זה כמה ימים שהתקשורת הישראלית מלאה ברמיזות, ספקולציות, הצהרות והצהרות-נגד על חתימת הסכם לפירוק חמאס מנשקו ומעבר לשלב השני של "תוכנית 20 הנקודות" של טראמפ. טראמפ עצמו טען ב־31 ביולי כי הושג הסכם לפירוק חמאס מנשקו, נסיגת צה"ל מעזה והקמת ממשלה פלסטינית בשיתוף פעולה עם מועצת השלום וכוח הייצוב הבין־לאומי (ISF). אולם ההסכם, אם בכלל הושג כזה, אינו מקובל על ישראל וגם לא על המיליציות המסונפות לה. הוא גם מלא בחורים, ובראשם השאלה מה יבוא קודם – נסיגה או פירוז.
בינתיים ההפצצות רק מחמירות, והמצב בעזה אינו קרוב לשיפור. מובן שאם ימומש הסכם, הוא יוכל לסייע בקירוב המלחמה לסיום אמיתי, יקל במידה כלשהי את החיים בעזה ואולי יענה על הדרישות הביטחוניות של ישראל. עם זאת, ניתוח הדינמיקות שבעומק הדברים מראה כי הסכם כזה, שאינו נובע ממהלך אמיתי של פריצת דרך בין ישראל לבין חמאס אלא משיקולי יח"צ ובחירות מיידיים, אינו יכול להצליח.
כמו שאר ההסכמים שנחתמו באזור מעל ראשיהם של הפלסטינים, הוא ייכשל ויוביל לפיצוץ נוסף וחמור יותר, כפי שניסיון הנורמליזציה בין ישראל לסעודיה התפוצץ וגרר אחריו את 7 באוקטובר והמלחמה הרצחנית בעזה.
ההסכם הלבנוני הוא דוגמה ברורה למצב האידיאלי שבו ממשלת הימין בישראל מעוניינת – כלפי העולם הפגנת נכונות לנסיגה, תוך הצבת תנאים שאינם ניתנים להשגה
בין מזכר ההבנות להסדר עם לבנון
הראשון הוא "מזכר ההבנות" שנחתם ב־17 ביוני ושאר מאמצי ההסכמה בין ארצות הברית לאיראן לסיומה הסופי של המלחמה שהחלה בחודש מרץ האחרון. אותו "מזכר הבנות" קרוב כעת לקריסה מוחלטת – איראן וארצות הברית ממשיכות להחליף מהלומות; מצר הורמוז נותר סגור ברובו; אין אופק להסדר על התנועה העתידית בו, ובינתיים הנשיא טראמפ מצייץ חדשות לבקרים על רצונו בחידוש הלחימה.
גם הסדרי המעבר במצר הורמוז, שמתקרבים להסכמה בין איראן, עומאן וארצות הברית, אינם סימן לשינוי מהותי. הם, כמו מזכר ההבנות וכמו הסכמי הפסקת האש מאפריל שקדמו לו, אינם נוגעים לפתרון מהותי של אף סוגיה.
מזכר ההבנות נובע מנפילתה של ארצות הברית במלכודת שהייתה ברורה עוד לפני המלחמה – סגירת מצר הורמוז וההשלכות הכלכליות והפוליטיות שלה, שכבר נותחו לעייפה בכל במה תקשורתית בעולם. ממשל טראמפ הגיע למצב שבו מטרת ההסכם היא פתרון הבעיות קצרות הטווח שיצרה המלחמה, מבלי לענות על הבעיות ארוכות הטווח שגרמו לה – המאבק האסטרטגי בין איראן לבין ישראל וארצות הברית במזרח התיכון ועתידה של תוכנית הגרעין.
מרכיב נוסף של מזכר ההבנות עומד גם הוא על כרעי תרנגולת – הפסקת הלחימה בין ישראל לחזבאללה בלבנון. ישראל אומנם לא חזרה לסטטוס קוו שהתקיים מסוף שנת 2024 ועד למתקפה המחודשת במרץ 2026, שבמסגרתו היא המשיכה לתקוף בעקביות ברחבי דרום לבנון, אך היא מחזיקה ברצועת שטח ארוכה, חרבה ומרוקנת מתושבים בכל רחבי דרום לבנון, וממשיכה להרוס אותה בשיטתיות. לאותה רצועה גם פורצים מדי פעם מתנחלים מתנועת "עורי צפון", השואפים להקים בה יישובי קבע במטרה למנוע את החזרת השטח לידי תושביו הלבנונים.
