גם אם אין הפורום מעיד על עיסתו, חשוב בכל זאת לומר מספר מילים על פרשת אליזבט צורקוב, עמיתת המחקר המתמחה בסוריה בפורום, והראיון שערכה עם דובר "צבא האסלאם" בסוריה, אסלאם עלוש. בזכות דיווח באתר אל-מסדר היכה מאמרה של אליזבט גלים בתקשורת הערבית, שהובילו להתפטרותו של עלוש וכתוצאה מכך להתעניינות יוצאת דופן באמצעי תקשורת רבים בישראל – בעיתונות, ברדיו ובתכניות טלוויזיה.
הגישה של הפורום, כמוסד וכאוסף אינדיבידואלים, לחקר המזרח התיכון ידועה: אימוץ חשיבה אזרחית, ובכלל זה הפניית תשומת לב לנושאים שהגישה הבטחונית-שמרנית מזניחה; דגש על מומחיות מדינתית או נושאית; שליטה מלאה בשפת המקור (ערבית, טורקית, פרסית, כורדית); מבט השוואתי; ובחינה ביקורתית של ישראל, על מעשיה ומחדליה, כחלק מהבחינה הביקורתית של המתרחש באזור כולו. כאשר הפורום מותקף, בפומבי ומאחורי הקלעים, על ידי יצרני השיח השמרני על המזרח התיכון בישראל, כמו צבי יחזקאלי ומכון ממר"י, נובע הדבר בעיקר מהתנגדות בסיסית של יצרני השיח הזה ושותפיו להשוואה בין המתרחש בישראל – אנחנו, ה"טובים", לבין המתרחש אצל שכנותיה – הם, ה"רעים".
את גישת הפורום ניתן להצדיק, בקלות, כדרך הרצינית היחידה המוכרת במדע ללמידה: ביקורת עצמית, הטלת ספק, בחינה מקיפה של תופעות מכל צדדיהן והשוואה מתמדת בין תופעות. למעשה, כל מי שנוהג אחרת עושה שקר בנפשו ובנפש קהל קוראיו. ללא למידה וביקורת עצמית בלתי אפשרי גם לתקן ולהשתפר, כפרטים וכקבוצה. עם זאת, קשה לפטור כלאחר יד את הטענה כי האמפתיה שחשים רבים מחוקרות וחוקרי הפורום לרוב מושאי מחקריהם אינה "מדעית", ואף פוגמת לעתים בכתיבתם. עד כה התייחסנו לאמפתיה הזו כעמדה מוסרית, אנושית ופוליטית, שלא חייב להיות לה תוקף מקצועי, והסברנו כי הקורא/ת יכול/ה להביאה בחשבון כשם שהוא מביא בחשבון הטיות אישיות ומקצועיות בכל חומר קריאה אחר.
אולם פרשת צורקוב-עלוש מוכיחה כי לאמפתיה אנושית יכולים להיות גם יתרונות מקצועיים. מלכתחילה, דובֵר של ארגון ג'יהאדיסטי סורי לא היה שוקל לשוחח עם חוקרת ישראלית לולא יָדַע שהיא מזדהה עם מאבקו של העם הסורי לחירות ולזכויות. למעשה, קשריה של אליזבט בסוריה, בבחרין ובמצרים עם אזרחים שהתחנכו על סלידה ממגע עם ישראלים נובעים מהכרתם בכך שאליזבט מזדהה עמם ומצדדת בהם. בדיעבד, גם לאחר התפטרותו של עלוש עמדה לזכותה של אליזבט, בשיח הציבורי הערבי, אהדתה לאזרחי סוריה.
גם פעילותו של עידן בריר, עמית מחקר אחר בפורום, מדגימה כיצד אקטיביזם אזרחי ותמיכה בזכויות אדם אינה משבשת את העבודה המחקרית אלא תורמת לה באופן שמזרחנים היושבים במגדל השן מתקשים להתחרות בו. ערן צדקיהו מבקר את המתרחש בירושלים, ובכלל זאת את עמדת הימין ומעשיה של ישראל, מתוך הזדהות עם מצוקותיהם של תושבי מזרח העיר. רז צימט מבחין באופן עקבי בין המשטר לבין החברה באיראן, מה שמוליך אותו לכתוב על נושאים ש"מומחים לאיראן", שהם בדרך כלל מומחים (עם או בלי מירכאות) לענייני הגרעין האיראני בלבד, מחמיצים שוב ושוב. אורן ברק מסתכל על חזבאללה במבט ביקורתי, אזרחי, ומספר סיפור שישראלים לא נחשפים לו.
