18.05.2017 מאמר מאת רז צימט
בחירות באיראן: ארבע שנים נוספות לפרגמטים או נצחון לרדיקלים?
בחירות באיראן: ארבע שנים נוספות לפרגמטים או נצחון לרדיקלים?    

הבחירות לנשיאות באיראן מחר: הכל פתוח

כמה שעות לפני פתיחת הקלפיות לבחירות לנשיאות איראן, נראה שהנשיא רוחאני צריך להיות מוטרד. מערכת בחירות שהייתה נראית משעממת וצפויה עד לפני חודשים ספורים קיבלה תפנית מפתיעה וראיסי, איש הדת השמרן, בהחלט יכול לזכות בקופה

לפני מספר חודשים היה נראה כי הבחירות לנשיאות איראן תהיינה משעממות למדי. המחנה השמרני כשל בכל ניסיונותיו להציג מועמד אטרקטיבי, שיוכל למנוע מהנשיא המכהן להמשיך בתפקידו עוד ארבע שנים. כל השמות שעלו היו של פוליטיקאים שכבר התמודדו בעבר וכשלו (סעיד ג'לילי, קאליבאף, מוחסן רזאא'י ועוד), פוליטיקאים בדרג שני או שלישי בימין השמרני, או כאלה שהיה ברור למדי שלא יסכימו להתמודד (קאסם סולימאני) או שלא יאושרו על-ידי מועצת שומרי החוקה (אחמדינז'אד).

ובכן, הפוליטיקה האיראנית הוכיחה שוב שהיא לא משעממת. משעה שעלה במפתיע שמו של אבראהים ראיסי, איש הדת האפור למדי שסומן כאחד המועמדים לרשת בבוא היום את ח'אמנהאי, נטרפו הקלפים. העובדה ששעות ספורות טרם פתיחת הקלפיות לא ברור מי יהיה הזוכה היא כשלעצמה הוכחה שמדובר במערכת בחירות שונה מהצפוי, ככל שיש משהו צפוי בפוליטיקה בכלל.

נדמה כי הבחירות הנוכחיות הן הבחירות הדו-קוטביות המשמעותיות ביותר באיראן מאז 1997, אותה מערכת בחירות שהציבה את המועמד הרפורמיסטי, מוחמד ח'אתמי, ואת המועמד השמרני, נאטק נורי, ראש בראש. אמנם, אחמדינז'אד התמודד בבחירות 2005 מול רפסנג'אני ובבחירות 2009 מול מוסוי וכרובי, אולם הוא יותר פופוליסט משמרן. הוא לא התמודד מטעם המחנה השמרני או הממסד הדתי, אלא היה מועמד עצמאי שהשמרנים תמכו בו בלית ברירה, משום שהיה נראה כי הוא היחיד שיש לו סיכוי להביס את הפוליטיקאי הוותיק רפסנג'אני. גם בחירות 2013 לא היו מערכת דו-קוטבית, משום שאז התמודדו מספר מועמדים שמרנים מול מועמד פרגמטי אחד.

מערכת הבחירות הנוכחית היא שונה. כל המועמדים פרשו למעט מועמד המחנה הפרגמטי, חסן רוחאני, ומועמד המחנה השמרני, אבראהים ראיסי. שניהם נציגים אותנטיים ומובהקים של המחנות אליהם הם משתייכים. רוחאני אינו רפורמיסט, אולם אימץ מאז 2013 את הטרמינולוגיה והאג'נדה של המחנה הרפורמיסטי, גם אם הוא מעדיף את שיפור הכלכלה על פני קידום חירויות הפרט. מולו מתמודד המועמד השמרני המובהק ביותר: איש דת שצמח ברשות השופטת, בן טיפוחיו של המנהיג העליון, אשר נתמך על-ידי הממסד הדתי ועל-ידי הפיקוד העליון של משמרות המהפכה והבסיג'.

הבחירה כבר מזמן לא היתה ברורה כל כך: רוחאני, המאמין בפתיחות כלפי חוץ ומנסה להתאים את ערכי המהפכה למציאות המשתנה מבית, או איש הדת השמרן המבטיח להיות "נשיא מהפכן"? כלכלה חופשית או "כלכלת התנגדות" וצדק חברתי? פתיחות רבה יותר כלפי התרבות המערבית או הסתגרות בפני המערב? חתירה לצמצום האכיפה האסלאמית או העמקת האסלאמיזציה במערכות החינוך והתרבות באיראן?

לא מדובר רק בנציגים של מחנות מנוגדים, אלא בשני מועמדים שכל אחד מהם נתמך על-ידי מגזרים שונים בחברה האיראנית. בסיס התמיכה המרכזי של רוחאני הוא מעמד הביניים העירוני המשכיל, הצעירים, הנשים והמיעוטים האתניים והלשוניים. האוכלוסיות הללו מבקשות את המשך מגמת השינוי; הן אינן מוכנות להסתפק בסיסמאות פופוליסטיות על סיוע לחלשים ועל "כלכלת התנגדות", מעוניינות בפתיחות פוליטית גדולה יותר באיראן עצמה וכלפי המערב, ומתרחקות מערכי המהפכה האסלאמית (גם אם אינן שואפות כרגע לשינוי משטר אלים).

