11.09.2016 מאמר מאת אורן ברק
בן אליעזר עם שר החוץ המצרי בשארם אלשיח', מאי 2010 (תמונה: לע"מ)
בן אליעזר עם שר החוץ המצרי בשארם אלשיח', מאי 2010 (תמונה: לע"מ)    

ביילין נגד בן-אליעזר: אזרחי מול ביטחוני

במדינה שכמה מגיבוריה הם קציני צבא לשעבר בעלי עבר מפוקפק, סדר היום האזרחי של ביילין מתקשה להתחרות בסדר היום של בנימין בן-אליעזר, שהביטחון – וה"מרכז" – היו נר לרגליו. אולם קריאת התגר של ביילין על אחד ממייצגיה המובהקים של הסטגנציה הביטחונית-מדינית בישראל היא חשובה כשלעצמה

הביקורת החריפה שמתח השר וח"כ לשעבר ד"ר יוסי ביילין על השר וח"כ לשעבר תא"ל (מיל') בנימין (פואד) בן-אליעזר זמן קצר לאחר מותו הייתה חריגה בנוף הציבורי הישראלי, שבו, בניגוד לדברי השופט האמריקני לואיס ברנדייס, המוות ולא אור השמש הוא חומר החיטוי הטוב ביותר.

אכן, מראייניו של ביילין, כמו גם כמה פרשנים בתקשורת, הגיבו בהרמת גבה, ולעתים גם בביקורת עוקצנית, על דבריו הנוקבים על עמיתו ויריבו לשעבר, אף שהיו מי שהסכימו עם חלקם.

במאמר זה אנסה ללכת אל מעבר לשיח הציבורי בפרשה זו, ולהצביע על שני האישים, בנימין בן-אליעזר ויוסי ביילין, כמייצגים בולטים של שני דפוסים, או טיפוסים, של מנהיגים פוליטיים בישראל, דבר העשוי להסביר לפחות חלק מן היריבות המרה ביניהם.

כידוע, בן-אליעזר היה קצין בכיר בצה"ל, שתפקידיו כללו, בין היתר, פיקוד על סיירת שקד, פיקוד על חטיבה באזור הגבול הישראלי-לבנוני, תפקיד שבמהלכו קיים קשרים עם אנשי מיליציות נוצריות בדרום לבנון ובצפונה, פיקוד על "אזור דרום לבנון" (לימים "אזור הביטחון"), שאותו הקימה ישראל באזור הגבול הישראלי-לבנוני לפני מלחמת 1982, ו"תיאום" הפעולות בשטחים מטעם הממשלה. לאחר הצטרפותו לפוליטיקה השתלב בן-אליעזר במפלגת "יחד" שבהנהגת אלוף (מיל') עזר וייצמן ולאחר מכן במפלגת העבודה, תוך שהוא מתמקם במרכז המפה הפוליטית הישראלית.

מבחינה זו, בן-אליעזר לא היה יוצא דופן. למעט כמה יוצאים מן הכלל, הרוב הגדול של קציני הצבא הבכירים (וגם אנשי הביטחון האחרים) שהשתלבו בפוליטיקה הישראלית נטו להתמקם במרכז המפה הפוליטית, ולא בקצה הימני או השמאלי שלה. כך, במהלך הקריירה הפוליטית שלו יכול היה בן-אליעזר לכהן כשר בממשלות העבודה של רבין, פרס וברק, מצד אחד, ולשמש שר ביטחון בממשלת שרון, איש הליכוד, מצד שני, ואף להציג את מועמדותו לנשיא, תפקיד שאין מרכזי ממנו.

ומה לגבי עמדותיו המדיניות? אף כי נהג להשתבח ביחסיו ההדוקים עם מנהיגים ערביים, ובמיוחד עם נשיא מצרים חוסני מובארכ, לא ניכר כי בן-אליעזר, הקצין לשעבר, הפך למדינאי. כך, למשל, כאשר נושא הנסיגה מלבנון נדון בממשלה לפני 2000, הוא הדגיש את ההבטחות שנתן לאנשי המיליציה הפרו-ישראלית בדרום-לבנון (לימים צד"ל), בעת שכיהן כמפקד האזור, כנימוק להישארות ישראל שם. זאת למרות המחיר הכבד ששילמה ישראל עבור מדיניות זו. גם בכך לא היה בן-אליעזר חריג, וסגן השר ד"ר אפרים סנה, אף הוא מפקד אד"ל לשעבר, ביטא עמדות דומות. נראה כי גם יחסו של בן-אליעזר לפלסטינים אזרחי ישראל לא היה שונה באופן מהותי מן היחס שאימץ כלפי תושבי השטחים הפלסטיניים ודרום-לבנון בעת שמשל באזורים אלה.