באותו זמן, המשא ומתן הישיר בין ישראל לממשלת לבנון על נסיגה, פירוק חזבאללה מנשקו והסדר קבע, מתקדם בעצלתיים. ה"בשורה הגדולה" של המשא ומתן הישיר לא הוכיחה את עצמה עד כה, בעיקר עקב היחס ההפוך בין הרצון בהסכם לבין היכולת להגיע אליו – מי שרוצה (ממשלת לבנון) אינו יכול, ומי שיכול (ממשלת ישראל), אינו רוצה. מבחינת ממשלת ישראל, המצב הנוכחי עדיף על הסכם שיחייב נסיגה בלתי־פופולרית.
במאמרו החד של האנליסט העזתי ג'אסר אבו מוסא, הוא מצביע על כך שאותו הסדר לבנוני מ־26 ביוני, שעליו חתומות בצורה תקדימית ממשלת ישראל וממשלת לבנון ושהוביל למשא ומתן הישיר, הוא מתווה הבסיס להסדרים שבהם ישראל מעוניינת. ההסדר קובע כי פירוק נשקו של חזבאללה, ארגון לא־מדינתי שאינו צד להסכם ומתנגד לו בתוקף, הוא תנאי מקדים לנסיגת הכוח הישראלי, שתתבצע בהתאם לתנאיה של ישראל, בלוח הזמנים שלה ובליווי גורמים חיצוניים. עם זאת, בלבנון לפחות יש ממשלה מוסכמת שמעוניינת ביישום ההסכם, בשונה מהמצב בעזה.
ההסכם הלבנוני הוא דוגמה ברורה למצב האידיאלי שבו ממשלת הימין בישראל (וככל הנראה גם יריבותיה הפוליטיות) מעוניינת – כלפי העולם הפגנת נכונות לנסיגה, תוך הצבת תנאים שאינם ניתנים להשגה. הסכם כזה, שאינו מספק כל ערובה לצד החלש שהנסיגה תתקיים אי פעם, הוא כלי פוליטי קצר טווח להרגעת הרוחות בעולם ולא יותר. הוא אינו מצביע על שינוי אסטרטגי, וודאי שאין ללמוד ממנו על רצון פוליטי בשלום או בנסיגה.
הוא מביע אך ורק את חוסר יכולתה הפוליטית של ההנהגה הפוליטית והצבאית בישראל להורות על נסיגה מהותית משטחים שנכבשו, מחשש לביקורת פנימית. לאור זאת, ברור שקריסת ההסכם הזה אינה שאלה של "אם", אלא שאלה של "מתי".
הצד החזק מעוניין בהישג טקטי של שלילת כוחו של הצד החלש יותר – כמו הסדרת סוגיית מצרי הורמוז באיראן, פירוק מנשק בלבנון ובעזה – בתמורה לוויתורים ביטחוניים עמומים ומאוחרים
כפי שההסכמים באיראן ובלבנון נושאים בתוכם את זרעי חורבנם, כך גם ההסכם העתידי בעזה. עד לסוף חודש יולי, נציגי ממשלת הטכנוקרטים של "מועצת השלום" – שני גופים שאינם מבוססים על תמיכה כלשהי בקרב תושבי עזה ואינם נהנים מלגיטימציה פנימית, מימון עצמאי או כוח צבאי – אף לא הורשו להיכנס לרצועה. הכוח הבין־לאומי שהוצע כולל כרגע כ־200 חיילים זרים שספק רב אם יעזו להפעיל כוח כלשהו כדי לאכוף את הסדר.
ההריסות לא פונו; התקיפות הישראליות נמשכות, וכספי השיקום המובטחים לא הגיעו, בשעה שב־70-60 אחוזים מהרצועה הכוח השולט הוא ישראל.