ראיסי, לעומת זאת, הוא נציגם של מנגנוני המשטר, ובראשם חלקים נרחבים מהממסד הדתי וצמרת משמרות המהפכה. לצדם תומכות בו השכבות החלשות, שמתגעגעות במידה מסוימת למדיניות הכלכלית של אחמדינז'אד. זו הייתה אולי אסון לכלכלת איראן ברמת המאקרו, אבל שיפרה במידה מסוימת את מצבם של העניים בזכות הקצבאות הנדיבות שחולקו על-ידו.

לכאורה, בחירתו של רוחאני נראית טבעית יותר. הציבור האיראני בכללותו מתון יותר ממנהיגיו; בחירות 2013 והבחירות למג'לס ב-2015 היו הוכחה נוספת לכך שבבחירה בין ה"רע" הפרגמטי ל"נורא" הרדיקלי-אידיאולוגי נוטה רוב הציבור לאפשרות הראשונה. צעירים, נשים, משכילים ובני מיעוטים רבים מאמינים – לא בהתלהבות, ולעתים מחוסר ברירה – שרוחאני, חרף מגבלותיו, מחויב לשינוי מסוים, בעוד שראיסי מחויב בעיקר למנהיג העליון ולאידיאולוגיה המהפכנית.

אולם עניין זה לבדו אינו מבטיח את נצחונו של רוחאני. סיכוייו תלויים במידה רבה בשיעור הצבעה גבוה בקרב המגזרים התומכים בו, אולם אחרי ארבע שנים של הבטחות רבות שלא מומשו קשה להעריך כמה מתומכיו יתגייסו למענו רק משום שראיסי מתמודד מולו.

ראיסי, לעומת זאת, יכול לסמוך על תמיכתם הנלהבת של מנגנוני המשטר וכוחות הביטחון, ובראשם משמרות המהפכה והבסיג'. נראה שגם המנהיג העליון בעצמו תומך בראיסי. המשטר לא צריך בהכרח להתערב בבחירות באמצעות זיופים; די שיוודא כי המצביעים המשתייכים לגרעין הקשה של תומכיו ינהרו באוטובוסים לקלפיות. בחירתו של ראיסי חשובה למשטר לא רק כשלעצמה, אלא גם, ואולי בעיקר, כדי להפכו למועמד המוביל לרשת בשנים הקרובות את ח'אמנהאי.

הדבר לא נעלם מעיני רוחאני. בנאום חריף מאוד אתמול, בעצרת הבחירות האחרונה במשהד, הוא תקף את משמרות המהפכה, את ראיסי, את מתנגדי הסכם הגרעין ואף את רשות השידור הממלכתית. בשתי מילים, "הוא מפחד". גם התפטרותו של נאטק נורי הבוקר מתפקיד ראש מחלקת הביקורת בלשכת המנהיג העליון היא סימן מעיד מטריד מבחינת רוחאני. נורי תמך בו בפומבי בבחירות 1996, והתפטרותו עשויה להעיד על כך שהוא חש שתמיכה ברוחאני הפכה לעניין בעייתי במיוחד מצד ח'אמנהאי.

אם רוחאני ייבחר שוב לנשיא, משמעות הדבר היא הבעת אמון של הציבור האיראני בדרכו ובמדיניותו. אולם יכולתו לקדם את מדיניותו לא תהיה פשוטה יותר משהייתה עד כה. אדרבא, דווקא אם ייבחר, ובמיוחד אם יזכה ברוב גדול, המחנה השמרני יהיה נחוש מתמיד להוכיח לנשיא את מגבלות כוחו. קיצוץ כנפיהם של ח'אתמי ואחמדינז'אד בקדנציה השניה של כל אחד מהם עלול להיות גם מנת חלקו של רוחאני.

לעומת זאת, אם ייבחר ראיסי זו תהיה רעידת אדמה של ממש. גם אם היא לא תביא לשינוי דרמטי במדיניותה של איראן מבית ומחוץ, היא תתפרש, ובמידה רבה של צדק, כהבעת אי-אמון במדיניותו של רוחאני וכרצון להחזיר "עטרה ליושנה". ראיסי חסר ניסיון מינימלי בניהול ענייני המדינה, אולם הוא יגובה על ידי המנהיג העליון ומשמרות המהפכה, שיראו בתקופת נשיאותו הכשרה לתפקיד החשוב באמת שעתיד להתפנות בשנים הקרובות. אולם כדאי להביא בחשבון שגם אם רוחאני לא יקרא תגר על תוצאות הבחירות, חלק מתומכיו עשויים להגיב אחרת.

 
שתף מאמר זה