לסיכום, ניתן לומר כי בן-אליעזר, הקצין והפוליטיקאי, היה מייצג נאמן של האליטה הביטחונית בישראל, כמו גם של ה"רשתות הביטחוניות" הלא-פורמליות הקשורות אליה. סדר היום שלו, שבו תפס הביטחון מקום מרכזי, עוצב בהיותו קצין, והוא נשא אותו עִמו אל הפוליטיקה, שבה התמקם בחיקו החמים והנוח של המרכז.



וביילין? כאשר מתבוננים על הפוליטיקה הישראלית מתחילת שנות ה-90 של המאה ה-20, קשה לחשוב על מנהיג שאימץ סדר-יום אזרחי כה בולט, ובמיוחד בנושאי מדיניות חוץ וביטחון.

לעומת בן-אליעזר, הקצין לשעבר שהתמקם במרכז המפה הפוליטית, ושאף יוזמה מדינית בעלת-משקל לא נקשרה בשמו, ביילין, אזרח בכל רמ"ח אבריו, חתר לעצב מחדש את המציאות בארץ על-ידי יוזמות מדיניות, גם אם הדבר הוליך אותו, בסופו של דבר, מן המרכז-שמאל לעבר השמאל.

תחילה, חתר ביילין, יחד עם כמה מעמיתיו, לחולל שינוי ביחסי ישראל עם דרום-אפריקה בשלהי תקופת האפרטהייד, יחסים שהיו עד אז הדוקים מאוד, כולל במישור הביטחוני. לאחר מכן, בתפקידו כסגן שר החוץ, היה ביילין אחד היוזמים העיקריים של תהליך השלום הישראלי-פלסטיני, ואף הצליח לרתום לעניין את שר החוץ, שמעון פרס, ולאחר מכן גם את יריבו, ראש הממשלה ושר הביטחון יצחק רבין. אף כי תהליך אוסלו לא הצליח בסופו של דבר לכונן שלום בר-קיימא בין ישראל לבין הפלסטינים, השפעתו על היחסים בין שני העמים בארץ ישראל/פלסטין הייתה ועודנה ניכרת.

מאוחר יותר, בסוף שנות ה-90, היה ביילין מראשי התנועה ליציאה מלבנון, ואף פרסם ספר שכותרתו "המדריך ליציאה מלבנון" ובו קידם את הרעיון, שקרם לבסוף עור וגידים. לבסוף, בעקבות קריסת תהליך השלום הישראלי-פלסטיני ופרוץ האינתיפאדה הפלסטינית השנייה, היה ביילין מאדריכלי "יוזמת ז'נבה" שניסתה אף היא לחולל שינוי ביחסים בין שני העמים.

ביילין, בניגוד לבן-אליעזר, ייצג אפוא סדר יום אזרחי מובהק, שאמנם כלל התייחסות לביטחון אך בוודאי לא ראה בו חזות הכל. שלא כמו בן-אליעזר, ביילין לא נמנה על האליטה הביטחונית בישראל, או על "הרשתות הביטחוניות" הלא-פורמליות הקשורות אליה. להיפך, הוא ניסה שוב ושוב לאתגר את המונופול של קבוצות אלו על עיצוב מדיניות החוץ והביטחון, ובמיוחד באותם מקומות שבהם המדיניות שאותה הובילו ושבה תמכו – בין אם באופן פעיל או בהסכמה שבשתיקה – גררה את ישראל לעברי פי פחת.

ראש הממשלה אריאל שרון ושר הביטחון בנימין בן אליעזר בוחנים את אמצעי הלחימה שנתפסו באוניה "קארין איי", ינואר 2002 (צילום: משה מילנר, לע"מ)

 

מי משני האישים, בנימין בן-אליעזר או יוסי ביילין, ימצא לו מקום של כבוד בהיסטוריה של מדינת ישראל? במדינה שכמה מגיבוריה הם קציני צבא לשעבר שהטרידו את פקודותיהן, התחברו עם אנשי עולם תחתון, גנבו עתיקות, או הובילו אותה לאסונות צבאיים, קשה לראות כיצד ידו של ביילין, בעל סדר היום האזרחי, תוכל לגבור על זו של בן-אליעזר, שהביטחון – והמרכז – היו נר לרגליו. אבל המהלך שבו החל ביילין, כאשר העז לקרוא תגר על אחד ממייצגיה המובהקים של הסטגנציה הביטחונית-מדינית בישראל, עשוי, אולי, לתרום לשינוי.

 
שתף מאמר זה