם לא מדובר רק בסטריאוטיפ אלא בחלק מהותי מן הארגון הפוליטי במדינה, החל בהקמתה, אז העניקו הצרפתים למארונים את השלטון בה, עבור במלחמת האזרחים המדממת, וכלה בהסכמים השבריריים שנכרתו אחרי המלחמה – הסכמי טאיף, המבוססים על מפתח עדתי. לכאורה, בלבנון חתרה ה"עדתיות" תחת הניסיון לגבש זהות־על לאומית לכידה, זהות שחיונית למודל הפוליטי של מדינת הלאום. שהרי בניגוד לאימפריה הרב־תרבותית, שלא דרשה מנתיניה שום תחושת זהות משותפת אלא רק ציות, המודל הפוליטי של מדינת הלאום מבוסס על ריבונותו של העם.
ברם, השיח העדתי איננו מצטמצם ללבנון. בשנים האחרונות, שתיים משכנותיה במזרח התיכון עברו התפוררות של המערכת הפוליטית שלהן, שיוחסה במידת מה ליסוד העדתי שלהן. מדובר כמובן בסוריה ובעיראק. שתיהן מדינות שנחלקות בין מוסלמים סונים לשיעים מצד אחד, ושבהן יש גם מיעוט אתני כורדי משמעותי, מיעוט שתביעותיו לעצמאות דוכאו בעוצמה על ידי המשטרים שלהן. בסוריה, יתר על כן, המשטר בשנים האחרונות מבוסס על יסוד "עדתי" במובהק: זהו משטר דיקטטורי שושלתי של בני משפחת אל־אסד, בני העדה העלאווית. העלאווים הם קבוצה דתית קטנה יחסית בעלת דת סינקרטיסטית הנבדלת מן האסלאם האורתודוקסי – הן זה הסוני והן זה השיעי, שבניה מהווים אחוזים בודדים מאוכלוסיית סוריה. הן המשטר בסוריה והן המשטר בעיראק למעשה קרסו: סוריה, לאחר מלחמת אזרחים מדממת, עוד לא הצליחה לשקם את עצמה, ובעיראק, הניסיונות לכונן משטר יציב לאחר הנסיגה האמריקאית עלו בתוהו; המדינה נכנסה לסחרור של סכסוכים על רקע דתי-עדתי, וכרגע עוד לא הצליחה לבחור נשיא.
במאמרו באל־אח'באר, יומון לבנוני המזוהה עם חזבאללה, מבקש אסעד אבו ח'ליל להראות כי העדתיות איננה הסיבה לקריסתן של מדינות אלו. את הסיבה הוא תולה במקום אחר – במה שהוא מכנה "קנוניה", שאליה שותפות מדינות המערב (בייחוד ארה"ב), סעודיה וישראל. השיח העדתי, לדעתו, הוא מסך עשן שמייצרות שחקניות אלו, המבקש להאשים את הערבים ואת תרבותם בצרות שלהם ולפטור את המערב מאחריות. ברם, ה"עדתיות" איננה גזירת גורל. והראיה – הזהות הלאומית הפלסטינית איננה מבדילה כלל בין נוצרים ובין מוסלמים, ושום מתחים אינם שוררים ביניהם.
לא רק זאת, בעיראק בשנות השבעים התקיימה מדינה לתפארת בראשות סדאם חסין, טוען אבו ח'ליל, מדינה שנחלה הצלחה רבה בפיתוח המדינה, במאבק בעדתיות, ובבניין אומה וצבא – על אף שהשיגה זאת תוך דיכוי אלים ביותר. במדינה זו, אבו ח'ליל מדגיש, לא שרר כל פיצול עדתי בין סונים לשיעים (ושניהם סבלו מן הדיכוי באותה מידה), אך לא פחות מכך, היא הייתה לב ליבה של הלאומיות הפאן־ערבית. ברם, משהתחזקה יותר מדי והחלה לאיים על האינטרסים של המערב, שהחל להכות בה: ישראל הפציצה את הכור הגרעיני שלה, והמערב ניצל את שיגעון הגדלות של חוסין כדי להסית אותו לצאת למלחמה עם איראן, מלחמה שהתבררה כהרסנית לשתי המדינות. אבו ח'ליל מזכיר כי ארה"ב, לאחר שכבשה את עיראק, ביקשה לחלק אותה למחוזות על פי מפתח עדתי כדי להבטיח את שלומם של השיעים. לדעתו, מדובר בלא־פחות מאשר יצירה מודעת של עימות עדתי כדי למנוע התפתחות של אופוזיציה ממשית לשלטון הכיבוש האמריקאי. אבו ח'ליל מזכיר כי הדבר משרת גם את האינטרסים של ישראל, שעיראק הייתה עשויה להוות לה יריב אזורי. אבו ח'ליל טוען שגם לאחר הנסיגה האמריקאית, המשיכה ארצות הברית להתערב בנעשה בעיראק: הן דרך העובדה שארה"ב דאגה לבסס נוכחות של המוסד ושל ה־CIA בכורדיסטן העיראקית, והן דרך התקשורת, שלטענתו כמעט כולה בשליטה סעודית או אמריקאית. ארצות הברית, שהפרויקט הפאן־ערבי העיראקי איים עליה, הצליחה לפורר אותו לכדי שוביניזם ועדתיות.
