היתרון האסטרטגי של ישראל היהודית או הדמוקרטית?
צילום: לילך אסף
Below are share buttons

היתרון האסטרטגי של ישראל היהודית או הדמוקרטית?

מעולם לא היה מצבה האסטרטגי של ישראל במרחב הערבי טוב יותר. אולם את יתרונה היא אינה מנצלת בשירות ה"דמוקרטית" אלא בשירות ה"יהודית". האליטה שלה, מימין לשמאל, מתבשמת משכרון כוחה. רק הפלסטינים יוכלו להציל אותה מצפורני ה"תהליכים"

מה טעם להתעכב על ההבדלים בין "מחנה השמאל" לבין "מחנה הימין" בישראל, או על כוונתו האמיתית של נתניהו כשהוא מדבר על תמיכתו ברעיון שתי המדינות? הרי לא שם קבור הכלב. השיח הנדוש הזה, שנטחן עד דק, הפך למלכודת דבש עבור ישראלים ופלסטינים. לצערי ישנם עוד אנשים בראמאללה הסבורים כי מדינתם קום תקום לוּ רק יתיישבו בישראל האנשים הנכונים מאחורי ההגה.

השיח בישראל, שבמרכזו גישה ימנית וציפיה ל"הסדר אזורי", אינו מקרי. עמודי התווך שלו נעוצים במתרחש בין הים לנהר ובין ישראל למרחב הערבי. דומה כי מצבה האסטרטגי של ישראל מעולם לא היה טוב יותר: במרחב היא נמצאת ביתרון אדיר מכל ההיבטים, ומפעלה הלאומי ממומש באופן המעורר קנאה בקרב שכניה. היא ממשיכה לשגשג והעולם הערבי מתפרק. הסדר סייקס-פיקו קועקע ובניין האומה והמדינה הערבית כשל, בראש ובראשונה בסוריה ובעיראק. ישראלים רבים רואים במדינתם "אי של יציבות" ו"דמוקרטיה מתפקדת", מה שמפיח בהם תחושה של נצחון אסטרטגי.

התמורות במרחב היטיבו עם ישראל עם התפוררותם של הצבאות החזקים בסוריה ובעיראק. צבאות אחרים נחלשו ונכתשו במלחמות אחים או בהשכנת שקט בתוך גבולות המדינה ומחוצה לה. חמאס בעזה וחזבאללה בלבנון מהווים איום צבאי אך לא קיומי. גם כוחות האסלאם הרדיקלי תשושים ומותשים במלחמות פנימיות וחיצוניות, ורעיון "האסלאם הוא הפתרון" מבית מדרשם של האחים המוסלמים קרס בכוחות עצמו ובסיוע מבקריו. ישראל, כמובן, נראית כמתנה משמיים בהשוואה לדאע"ש ודומיה. מכוח הנסיבות היא אף קרובה יותר מתמיד למערב, הרואה בה, ואולי בצדק, סכר איתן בפני "אסלאם אלים והרסני".

גם כשהצליח אבו מאזן לנתק את הקשר בין השאלה הפלסטינית לבין הטרור האסלאמי (של חמאס מזה ושל דאע"ש מזה), התמורות הגיאו-פוליטיות במרחב דחקו את השאלה הפלסטינית לשולי סדר היום האזורי והעולמי. הפלסטינים התייתמו מהוריהם הערבים, והמעורבות האזורית בסכסוכים פנים-מדינתיים הפכה למאזן כוחות משתק בהקשר שלהם, גם אם מס השפתיים עדיין משולם להם בנדיבות מעל כל במה ערבית אפשרית.

הפלסטינים מכירים היטב בכשלונם לסיים את הכיבוש הארוך ביותר בהיסטוריה, העומד בפתח שנת היובֵל שלו. האמצעים המדיניים שניסו (ויתור היסטורי על האמנה הפלסטינית בשנת 1988 וסבבי המו"מ בשני העשורים שלאחר מכן) והאלימות שנקטו (המאבק המזוין וההתקוממות העממית) לא הועילו. הם אף לא הצליחו לקעקע את מפעל ההתנחלויות האזרחיות בשטחם או לעצרו. גם אם התקרבו למימוש שאיפותיהם הלאומיות בהסכמי אוסלו – חזרה לחלק מהמולדת וממשל עצמי מוגבל – הם כשלו במימוש זכותם להגדרה עצמית.

במצבה האסטרטגי העודף יכולה ישראל, ללא כל קושי, להחיל את ריבונותה על המרחב בין הים לנהר. אלא שהמחיר יהיה הכנסתם של מיליוני פלסטינים תחת הריבונות הישראלית, בשיעור של כ-40 אחוז מאוכלוסיית המדינה, ולזאת הציונות אינה מוכנה. במילים אחרות, המפעל הציוני המוצלח בכל היבט אחר נכשל, מאז נצחונו המכריע והמהדהד בשנת 1948, בדחיקת העם הפלסטיני וזכויותיו אל מעבר לנהר הירדן ולגבולותיו של החזון הציוני.