שני מיליון העזתים אינם רואים כל פתרון באופק, ובשעה שהחיים בעזה נותרים הרוסים והמוות ממשיך גם תוך כדי "הפסקת האש", לא ברור כיצד ניתן לצפות שתושבי עזה יסכינו עם פתרונות מנותקים, קצרי טווח וחסרי תועלת שאינם מבטיחים להם דבר. את מצב הלימבו הזה מתאר בפרוטרוט העיתונאי העזתי אחמד מוסטפא בראשון מבין סדרת מאמרים המתפרסמת באתר הפורום. הוא מצביע על כך ששגרת ההריסות, חוסר הפרטיות והמחסור המוחלט בתשתיות יוצרים דור מלא בזעם, חסר עתיד, שאיש אינו לוקח אחריות לשיפור מצבו. כפי שכבר כתבנו פה, גם ללא הסכם – התנאים הפיזיים הופכים את עזה לפצצת זמן.
הסכמים שאמורים לסיים מלחמה כה א־סימטרית ביחסי הכוח אינם יכולים להתבסס על רצונו הטוב של הצד החזק, שמצפה שיחסי הכוחות יתבטאו בתוצאות ההסכם
בצל נתונים אלו, ההסכם שטראמפ הכריז עליו בסוף יולי נראה כשחזור חלקי של ההסכם בין ישראל ללבנון ושל ההסכם בין ארצות הברית לאיראן. גם כאן, הצד החזק מעוניין בהישג טקטי של שלילת כוחו של הצד החלש יותר (הסדרת סוגיית מצרי הורמוז באיראן, פירוק מנשק בלבנון ובעזה) בתמורה לוויתורים ביטחוניים עמומים ומאוחרים. אולם ניתן להצביע על מספר הבדלים מהותיים.
ההסכם המתמוטט באיראן בא מלכתחילה לפתור בעיה שצצה רק בשל החלטתה של ארה"ב לצאת למלחמה. הוויתור מצד ארה"ב בהסכם הוא ברור ואינו פותר אף לא אחת מהבעיות שבצילן החליט טראמפ לצאת למלחמה.
מנגד, הן בלבנון והן בעזה מטרת ההסכמים היא להשיג את אותו פירוק מנשק שיאפשר לצד החזק – במקרה זה ישראל – להפוך את הוויתורים שמצידה לזמניים בלבד, ולמרות זאת היא מסרבת לבצע אותם. בכל אחד מההסכמים – מול איראן, מול עזה ומול לבנון – קולות מתוך הממשלה בישראל עצמה ערערו על ההסכם מרגע חתימתו, ובפרט בסוגיית עזה, שבה ישראל אף לא הייתה צד לקידום ההסכם ופעלה לערער אותו באופן מיידי.
המסקנה המתבקשת מכאן היא שהתקוות שלעיתים נתלות בתוך ישראל ובמערב בהסכמים מהסוג הזה שאינם כוללים הבטחה אמיתית לשינוי, הן תקוות שווא, חסרות בסיס בקרקע המציאות, וחובה להכיר בכך.
כפי שכותב אבו מוסא, היעדר מלחמה גלויה אינו שלום, וסדר יציב אינו יכול להתבסס על מניעת מעמד פוליטי לעם שלם במסגרת ההסכמים שנחתמים מעל ראשו. ויש להוסיף – הסכמים שאמורים לסיים מלחמה כה א־סימטרית ביחסי הכוח אינם יכולים להתבסס על רצונו הטוב של הצד החזק, שמצפה שיחסי הכוחות יתבטאו בתוצאות ההסכם.
המלחמה עם איראן, ועוד לפני כן המתקפה הישראלית בדוחה, מראות מאמץ ישראלי להגיע לדומיננטיות צבאית אזורית באמצעות הרחבת מעגלי העימות באופן שמאיים על יציבותן של מדינות המפרץ
האם הסכמי אברהם ישרדו את התהפוכות?