רונית מרזן מנתחת את אמהות השהידים כקרבנות ולא כחיל החינוך של חמאס. סבינה עבדולאייב כותבת על השיח הדתי, החברתי והתרבותי הפנים-אסלאמי באופן בלתי רגיל. יוני מנדל מביט פנימה על יחסי יהודים-ערבים, בעיקר בהקשר של השפה והתרבות הערבית, בישירוּת שאינה רווחת אצל מזרחנים, לבטח לא אלה שהתקשורת נוהה אחריהם. דרור זאבי משווה ללא כל היסוס בין היחס למיעוטים בישראל ובטורקיה ומראה כי ישראל דווקא אינה וילה בג'ונגל. רחל בית אריה מביטה על הנעשה בסין ותוהה האם ישראל מפיקה לקחים.
אלחנן מילר מבקר את הדימוי הרווח של אבו מאזן (המכונה בישראל בזלזול אבו מה זה) ומסביר את העוורון שממנו הוא נובע. ענבל בן יהודה מספרת על המתרחש באפריקה מנקודת מבטם של אזרחים מדוכאים ולא רק של שלטונות מדכאים. עמרי אילת מספר מדוע גילוי הגז אינו רק טוב לישראל אלא גם רע לה, באשר ישרת את המשך כיבוש השטחים. רג'אא נאטור, כאשה ואקטיביסטית פלסטינית-ישראלית, ומרזוק אלחלבי, כאינטלקטואל פלסטיני-ישראלי, בוודאי חוקרים וכותבים באופן עקבי ברוח "נאמנים פצעי אוהב".
עמיתי הפורום וכותבים אורחים זוכים, מעצם האמפתיה שלהם לרבים ממושאי מחקריהם והבנתם את מצוקתם – ולא, צבי יחזקאלי, איננו מנסים למצוא את הצד הטוב בדאע"ש אלא להבין טוב יותר את הארגון ופעילותו. הדבר היחיד המשותף לשתי האמירות הללו הוא השימוש במילה "טוב" – לשיתוף פעולה מצד נשים ואנשים שמסתייגים בדרך כלל מיחסים עם ישראלים. האמפתיה וההזדהות הזו, כמו גם החשיבות שרואים עמיתי הפורום בעיסוק בביקורת עצמית יקרה ולא רק בביקורת זולה על הזולת, אינם כלי במשחק ציני לאיסוף מידע. הם אמתיים ונובעים מאמונתם הבסיסית של מי שבחרו להצטרף לפורום לחשיבה אזורית.
בשבוע שעבר יצא לי לשוחח בערבית עם פועל ותיק בישראל, תושב אחד הכפרים הפלסטינים המקיפים את ירושלים. בין היתר דיברתי עמו על פוליטיקה. הוא התעקש להשיב לי באופן כללי ומתחמק בעברית. המחסום המנטלי נפל כאשר השתמשתי במילים אִזַאלַת אל-אִחְתִלַאל (סיום הכיבוש). עיניו אורו. מאותו רגע נפתח ועברנו לשוחח בערבית בלבד. הוא שיתף אותי במתרחש בכפרו, ברגשות התיעוב והמיאוס בציבור הפלסטיני כלפי השחיתות ברשות הפלסטינית וכלפי פתח וחמאס גם יחד לקראת הבחירות לרשויות המוניציפליות, ובעמדות המורכבות שלו ושל סביבתו כלפי רעיון ה"שלום הכלכלי" וכלפי מדינת ישראל. השיחה נמשכה שעה ארוכה. בסופה אמר שהוא מחשיב אותי לאחיו. כך חשתי גם אני.
לא הזכרתי באזניו את סיום הכיבוש כדי לשמוע ממנו את הלכי הרוח ברחוב הפלסטיני. אני מאמין באמת ובתמים בצורך לסיים את הכיבוש המעוול ואת השליטה על העם הפלסטיני ועל משאביו. שיתפתי אותו במחשבותיי בכנות מבלי להפעיל שיקולי "הסברה". וכפי שנוכחתי לדעת גם במהלך כתיבת הדוקטורט, החיבור האישי תורם לידע המקצועי.
כך חשים, מאמינים ופועלים יתר חברי הפורום לחשיבה אזורית. אפשר אף לומר שעל בסיס זה הם מצטרפים לפורום, למרות התגמול הכספי הצנוע. אמפתיה אמיתית, מסתבר, אינה מזיקה למקצועיות המחקרית. היא רק מועילה לה.