האליטות בישראל ערות להתפתחויות האסטרטגיות, בעיקר מול הפלסטינים, והן מנסות לנצל את חלון ההזדמנויות לטובתן. בשנים האחרונות היטיבה ישראל את מיקומה במרחב: היא נסוגה באופן חד-צדדי מדרום לבנון ומעזה וממשלותיה מפגינות מפעם לפעם נכונות, ולוּ מילולית, לתיקוני גבול במקרה של חלוקת הארץ. אולם הדיבור על ניהול הסכסוך ולא על פתרונו, או על "הסדר אזורי" מעל ראשיהם של הפלסטינים, משקף באופן ברור את עליונותה האסטרטגית של ישראל. גם גל הלאומנות היהודית, והשיח הימני הגזעני והמתלהם נגד פלסטינים, דמוקרטיה וזכויות אדם ואזרח, הוא חלק מתחושת הניצחון של המפעל הציוני במרחב שבין הים לנהר.

ישראל המודרנית משקפת נצחון של היהדות, בפרשנות מסויימת שלה, על הדמוקרטיה. אבחנה זו מקבלת משנה תוקף מהופעתו של האסלאם הרדיקאלי במרחב כשחקן מרכזי וממראות הזוועה שהוא מייצר. הפחד, ובעיקר ההפחדה, המעצבים את זהותם והתנהגותם של ישראלים מן השורה, ולצדם השיסוי והדה-לגיטימציה ל"אחר" הפלסטיני, הערבי והאסלאמי, מחזקים את הלאומיות היהודית עד כדי אלימות מילולית ומעשית המזכירה את שכרון הכוח שלאחר מלחמת 1967.

האליטות בישראל, הן מן הימין והן אלה המוגדרות משום מה שמאל, נערכות לבאות. שינויי חקיקה קיימים או מתוכננים מיועדים להתאמת המדינה לשימור העליונות היהודית בתרחיש של אחריות מלאה על חמישה מיליון פלסטינים בין הים לנהר. גם הנדיבים מבין בני האליטות הללו מתבשמים מתחושת הנצחון ומהיתרון האסטרטגי היהודי ביחס לפלסטינים ולערבים. הפוליטיקה בישראל כיום – על גווניה, מפלגותיה, חלוקת העוצמה שבה, דפוסי ההצבעה שלה, בריתותיה ויריבויותיה, השיח שלה ורעיונותיה – כולם תוצר של קבוצה מנצחת.

הגרעון הדמוקרטי היהודי הוא הנשק האסטרטגי של ישראל במלחמתה להכרעת העודף הדמוגרפי הערבי, ולמרבה האירוניה רק הפלסטינים יוכלו לשחרר את ישראל מהתהליך הזה ומהשלכותיו.

מה טעם להתעכב על ההבדלים בין "מחנה השמאל" לבין "מחנה הימין" בישראל, או על כוונתו האמיתית של נתניהו כשהוא מדבר על תמיכתו ברעיון שתי המדינות? הרי לא שם קבור הכלב. השיח הנדוש הזה, שנטחן עד דק, הפך למלכודת דבש עבור ישראלים ופלסטינים. לצערי ישנם עוד אנשים בראמאללה הסבורים כי מדינתם קום תקום לוּ רק יתיישבו בישראל האנשים הנכונים מאחורי ההגה.

השיח בישראל, שבמרכזו גישה ימנית וציפיה ל"הסדר אזורי", אינו מקרי. עמודי התווך שלו נעוצים במתרחש בין הים לנהר ובין ישראל למרחב הערבי. דומה כי מצבה האסטרטגי של ישראל מעולם לא היה טוב יותר: במרחב היא נמצאת ביתרון אדיר מכל ההיבטים, ומפעלה הלאומי ממומש באופן המעורר קנאה בקרב שכניה. היא ממשיכה לשגשג והעולם הערבי מתפרק. הסדר סייקס-פיקו קועקע ובניין האומה והמדינה הערבית כשל, בראש ובראשונה בסוריה ובעיראק. ישראלים רבים רואים במדינתם "אי של יציבות" ו"דמוקרטיה מתפקדת", מה שמפיח בהם תחושה של נצחון אסטרטגי.

התמורות במרחב היטיבו עם ישראל עם התפוררותם של הצבאות החזקים בסוריה ובעיראק. צבאות אחרים נחלשו ונכתשו במלחמות אחים או בהשכנת שקט בתוך גבולות המדינה ומחוצה לה. חמאס בעזה וחזבאללה בלבנון מהווים איום צבאי אך לא קיומי. גם כוחות האסלאם הרדיקלי תשושים ומותשים במלחמות פנימיות וחיצוניות, ורעיון "האסלאם הוא הפתרון" מבית מדרשם של האחים המוסלמים קרס בכוחות עצמו ובסיוע מבקריו. ישראל, כמובן, נראית כמתנה משמיים בהשוואה לדאע"ש ודומיה. מכוח הנסיבות היא אף קרובה יותר מתמיד למערב, הרואה בה, ואולי בצדק, סכר איתן בפני "אסלאם אלים והרסני".