לאחר שכבשה את עיראק, ביקשה ארה"ב לחלק אותה למחוזות על פי מפתח עדתי כדי להבטיח את שלומם של השיעים. האם מדובר ביצירת מודעת של עימות עדתי כדי למנוע התפתחות של אופוזיציה ממשית לשלטון הכיבוש האמריקאי?
גם בסוריה קרה דבר דומה. גם בה שלט משטר מפלגת הבעת', שדגלה באידיאולוגיה הפאן־ערבית, ולמעשה הייתה מפלגת המשטר האחרונה שוויתרה על רעיון זה. גם בה מה שנותר הוא בעיקר בליל של רגשות שוביניסטיים. אומנם בסוריה נשען משטר האסדים כולו על בסיס עלאווי-עדתי, והיה משטר דכאני – מה שהקל על הקואליצייה האמריקאית לעשות מה שעשתה בעיראק, ולפורר אותו, בהסתמך על אסטרטגיית הפילוג העדתי. עוד לפני מלחמת האזרחים, מימן הימין הערבי גורמים בדלניים בסוריה כמו האחים המוסלמים דרך חשבונות בנק ישראליים וכאלו המזוהים עם הימין בלבנון, ובהמשך הביאה ההתערבות המערבית, דרך מכונת התעמולה שלה, להתפרקותה של סוריה למלחמת אזרחים. ברפלקציה על לבנון, אבו ח'ליל מציין כי ההתערבות הצבאית של חזבאללה כתנועה דתית כדי לפתור בעיה זו הייתה בעייתית משום שזהותו הדתית-עדתית של הארגון שימשה את התעמולה האמריקאית כדי לצייר את סוריה כמסוכסכת עדתית. ברם, ארצות הברית הלכה אף יותר רחוק מכך: בזמן שהיא מתארת את עצמה כתומכת בזכויות האדם, ומאשימה את הערבים ואת עדתיותם בקריסתה של סוריה, היא מטילה סנקציות מחניקות על סוריה, ואינה מאפשרת לה להשתקם. במקביל לכך, התקשורת הערבית והתקשורת הזרה מזדעקות על נחשלותה של סוריה, ומאשימות אותה עצמה בכך.
