06.10.2017 מאמר מאת דורון מצא
תושבי יריחו מקבלים את פני הרשות הפלסטינית, מאי 1993 (אבי אוחיון, לע"מ)
תושבי יריחו מקבלים את פני הרשות הפלסטינית, מאי 1993 (אבי אוחיון, לע"מ)    

לקראת קונפדרציה פנים-פלסטינית?

הרשות הפלסטינית בגדה המערבית וחמאס בעזה מכוננות מערכת יחסים של "אחדות ניגודים" ביניהן, המבוססת על שיתוף פעולה שאינו מטשטש הבדלים ומתחים. מודל כזה יכול להיות רלוונטי בעתיד גם ליחסים הישראלים-פלסטינים

לא מעט דובר, ועוד ידובר, על ההתפתחות האחרונה ביחסי הרשות הפלסטינית בגדה המערבית וחמאס ברצועת עזה. אין זו הפעם הראשונה שבה מגעים בין שני הצדדים מסתכמים בהבנות על הצורך בשיתוף פעולה, למרות היריבות הפוליטית ביניהם.

היריבות בין הרשות הפלסטינית לבין חמאס החלה הרבה לפני ההשתלטות האלימה של חמאס על הרצועה בשנת 2007 ודחיקת רגליהן של הרשות ושל פתח, מפלגת השלטון, משם. מאז התקבעה המערכת הפוליטית הפלסטינית כדו-ראשית; חמאס והרשות ניהלו מערכות שלטון נפרדות, המוּנעות מאינטרסים שונים מבחינה רעיונית ופוליטית. מהקרע הגיאו-פוליטי בין הגדה לבין הרצועה נגזרו מערכות יחסים שונות עם ישראל. מאחר שישראל חתרה לעיקור התהליך המדיני מתוכן ולכרסום ברעיון שתי המדינות, היא הפיקה תועלת ניכרת מהפיצול הפלסטיני.

הפיצול הפלסטיני נשען לא רק על מתח פוליטי אלא גם על שוני חברתי בין הגדה ובין הרצועה. עם זאת, הרשות וחמאס לא נכנעו לסדרת הכשלונות של מאמצי הפיוס, מה שהעיד על נקודות מפגש בין שני חלקיה של המערכת הפלסטינית. חלק מהנסיונות, ובייחוד אלה שנערכו בעקבות האביב הערבי בחורף 2010, נבעו אמנם מתוך אינטרסים פוליטיים של ההנהגות בגדה וברצועה, שחתרו להבטיח את שרידותן בעידן של מחאות המונים נגד האליטות השלטוניות. אולם הדיאלוג הפוליטי נשען לאורך כל הדרך על מכנה משותף של רגשות קהילתיים ולאומיים שחיברו בין האוכלוסיות בגדה וברצועה.

גם המהלכים האחרונים להשגת אחדות פנים פלסטינית מוּנעים משיקולי תועלת. חמאס נזקקת יותר מאי-פעם לשילוב זרועות עם הרשות, בגין מדיניות המצור של ישראל על עזה שעלולה למוטט את בסיס שלטונה של התנועה. המנהיגות הפלסטינית ברמאללה נתונה אף היא במצוקה בשל חוסר יכולתה לקדם מהלך מדיני רציני ונוכח תלותה בשיתוף הפעולה עם ישראל, המשרת את האינטרסים של האליטה הפוליטית אך לא של הדור הצעיר בשטחים.

עם זאת, המהלך הנוכחי לשיתוף פעולה פוליטי מקפל בתוכו משמעות עמוקה הרבה מעבר לזו שנדונה בשיח הציבורי. לנכונותן של חמאס ושל הרשות להגיע להבנות עקרוניות ולתרגם אותן למחוות, גם אם סמליות בשלב זה, יש פוטנציאל להפוך לאבן הפינה של מודל פוליטי חדש, המבוסס על מה שאפשר לכנותו "אחדות מפוצלת".

סדר היום הפלסטיני המתהווה לא יטשטש את ההבדלים בין הגדה לבין הרצועה ולא יבטל את הניגודים החברתיים-כלכליים בין שני האזורים. גם אין בכוחו לאחות את השבר הפוליטי בין ההנהגות הפלסטיניות, שכל אחת מהן מעוניינת בראש ובראשונה בשרידות שלטונה בגדה מזה ובעזה מן העבר השני. אולם במקביל לפערים ולהבדלים הללו נבנים, במין שתי וערב, דפוסים של אחדות השורה ושל שיתוף פעולה במערכת הפלסטינית. יכולים להיות לכך ביטויים פוליטיים, כלכליים, מוסדיים ולאומיים, שיהפכו את המערכות הפלסטיניות הנפרדות בגדה וברצועה למערכת משותפת אחת.

ישנה אפשרות, אם כן, כי המערכת הפלסטינית מתכוננת מחדש על בסיס מודל פוליטי ורעיוני של "אחדות הניגודים". התבנית תהיה חיבור, לכאורה בלתי אפשרי, בין שני הקטבים הפלסטינים הנציים, מין קונפדרציה פנים-פלסטינית. במציאות של העדר אופק מדיני המודל הזה לא רק רלוונטי יותר מאי פעם עבור הרשות וחמאס, אלא גם עשוי להסתמן כאבן יסוד של אסטרטגיה חדשה שתאפשר למערכת הפלסטינית המפוצלת להמציא את עצמה מחדש בעידן הערפל המדיני.

האמירות המפורשות שהשמיע לאחרונה מוחמד דחלאן, ולפניו אבו מאזן, על סגירת חלון ההזדמנויות המדיני והסבירות הקלושה של רעיון שתי המדינות, מחזקות את המחשבה כי הפיוס הנוכחי בין הרשות הפלסטינית לבין חמאס יכול להיות הגרעין של הַסדר הפוליטי-רעיוני הפלסטיני החדש. סדר היום החדש הוא פנימי בעיקרו, והוא ממיר את התהליך המדיני שהובילה הרשות הפלסטינית מאז אמצע שנות התשעים ואת ההתנגדות האלימה שהובילה חמאס במקביל, וביתר שאת מרצועת עזה בעשור האחרון.

לסדר הפלסטיני החדש עשויות להיות משמעויות גם למערכת היחסים הישראלית-פלסטינית. מסגרת פוליטית המבוססת על אחדות ושיתוף פעולה, שאינם מטשטשים הבדלים ואף מתחים, יכולה להיות רלוונטית גם כמודל אלטרנטיבי ליחסים הישראלים-פלסטינים. פתרונות מוחלטים של הפרדה מלאה (שתי מדינות) או אחדות מלאה (מדינה אחת) יכולים להיות מוחלפים במודלים מפוכחים ומציאותיים שלא יתקנו את הסכסוך מיסודו אלא יפיגו את המתח האצור בו. מודל קונפדרטיבי ישראלי-פלסטיני, שיהיה מבוסס על שותפות בין יריבים ועל הקפאת המציאות הגיאו-פוליטית, יכול להיות אחד מהמודלים החלופיים הללו.

מנקודת מבט זו, ההתפתחויות הנוכחיות במערכת הפלסטינית עשויות לבשר לא רק את עתידה שלה אלא גם את דמותה של המערכת הישראלית-פלסטינית בעשורים הבאים. התגובות המגומגמות של ישראל כלפי המהלך הפלסטיני אולי משקפות את ניצניה של הכרה בתועלתם של הסדרים פגומים, אך מעשיים, המבוססים על יישוב בין מתחים ולא על פתרונם.

 
שתף מאמר זה