11.08.2016 מאמר מאת יוני מנדל
 

הקמפוס, השפה הערבית והסיכוי לשינוי

בשנתיים וחצי האחרונות התקיים מיזם מיוחד לקידום השפה הערבית כשפה אקדמית באוניברסיטאות בישראל. דו"ח מחקר שהתפרסם לאחרונה מדגיש את הפוטנציאל של האקדמיה לייצר שינוי, ואת המרחק שבין הפוטנציאל על הנייר לבין קרקע המציאות

בשנתיים וחצי האחרונות התקיים פרויקט ייחודי בארבע אוניברסיטאות מחקר בישראל – האוניברסיטה העברית בירושלים, אוניברסיטת תל אביב, אוניברסיטת בן-גוריון בנגב ואוניברסיטת חיפה. במרכזו היה ניסיון לקדם את הערבית כשפת מחקר והוראה ולהנכיחה באתרי האוניברסיטאות ובשילוט בקמפוסים.

הארגונים שחברו לטובת המיזם (מכון ון ליר בירושלים, מרכז דיראסאת ועמותת סיכוי), וכותב שורות אלה שלקח בו חלק, ביקשו לנתק את הערבית משתי הרעות החולות שדבקו בה מאז 1948, שוליוּת ודימוי שלילי ועוין, ולקשור אותה מחדש למה שהיא – שפה. שפת תרבות, שפת דיון, שפת האזרחים הערבים אזרחי ישראל, שפת היהודים-הערבים ושפת האזור שבו אנו חיים.

ההחלטה להתמקד דווקא במרחב האקדמי נבעה מההקשרים החיוביים של האקדמיה ומהיותה סמן של הון-תרבותי גבוה, שני מרכיבים שהערבית חסרה בציבור היהודי. מכאן נבעה התקווה כי קידום הערבית במרחב זה יקשור את השפה לדיון אינטלקטואלי, לאנשי רוח, לערכים מעשיים וחיוביים ועוד. חשבנו כי הנכחת השפה הערבית תבליט את היעדרה בדרך כלל, ואת העובדה כי ברירת המחדל בחברה היהודית בארץ, לרבות באקדמיה, היא הַעְלָמָה של השפה הערבית והתייחסות אליה כעלה תאנה במקרה הטוב, או כחסרת ערך מעשי, למעט לצרכים בטחוניים, במקרה הפחות טוב.

מחקר שהתפרסם בחודש שעבר ע"י שלושה חוקרי שפה שליוו את הפרויקט, פרופ' מוחמד אמארה (נשיא האגודה הישראלית לחקר שפה וחברה), ד"ר סמדר דוניצה-שמידט (דיקאן הפקולטה למדעי הרוח במכללת סמינר הקיבוצים) וד"ר עבד אל-רחמן מרעי (מחבר הספר "וואלה בסדר: דיוקן לשוני של הערבים בישראל"), חושף את מצבה העגום של השפה הערבית באקדמיה הישראלית. במחקר נבחנה הערבית כשפה אקדמית במוסדות להשכלה גבוהה, כשפת הוראה במחלקות ובחוגים לשפה וספרות ערבית, וכן היחס לשפה מצד סטודנטים ואנשי סגל שהשתתפו במדגם.

החוקרים מצאו כי אף שלשפות העברית והאנגלית מוקנה חשיבות ברורה במרחב האקדמי, הערבית אינה קיימת כשפה אקדמית כלל ועיקר. בעוד שהאנגלית, שפה זרה בישראל, קיימת כחלק אינטגרלי מהחיים האקדמיים, הערבית, שפה רשמית, אינה אף חלק שולי מהחיים האקדמיים במדינה.

הדבר בולט אף בחוגים לשפה וספרות ערבית, שם הערבית "נתפסת כשפה זרה שניה (אחרי האנגלית)". החוקרים גילו כי הדגש בחוגים אלה מונח עדיין על "לימוד טקסטים מהתקופה הקלאסית, ומקומן של הפרוזה המודרנית, השירה הערבית בת זמננו ועוד עדיין מצומצם". הוראת הערבית במערכת החינוך ובמוסדות להשכלה גבוהה דווקא בעברית מחזקת את הזרות של הערבית, והחוקרים מייחסים זאת להשפעת המסורת האוריינטליסטית בתחום ואף ל"השקפה הצבאית או המודיעינית המובנית בקרב המרצים".

הדו"ח, המהווה את המחקר המקיף ביותר שנערך אי פעם על מקומה ומעמדה של השפה הערבית באקדמיה בישראל, נחתם במספר מסקנות חשובות. ראשית סבורים החוקרים כי המרחב האקדמי, בתור המרחב הראשון בישראל שבו נמצאים יהודים וערבים באופן שוויוני (להבדיל ממערכות החינוך הנבדלות וכמובן השירות הצבאי לאחר מכן) חייב לשמש מודל לחברה משותפת. קידום השפה והתרבות הערבית באמצעות הנכחתן בקמפוס, באולמות ההוראה ובכנסים המחקריים יתרום באופן משמעותי ליצירת מרחב משותף.

עוד קוראים מחברי המחקר למקבלי ההחלטות להתנות קבלה לתואר ראשון בבגרות בערבית, מה שישפיע באופן מיידי על מעמדה של השפה, הקשריה וחשיבותה בעיני תלמידי תיכון. שלושת החוקרים מדגישים במסקנותיהם כי אתרי האינטרנט של האוניברסיטאות בישראל חייבים לשקף יחס של כבוד לשפה הערבית, ומכלל זה לדובריה.

ישראל נמצאת במזרח התיכון, והימשכות הסכסוך הישראלי-ערבי נובעת גם מבורות יהודית ביחס לשפה ולתרבות הערבית. כשנדמה שהזלזול בשפה הערבית ובערבים הולך וגואה בישראל, אפשר לקוות כי המחקר הזה יעלה לדיון ציבורי וישפיע על עיצובו של המרחב האקדמי העתידי.

 
שתף מאמר זה