לקנוניה, לדעת אבו ח'ליל, יש סדר פעולות קבוע, שאותו היא הפעילה בעיראק ובסוריה, וכעת היא אף מתחילה להפעילו בפלסטין – המדינה הבאה על הכוונת. ראשית כול, אבו ח'ליל מסביר, נפתחים כלי תקשורת "עצמאיים" – שם מכובס לכלי תקשורת בפיקוח מערבי. כלי התקשורת האלו נוקטים קו תעמולתי אמריקאי: הם יכולים לבקר את ישראל, אך בגבולות הביקורת של השמאל הציוני או האיחוד האירופי; הם דוחים כל מאבק מזוין; הם תומכים ב"יוזמת השלום הסעודית" וב"הידברות בין־דתית" – כלומר, בעצם, בנורמליזציה. הרי הסעודים, הוא מטעים, אינם באמת תומכים בפלורליזם דתי: אף דת שאיננה האסלאם הסוני-הווהאבי איננה חוקית בסעודיה עצמה. התעמולה הזו, לדעתו של סעיד, מכוונת לצעירים הנוחים להשפעה. בהמשך, כלי התקשורת האלו מפיצים תעמולה הקוראת לפיצול פנימי ולשבטיות, והמתנגדת ללאומיות הפאן־ערבית
לאחר מכן, מוקמים ארגוני חברה אזרחית שמטרתם ליצור שיח פוליטי חדש שבו הפאן־ערביות והאחדות בין מדינות ערב נפסלת כ"בעת'יות". שיח זה, שנועד לפצל בין הכוחות הערביים השונים, מצליח: הראיה לכך היא שבפלסטין, שהדגישה תמיד את האחדות הפאן־ערבית, נפער פער פנימי בין עזה לגדה. אבו ח'ליל מאשים בכך בייחוד את הרשות הפלסטינית, שהוא רואה אותה כמשתפת פעולה עם ישראל. לבסוף, המערב מממן תנועות דתיות קיצוניות בקרב הפלסטינים, תנועות המפיצות שנאה כלפי שיעים ונוצרים, שאכן התפשטו במחנות הפליטים הפלסטיניים בשנים האחרונות. הללו זורעות פילוג פנימי בקרב הפלסטינים מצד אחד, ומרחיקות בעלי ברית ערבים פוטנציאלים מצד שני. ההתפשטות של דעות אלו והפילוג הפלסטיני אינם מקריים לדעת אבו ח'ליל אלא תוצאה של מדיניות אמריקאית יזומה, שנועדה לפורר את הפלסטינים מבפנים לאחר הכישלון לשמר את שלטון פתח בפלסטין והיבחרותה של ממשלת חמאס.
ברם, המוקד של אבו ח'ליל אינו בעצם סוריה או עיראק אלא לבנון, ומי שהוא רואה כאויב המשמעותי ביותר שלה – ישראל. זו האחרונה הצליחה, באמצעות בעלי בריתה האמריקאים והסעודים, לפרק מבפנים כל מדינה שהתנגדה לדומיננטיות האזורית שלה, חוץ מאיראן. ההתנקשויות האחרונות בטהראן, לפי אבו ח'ליל, הן בעצם איום על איראן לבל תתמוך בכוחות המתנגדים להגמוניה הישראלית (כחזבאללה, כמובן). ההגמוניה הישראלית-אמריקאית, ולא בעיותיהם הפנימיות של הערבים, הם האחראים העיקריים לבעיות המזרח התיכון. גם בלבנון האמריקאים עושים כבתוך שלהם: התחלת הפקת הגז ממתינה לאישור האמריקאי. הסנקציות האמריקאיות מחזיקות גם את כל מדינות האזור האחרות תחת מגף ברזל: הן מרעיבות את סוריה, ועיראק אינה מסוגלת לשתף פעולה עם איראן בלי שתיכנע לסנקציות האמריקאיות.
בסוריה נשען משטר האסדים כולו על בסיס עלאווי-עדתי, והיה משטר דכאני – מה שהקל על הקואליצייה האמריקאית לעשות מה שעשתה בעיראק, ולפורר אותו
כפי שניתן לראות בטורים אחרים שלו, השיח שבו עושה אבו ח'ליל שימוש הוא פופוליסטי לעילא, והוא עושה אדפטציה של תמות משיח זה אל ההקשר המזרח־תיכוני והלבנוני. בייחוד, התמה של "קנוניה" חיצונית, בייחוד של המערב או של אירופה, נפוצה בשיח הפופוליסטי. "קנוניה" זו היא בעצם המשכו של האימפריאליזם או הקולוניאליזם הישן, הכוחני באופן גלוי, באמצעים "שקטים" יותר, המסתתרים מאחורי חזות ליברלית – הגמוניה כלכלית ותקשורתית, שבה מחזיקות מדינות המערב. הגמוניה זו מבקשת לפורר את חוסנה של האומה מבפנים, הן מבחינה רוחנית והן מבחינה כלכלית, ולהפוך אותה כנועה לאינטרסים הזרים. כך למשל, המנהיג ההונגרי הפופוליסטי ויקטור אורבן, בנאום שנשא בבודפשט השנה, האשים את האיחוד האירופי ואת קרן המטבע העולמית בכך שהם "שוב מארגנים נקמה ומאיימים בה; הם זורעים את זרעי הפירוד, השנאה, העימות והאלימות", אך באופן סמוי: "יריבינו סבורים שאם ילבישו את הזאב בשמלה, לא נראה אותו – אבל אנו יודעים מייד, זהו זאב… הם מתחילים עם שקרים, הם ממשיכים עם אלימות, ומאחוריהם – הם משאירים פשיטת רגל… הם רוצים להכריח אותנו להיות אירופאים, רגישים וליברלים – גם אם נמות מזה". אורבן נוהג להאשים ב"קנוניה להט"בית" את האיחוד האירופי ואת המיליונר האמריקאי ממוצא הונגרי ג'ורג' סורוס, שמטרתם להשליט על הונגריה ערכים "פרוגרסיביים". קשה שלא לזהות כאן את הדמיון להאשמותיו של אבו ח'ליל כלפי האמריקאים ובעלי בריתם: ההאשמה בקנוניה המערבת כוח צבאי, לחץ כלכלי ותעמולה, ה"ליברליות" המדומה של המערב, ובייחוד העובדה שהאויבים מבקשים לזרוע בתוכם פירוד ולפורר את הלאום שלהם.
