לאחרונה התפרסם בהוצאת שוקן הרומן "יופי הוא פצע" (באינדונזית, Cantik Itu Luka), פרי עטו של הסופר האינדונזי אֶקָה קוּרניאַוואן (Eka Kurniawan). זו כנראה היצירה הספרותית האינדונזית הראשונה הרואה אור בשפה העברית. התרגום נעשה על ידי צילה אלעזר, מהתרגום לאנגלית וברשות המחבר; אני שימשתי עורך מדעי.
היצירה תורגמה ללשונות רבות וזכתה לשבחים, במיוחד מאז צאת התרגום האנגלי ב-2015, ומחברה נזכר בנשימה אחת עם יוצרים גדולים כגון גבריאל גרסיה מארקס. בנדיקט אנדרסון, מגדולי חוקרי אינדונזיה ודרום-מזרח אסיה, אמר כי קוּרניאַוואן הוא ״מחבר הרומנים והסיפורים הקצרים המקורי ביותר שיש לאינדונזיה כיום והכוכב העולה הכי מפתיע שלה".
במרכז הרומן ניצבת דְיוּאִי אַיוּ, פרוצה אינדונזית יפהפיה, שניעורה מקברה כדי לנקום את הקללה שהוטלה על משפחתה. העלילה נעה באזור הדמדומים שבין ריאליזם חסר רחמים לבין בדיה, ופורשת את סיפורן הנורא של דיואי וארבע בנותיה המגולל אלימות, אונס, גילוי עריות, שיגעון ועוד. העלילה מתרחשת בעיר הבדויה הלימונדה (Halimunda), אותה מיקם המחבר באי המרכזי בארכיפלג האינדונזי, ג'אווה.
עלילת הרומן נמתחת על פני כחצי מאה של היסטוריה אינדונזית רוויית מאבקים ודם, החל בשלהי תקופת השלטון הקולוניאלי ההולנדי, דרך המאבק לעצמאות בשנות ה-40 של המאה הקודמת, הרדיפות של קומוניסטים ומסעות הטבח המזוויעים בשנים 1965—1966 שגבו את חייהם של מעל חצי מיליון בני אדם. פרק שחור זה בהיסטוריה של אינדונזיה, שעד היום נמנעת המדינה מלבחון אותו בחינה אמתית ושקופה, הוריד מהבמה הפוליטית את הנשיא המכונן סוקארנו וכונן את שלטונו הסמכותני הממושך של סוהארטו.
הרומן מסתיים בשנת 1998, אז התחוללה סערה פוליטית נוספת שהניעה את תהליך הדמוקרטיזציה. רוחות הרפאים של ההיסטוריה חוברות ברומן לכדי גלריה עשירה של דמויות: מורדים, זונות, גנגסטרים, קומוניסטים וכורי קברים, ומחברות את הקוראים אל הממד העל-טבעי השזור באינטנסיביות ברומן. אין זה מפליא כי המחבר תואר כמי שרודף אחר זוועות ההיסטוריה האינדונזית. קוּרניאַוואן עצמו, אגב, טוען כי אין מדובר ברומן היסטורי, אלא בסיפורן של דמויות שהוכו על ידי ההיסטוריה.
למרות הביקורות המשבחות, התבוננות מעמיקה ברומן חושפת את שוליותו המתמיהה של האסלאם. למעט נוכחותו הדלה של האימאם המקומי, ג'אהרו, האסלאם נעדר מהרקע כליל. אין כל זכר לשפע בתי ספר האסלאמיים בג'אווה או לפרק משמעותי ומטלטל בהיסטוריה של האי, עת תנועת ׳דארול אסלאם׳ הובילה מרד בסמכות השלטון המרכזי של המדינה שבדרך. בשנת 1962 חוסלה תנועת המרד עם הוצאתו להורג של מנהיגה, קארטוסוּוירג'ו.
למרות ההבדלים בין המרידות באזורים השונים באינדונזיה, כולן הונעו על ידי רעיון הג'יהאד נגד המדינה האינדונזית שקמה על בסיס חילוני, ועל ידי החזון לכינונה כמדינה אסלאמית. פרק רווי דם זה נצרב עמוק בתודעתם של רבים כהמחשה לאיום הטמון בקנאות הדתית למארג החברתי הרבגוני של אינדונזיה. האתגר היה כה עמוק עד כי יש מי שגרסו שהמאבק לעצמאות לא הסתיים בשנת 1949 אלא בשנת 1962. מנגד, בקרב קבוצות מיליטנטיות בימינו נתפס פרק זה בהיסטוריה המקומית כמעורר השראה, ומנהיגה של דארול אסלאם זוכה להערצה בקרבן.
