"עם הקמתה של סין החדשה הטילה עליה ארצות הברית אמברגו סחר גורף שהוסר רק כאשר ביקר ניקסון בסין בשנת 1972. הסינים, שחוו על בשרם את הסבל ההומניטרי שגרמו הסנקציות, לא יסכימו לכפות סבל דומה על תושבים חפים מפשע במדינות אחרות".
הציטוט שלעיל לקוח מתוך מאמר דעה שהתפרסם בביטאון המפלגה הקומוניסטית הסינית "יומון העם" בינואר 2012. הוא נכתב אמנם בזמנים אחרים, כשארצות הברית ניסתה לרתום את סין להצטרף לסבב נוסף של סנקציות על איראן, אבל רוח הדברים משקפת היטב את נקודת המוצא של סין גם כיום. יתרה מזאת, היא מעידה שאת המשענת שמספקת סין לאיראן אי אפשר להסביר רק בשיקולים של אספקת מקורות אנרגייה לכלכלה הסינית המתפתחת, כפי שמקובל לחשוב.
כצפוי, בעקבות פרישת ארצות הברית מהסכם הגרעין הביעה סין הרשמית צער על ההחלטה וקראה לכל הצדדים לדבוק ביישום ההסכם כדי לשמור על יציבות במזרח התיכון ולמנוע הפצת נשק גרעיני באזור. במאמר דעה שפרסם חוּאָה לימינג, לשעבר שגריר סין באיראן, הוא נוקט טון מאופק קצת פחות וטוען כי החלטת הפרישה של ארצות הברית מציתה, למעשה, פתיל של משבר חדש במזרח התיכון.
בהמשיכו את הטענה של המאמר מ־2012 מאשים חואה לימינג את ארצות הברית בדמוניזציה של איראן בארבעת העשורים האחרונים. הוא יותר מרומז שהלובי היהודי בארצות הברית וישראל, המחזיקה, לדבריו, את מדיניות החוץ האמריקאית כבת ערובה, הם העומדים מאחורי החלטתו של טראמפ.
התמיכה באיראן, שהיא נגזרת של עמדה לעומתית למדיניות האמריקאית, עוברת כחוט השני במדיניות הסינית, ומופיעה דרך קבע בהסברים של סין לגישתה כלפי הסנקציות המוטלות על איראן בנושא הגרעין. על פי הגישה הזאת, גם אם סין הרשמית מתנגדת נחרצות לאיראן גרעינית, אין לה שום עניין באימוץ הגישה המערבית בכלל, והאמריקאית בפרט, של סנקציות גורפות ומחמירות, ויש לה דרך משלה לטפל בסוגיית הגרעין האיראנית, דרך ההידברות.
תחושת שותפות הגורל עם איראן אינה עוצרת בהיסטוריה הקרובה, עם הסנקציות האמריקאיות החונקות שתחתן דווקא הצליחה סין לבצע את הניסוי הגרעיני הראשון שלה ב־1964. אפשר להתחקות אחר שורשי התחושה הזאת עד להיסטוריה הרחוקה ולתפיסה של סין בעיני עצמה שהיא ציוויליזציה עתיקה בעלת קיום רצוף. על פי הראייה הסינית, גם איראן היא ציוויליזציה מפוארת בעלת שורשים איתנים, שכמו הציוויליזציה בסין שרדה את תהפוכות הזמן והצליחה לשמר את תרבותה העתיקה במשך אלפי שנים על אותה פיסת אדמה. זאת להבדיל מהתרבות המערבית, ומהתרבות האמריקאית במיוחד, שרבים בסין נוטים לראות בה תרבות שטחית, תלושה ובת חלוף.
כבר בעת העתיקה חרגה הזיקה ההיסטורית בין שתי הציוויליזציות האלה מקווי דמיון ערטילאיים ובאה לידי ביטוי מוחשי בקשרי המסחר הענפים לאורך דרך המשי. קשרי המסחר האלה ממשיכים גם כיום, וכבר למעלה מעשור סין היא שותפת הסחר הראשית של איראן.
מקובל לראות בתלות בנפט האיראני את הסיבה לתמיכה הסינית באיראן, אולם מאז הידוק הסנקציות בשנת 2012 פחת דווקא ייצוא הנפט האיראני לסין, ובניגוד למצופה, הסכם הגרעין ב־2015 לא אושש אותו. מהמקום השלישי ברשימת יצואניות הנפט לסין (כ־11% מיבוא הנפט) בשנת 2011, צנחה איראן למקום השישי (קצת יותר מ־7%) כיום. ואכן, בתקופת כהונתו של שי ג'ינפינג נדמה שחשיבותה העיקרית של איראן בעבור סין אינה עוד היותה ספקית מקורות אנרגייה, אלא תפקידה בהחייאת דרך המשי שחיברה בין שתי הציוויליזציות בעבר הרחוק, והיותה שוק חשוב לסחורות הסיניות.
איראן היא נדבך הכרחי בהוצאה לפועל של יוזמת "החגורה והדרך", אחד המפעלים החשובים של הנשיא שי ג'ינגפינג, המבקש לפתח שני נתיבי מסחר – יבשתי וימי – על בסיס דרך המשי ההיסטורית. כמו אז גם כיום סין אמורה להניע את נתיבי המסחר האלה. כך, לצד הירידה היחסית בייבוא הנפט התהדק שיתוף הפעולה בין המדינות באמצעות השקעות מאסיביות של סין במיזמים של תשתיות באיראן, בעיקר מיזמים הקשורים בתשתיות תחבורה מקומיות, כמו הרכבת התחתית של טהראן, ובתשתיות תחבורה בין־לאומיות, כמו קו הרכבת החוצה את מרכז אסיה ומחבר את ייווּ, עיר מסחר שבה קהילה איראנית גדולה, לטהראן.
במסגרת היוזמה הזאת מתהדק גם שיתוף הפעולה התרבותי והאקדמי בין שתי המדינות, גם הוא על בסיס חידוש קשרי הגומלין התרבותיים שפרחו בימי הזוהר של דרך המשי. למשל, איראן הייתה אורחת הכבוד ביריד הספרים השנתי בבייג'ינג באוגוסט שעבר.
פרישת ארצות הברית מהסכם הגרעין זכתה אמנם לגינוי מצד סין, אבל בפועל עשוי המהלך הזה לשרת את האינטרסים שלה ולחזק את אחיזתה ההדוקה ממילא בבת חסותה, איראן. כך, במישור ההצהרתי דבקה סין בעמדה מסויגת, שלא לומר מתנגדת, כלפי הפעלת סנקציות נגד איראן, אולם במישור המעשי בידודה של איראן בשל הסנקציות מציב את סין בעמדת מיקוח טובה יותר בסחר בין שתי המדינות, ואנשי עסקים סינים הפועלים באיראן רואים בו הזדמנות פז למלא את החלל שהותיר המערב.
את האות הראשון שיגרה סין יומיים בלבד לאחר הצהרת הפרישה של טראמפ, עם חיבור קו רכבת המשא בין מונגוליה הפנימית לטהראן. יומיים לאחר מכן ביקר שר החוץ האיראני ג'וואד זריף בבייג'ינג, תחנה ראשונה במסע דילוגים שערך בעקבות ההתפתחויות. הרכבות עמוסות הסחורות ממשיכות לדהור בינתיים לאורך דרך המשי החיה מתמיד, ובהיעדר נוכחות אמריקאית, סין מחזקת את שליטתה במרחב היבשתי העצום שבין מזרח אסיה למזרח התיכון.