אומנם האשמותיו של אבו ח'ליל מופרכות פחות מאלו של אורבן – הוא איננו מדבר על "קנוניה להט"בית", אלא רק על מדיניות (קונספירטיבית) שנועדה לפרק מבפנים את מדינות ערב; הוא גם איננו טועה בכך: ארצות הברית אכן מתערבת בגסות בענייניהן הפנימיים של מדינות ערב לטובת האינטרסים שלה ושל בעלות בריתה, כולל כמובן סנקציות והתערבות צבאית; ובעיקר, בניגוד לאורבן המייחל לעבר פנטזיונרי של "הונגריה הגדולה", הוא זוכר עבר פוליטי קונקרטי מאוד – העבר של הפאן־ערביות, שימי גדולתו היו בזמן המלחמה הקרה.
אך הפאן־ערביות לא עמדה בפני עצמה, ולא נבעה רק מ"אחדות ערבית" טבעית, אלא נשענה על מציאות גיאו־פוליטית ברורה – על ברית המועצות, שתמכה במדינות אלו כראש גשר להשפעה במזרח התיכון, ועל התנגדות למערב, שאיחדה את המדינות הערביות. גם ההתעוררות של ה"עדתיות" איננה בהכרח ייחודית לעולם הערבי – לאחר התמוטטות ברית המועצות, התעוררה מחדש בכל העולם בחריפות "בעיית המיעוטים", התעוררות שהיו לה תוצאות רצחניות לא רק בסוריה במאה ה־21, אלא גם ברצח העם הבוסני בסרביה בשנות התשעים. גם עליית ארגוני החברה האזרחית ושיח זכויות האדם הם תופעה עולמית, והם מסמנים, כפי שהבחין הסוציולוג אולריך בק, לא קנוניה זרה אלא את העלייה של התת־פוליטי על פני המוסדות הפוליטיים המסורתיים – תהליך כלל־עולמי. בעיניי, הכשל בניתוח המציאות, הן של ח'ליל והן של אורבן, מגיע מאותו מקום: הייחוס של תהליכים אלו ל"קנוניה" שנועדה לשנות מצב שהוא "טבעי" יותר. אצל אורבן, הטענות (המופרכות) על קנוניה נועדו למוביליזציה של הפועלים-לשעבר ושל האיכרים – הנפגעים העיקריים מתהליך ההתמערבות שהונגריה עברה, ושנגדו הוא מסית. לשם כך, הוא מוכן לדרוס את קהילת הלהט"ב ואת המהגרים. גם אצל אבו ח'ליל, הטענות על קנוניה מכוונות בתוך לבנון, בייחוד כנגד השכבות המשכילות, התומכות בחברה אזרחית ובשיח ליברלי יותר. המטרה של הפניית האצבע המאשימה אליהן היא הכשרת השרץ של חזבאללה – גוף שיעי-קיצוני, אנטי־דמוקרטי ומפר זכויות אדם, שהנהגתו מחזיקה ברוב הכוח הצבאי של לבנון – בשם "האחדות הלאומית" כנגד האויבים. לשם כך, משמשות לו סוריה ועיראק מראה: אל תתנגדו לחזבאללה, הוא אומר, מפני שהוא מפר זכויות אדם, מפני שהוא אנטי־דמוקרטי או מפני שהוא שיעי, שכן זהו הגוף היחיד שהמערב (ישראל, ארצות הברית, האיחוד האירופי) מפחד ממנו, ולכן המתנגד לו משחק לידי אויבי לבנון.