התמיהה נוכח היעדרו של האסלאם מהרומן גדלה לאור הרקע האישי של המחבר. קוּרניאַוואן נולד וגדל בטאסיקמלאיה ובהמשך עבר עם משפחתו לפאנגאנדארן – שתי ערים במערב ג'אווה, ששיעור האוכלוסייה המוסלמית בהן הוא מעל 95%. הוא גם נמנה על הקבוצה האתנית הגדולה סונדה, שמרבית אנשיה הם מוסלמים. עיר הולדתו אף מכונה "העיר של אלף הפסנטראן", לציון שפע בתי הספר האסלאמיים שבה. העיר וסביבותיה מילאו תפקיד בנרטיב של תנועת דארול אסלאם. לא פחות חשוב מכך, אביו של הסופר שימש בעצמו כאימאם.
באמצע המאה הקודמת כתב המלומד ההולנדי דרווס (Drewes): ״כל המכיר את האסלאם מצפון אפריקה והמזרח הקרוב בלבד יתקשה להאמין, בבקרו באינדונזיה לראשונה, כי הוא נמצא במדינה מוסלמית״. דרווס הבחין כי האסלאם נוכח באופן משמעותי בעולמם הפנימי של המוסלמים באינדונזיה. בחצי השני של אותה מאה הביעו חוקרים נוספים התרשמויות דומות.
אולם קוּרניאַוואן, יליד 1975, גדל על רקע שלטונו של סוהארטו (1966—1998) שבשני העשורים הראשונים לקיומו כונן "סדר חדש" וגילה יחס עוין ודכאני כלפי ביטויים פוליטיים של האסלאם. לקראת סוף שנות ה-80, אימץ סוהארטו בהדרגה מדיניות מכילה יותר כלפי האסלאם הלא-פוליטי, בעקבות תהליך של "תחייה אסלאמית" ברחבי אינדונזיה, ובמיוחד בג'אווה. תהליך זה התבטא בהתחזקותם של סממנים של האסלאם האורתודוכסי גם במרחב הציבורי: תפילה, צום הרמדאן, עליה לרגל למכה, קוד לבוש דתי (בעיקר בקרב נשים), פעילות "דעוה" גוברת בקמפוסים ושיח אינטלקטואלי שנשא את חותם האסלאם.
הסבר אפשרי לשוליוּת של האסלאם בספרו של קוּרניאַוואן טמון ב"אסלאם הג'אווני", המשלב אמונות ומנהגים אנימיסטיים, בודהיסטיים, הינדואיים ואסלאמיים (בעיקר סופיים). לתמהיל זה נמזגת גם האמונה ברוחות ומאגיה. התהליכים שהונעו בחברה האינדונזית החל בשנות ה-80 קשורים ב"תחייה האסלאמית" אך גם בעיור מואץ ובהתרחבות מערכת החינוך, ותרמו לגיבוש מעמד בינוני בעל תודעה אסלאמית. עם זאת, האמונות המקומיות והסינקרטיות הרבות הפורחות בג'אווה ממשיכות להתקיים במקביל. הן אינן מוגדרות על ידי המדינה כדת (agma) אולם מוכרות באופן רשמי כ"אמונות מקומיות", ומספר חסידיהן מוערך בכעשרים מיליון.
מעדותו של מחבר "יופי הוא פצע" משתמע כי הוא יונק מהעולם התרבותי המקומי הזר לעולם האסלאם. כאשר רעיונותיו של המודרניזם האסלאמי, המזוהה במיוחד עם שמו של הרפורמיסט הידוע, מוחמד עַבְּדֻה, הגיעו לאינדונזיה בראשית המאה ה-20, הם התגבשו במהרה לתנועה חזקה שאתגרה את המרחב האסלאמי הסינקרטי. יעדה המרכזי היה טיהור האסלאם מ"בִּדְעַה" (חידוש), ובעשורים הראשונים של המאה הקודמת היא פעלה בלהט לעקירת רכיבים טרום-אסלאמיים בדוקטרינה ובפולחן באי ג'אווה כגון פולחן קברי קדושים, מאגיה שחורה ואמונות מיסטיות. לאור העובדה כי המחבר ינק ממקורות אלה, ולאור המרכיבים המיניים הבוטים ביצירה, אפשר להבין מדוע האסלאם אינו מונכח ביצירה.
העובדה כי קוּרניאַוואן מציג בפני הקורא את העולם המקומי הייחודי של ג'אווה מעצימה את האתגר והחידתיות, בבחינת הזמנה לארץ לא נודעת. הקורא הבקיא באסלאם, הסבור לתומו כי הוא מוזמן למרחב מוכר, ייווכח במהרה כי אין לו אף יתד להיאחז בה. הוא "ייאלץ" להיסחף אל תוך החידתי והמיסטי, לעשות דרכו באפלה המרתקת ולגלות את אשר נאמר כבר פעמים רבות: אינדונזיה היא ככל הנראה המדינה הגדולה ביותר בעולם שזרים יודעים עליה הכי פחות.