אין ספק שהסכמים פוליטיים הם הדרך לסיים את הסכסוכים המדממים באזור, אך הסכם יציב אמיתי צריך לתת מענה מאזן ליחסי הכוחות בין הצדדים וייצוג פוליטי לכלל הגורמים המושפעים – שאם לא כן, חסרי הייצוג והכוח יפעלו לסכל אותו. אבו מוסא מזכיר לנו כי ההסדר שקדם ל־7 באוקטובר – 17 שנות השלטון של חמאס בעזה – הביא שקט מוגבל ומטעה שהסתיים בפיצוץ. אי־אפשר לצפות שניסיון לקנות שקט בתנאים גרועים יותר יסתיים אחרת.
דוגמה בולטת וברורה, שממנה גם אבו מוסא מזהיר, היא ההסכמים בין ישראל למדינות המפרץ ("הסכמי אברהם"), שעתידם מצוי כעת בסימן שאלה. הסדרים אלו התעלמו מהבעיה הבסיסית שבין ישראל לעולם הערבי – הבעיה הפלסטינית. במאמרו של יוחנן צורף מתואר חיזוק הקשר בין ישראל למדינות המפרץ סביב "הסכמי אברהם" וההתקדמות לנורמליזציה עם סעודיה, שנקטעו באיבם ב־7 באוקטובר ובמלחמה בעזה.
צורף מבהיר כי המתקפה ב־7 באוקטובר אינה אירוע מנותק מהנורמליזציה ומהסכמי אברהם, כפי שהם לא היו מנותקים מהסוגיה הפלסטינית. בפועל, המסמכים הפנימיים של הנהגת חמאס אימתו התבטאויות פומביות של התנועה מלפני המתקפה ואחריה, וביניהן בריאיון המפורסם של סאלח אל־עארורי מאוגוסט 2023 – נורמליזציה בין ישראל לסעודיה הייתה מבחינתה אסון לעם הפלסטיני שחובה למנעו.
צורף מזכיר כי במסמכים צוטט יחיא סינוואר כאומר שניתן לסייע לסיכול הנורמליזציה באותה צורה שבה הוכשלו הסכמי אוסלו. המשמעות כבר אז הייתה מתקפה רצחנית על ישראל וניצול התגובה האלימה של ישראל, שתהיה גדולה בהרבה, כדי להסית את דעת הקהל בישראל ובעולם הערבי נגד כל הסדר.
ואכן, ניתן לראות כי במידה מסוימת התוכנית הצליחה. במאמרו של אליצור גלוק, הוא מתאר פרשנות שהתפרסמה במגזין החשוב Foreign Affairs, המצביעה על כך שהמלחמה עם איראן, ועוד לפני כן המתקפה הישראלית בדוחה, מראות מאמץ ישראלי להגיע לדומיננטיות צבאית אזורית באמצעות הרחבת מעגלי העימות באופן שמאיים על יציבותן של מדינות המפרץ.
כך, פרט לאיחוד האמירויות ובחריין, הראשונות לחתום על הסכמי אברהם, וגם אלו שספגו את מחירי המלחמה עם איראן בצורה הקשה ביותר ובחרו בעוינות גלויה כלפיה, מדינות המפרץ האחרות התרחקו מישראל ובמידה מסוימת מארה"ב. עומאן היא הבולטת מביניהן, והיא שמרה על קשר קרוב עם איראן לאורך המלחמה, אולם גם סעודיה, קטר וכווית בחרו להתרחק בפומבי מישראל, והן נוטות לגיבוש מחנה גאופוליטי משלהן המסתמך על מגוון כוחות חדשים לתמיכה צבאית – מפקיסטן, דרך מצרים ועד טורקיה.
כפי שכבר כתבנו בחודש שעבר, חלום האינטגרציה האזורית בהובלת ישראל ומדינות המפרץ ובחסות אמריקנית, ממילא מתחיל להיעלם. גלוק אף מתאר דינמיקה של התקרבות בין שלוש מדינות אלו, שאף עשויה לגבור על התחרות האסטרטגית בין סעודיה לקטר. דינמיקה זו צריכה להוביל, לפי המאמר, הן להגברת היבוא הביטחוני, הן לחיזוק שיתופי הפעולה הביטחוניים בין המדינות והן להגברה ולגיוון של מקורות היבוא של אמצעי לחימה. מקורות היבוא הללו מתפרסים מאירופה, דרך דרום קוריאה ואולי עד לסין.
אולם כידוע, דינמיקות אזוריות הן דבר הפכפך. הן עשויות להשתנות בעקבות מהפך בפוליטיקה הישראלית, המדיניות האמריקנית או התגברות האיום מצד איראן. ולכן חשוב להבין כי גם אם שינוי כזה יחזיר לשולחן את שיח הנורמליזציה, הדבר טומן בחובו סיכון חמור לחזרה על טעויות העבר.
כפי שצורף כותב, השלכות הנורמליזציה בין ישראל לסעודיה, שתכלול גם כנראה הכרה בשליטתה של ישראל במקומות הקדושים בירושלים, עתידות להקיף את כל העולם הערבי. מניעת הנורמליזציה והשינוי האסטרטגי והתפיסתי שיתלווה אליה הייתה יעד אסטרטגי של חמאס לפני המתקפה, והתנועה אף מציבה את מניעת הנורמליזציה כאחד מגדולי הישגי המתקפה.
החוקר הפלסטיני מחסן אבו רמדאן קורא להכרה במציאות הבין־לאומית שממשל טראמפ מוביל, המפרקת את משטר ההסכמות ואת הסדר הבין־לאומי לטובת גופים חסרי כוח וצייתנים כ"מועצת השלום"
לקחי העבר הקרוב
צורף, הפונה לציבור הישראלי, ואבו מוסא, הפונה למדינות ערב, קוראים יחד ללמוד את הלקח מההיסטוריה הקרובה ולהתנות הסכמים בין ישראל למדינות ערב בטיפול אמיתי ומהותי בסוגיית עזה בפרט, ובעתידם של הישראלים והפלסטינים ככלל. ברור כשמש כי ההסכמים המתגבשים בחסות ממשל טראמפ אינם עונים על הדרישות האלו; הם משרתים את הרצון של ההנהגה הישראלית בהמשך "תוכניות ההכרעה" במסווה של מוכנות להסדרים מדיניים, ובכך הם מסתכנים בהגברת מעגל הדמים ובעצימת עיניים מול הסכנה שבהתעצמות המלחמה הכוללת באזור.
גם פלסטינים לא־מעטים רואים נכוחה את המציאות הזו. במאמר שפרסם בר גרינברג, מתוארת קריאתו של החוקר הפלסטיני מחסן אבו רמדאן להכרה במציאות הבין־לאומית שממשל טראמפ מוביל, המפרקת את משטר ההסכמות ואת הסדר הבין־לאומי לטובת גופים חסרי כוח וצייתנים כ"מועצת השלום". גופים אלו לא נועדו לפתרון סכסוכים אלא להשלטת חזונו של טראמפ ל"שלום מתוך עוצמה", חזון ששותף לו מהפה ולחוץ גם בנימין נתניהו.
בשטח, המציאות הזו מאפשרת את קידום חזונה האמיתי של ההנהגה הנוכחית בישראל – הכרעה מוחלטת של המאבקים מול הפלסטינים.
כך מתגבשות למסגרת אחת כלל ה"זירות" שבהן ישראל נלחמת – כיבוש, סיפוח וטיהור אתני של הגדה המערבית, מניעת כל סיכוי לשיקום בעזה, ערעור יסודותיה של חברת הפלסטינים אזרחי ישראל ופגיעה באוכלוסיית הפליטים הפלסטינים בלבנון. מול מצב זה, אבו רמדאן מציע אמצעים ותיקים ושחוקים – אחדות לאומית, מאבק משפטי ופוליטי להעמדת ישראל לדין על פשעי מלחמה ועל פשעים נגד האנושות והיעזרות בקהילה הבין־לאומית ובמוסדות החוק הבין־לאומיים הקורסים.
בשעה שקריאת המציאות של אבו רמדאן מישירה מבט לתמונה הקודרת, לא ברור אם יש ביכולתו – וביכולתה של החברה הפלסטינית – לנסח תוכנית מאבק אפקטיבית מול הדורסנות של ישראל בגיבוי הממשל הנוכחי בארה"ב.