גם כשהצליח אבו מאזן לנתק את הקשר בין השאלה הפלסטינית לבין הטרור האסלאמי (של חמאס מזה ושל דאע"ש מזה), התמורות הגיאו-פוליטיות במרחב דחקו את השאלה הפלסטינית לשולי סדר היום האזורי והעולמי. הפלסטינים התייתמו מהוריהם הערבים, והמעורבות האזורית בסכסוכים פנים-מדינתיים הפכה למאזן כוחות משתק בהקשר שלהם, גם אם מס השפתיים עדיין משולם להם בנדיבות מעל כל במה ערבית אפשרית.

הפלסטינים מכירים היטב בכשלונם לסיים את הכיבוש הארוך ביותר בהיסטוריה, העומד בפתח שנת היובֵל שלו. האמצעים המדיניים שניסו (ויתור היסטורי על האמנה הפלסטינית בשנת 1988 וסבבי המו"מ בשני העשורים שלאחר מכן) והאלימות שנקטו (המאבק המזוין וההתקוממות העממית) לא הועילו. הם אף לא הצליחו לקעקע את מפעל ההתנחלויות האזרחיות בשטחם או לעצרו. גם אם התקרבו למימוש שאיפותיהם הלאומיות בהסכמי אוסלו – חזרה לחלק מהמולדת וממשל עצמי מוגבל – הם כשלו במימוש זכותם להגדרה עצמית.

במצבה האסטרטגי העודף יכולה ישראל, ללא כל קושי, להחיל את ריבונותה על המרחב בין הים לנהר. אלא שהמחיר יהיה הכנסתם של מיליוני פלסטינים תחת הריבונות הישראלית, בשיעור של כ-40 אחוז מאוכלוסיית המדינה, ולזאת הציונות אינה מוכנה. במילים אחרות, המפעל הציוני המוצלח בכל היבט אחר נכשל, מאז נצחונו המכריע והמהדהד בשנת 1948, בדחיקת העם הפלסטיני וזכויותיו אל מעבר לנהר הירדן ולגבולותיו של החזון הציוני.

האליטות בישראל ערות להתפתחויות האסטרטגיות, בעיקר מול הפלסטינים, והן מנסות לנצל את חלון ההזדמנויות לטובתן. בשנים האחרונות היטיבה ישראל את מיקומה במרחב: היא נסוגה באופן חד-צדדי מדרום לבנון ומעזה וממשלותיה מפגינות מפעם לפעם נכונות, ולוּ מילולית, לתיקוני גבול במקרה של חלוקת הארץ. אולם הדיבור על ניהול הסכסוך ולא על פתרונו, או על "הסדר אזורי" מעל ראשיהם של הפלסטינים, משקף באופן ברור את עליונותה האסטרטגית של ישראל. גם גל הלאומנות היהודית, והשיח הימני הגזעני והמתלהם נגד פלסטינים, דמוקרטיה וזכויות אדם ואזרח, הוא חלק מתחושת הניצחון של המפעל הציוני במרחב שבין הים לנהר.

ישראל המודרנית משקפת נצחון של היהדות, בפרשנות מסויימת שלה, על הדמוקרטיה. אבחנה זו מקבלת משנה תוקף מהופעתו של האסלאם הרדיקאלי במרחב כשחקן מרכזי וממראות הזוועה שהוא מייצר. הפחד, ובעיקר ההפחדה, המעצבים את זהותם והתנהגותם של ישראלים מן השורה, ולצדם השיסוי והדה-לגיטימציה ל"אחר" הפלסטיני, הערבי והאסלאמי, מחזקים את הלאומיות היהודית עד כדי אלימות מילולית ומעשית המזכירה את שכרון הכוח שלאחר מלחמת 1967.

האליטות בישראל, הן מן הימין והן אלה המוגדרות משום מה שמאל, נערכות לבאות. שינויי חקיקה קיימים או מתוכננים מיועדים להתאמת המדינה לשימור העליונות היהודית בתרחיש של אחריות מלאה על חמישה מיליון פלסטינים בין הים לנהר. גם הנדיבים מבין בני האליטות הללו מתבשמים מתחושת הנצחון ומהיתרון האסטרטגי היהודי ביחס לפלסטינים ולערבים. הפוליטיקה בישראל כיום – על גווניה, מפלגותיה, חלוקת העוצמה שבה, דפוסי ההצבעה שלה, בריתותיה ויריבויותיה, השיח שלה ורעיונותיה – כולם תוצר של קבוצה מנצחת.

הגרעון הדמוקרטי היהודי הוא הנשק האסטרטגי של ישראל במלחמתה להכרעת העודף הדמוגרפי הערבי, ולמרבה האירוניה רק הפלסטינים יוכלו לשחרר את ישראל מהתהליך הזה ומהשלכותיו.

Below are share buttons

קוראים יקרים
פורום החשיבה האזורית הוא ארגון ללא מטרות רווח
אנו יודעים כי גם אלה אינם ימים קלים עבורכם, וכי לא קל למצוא את הפניות התומכות בעבודתנו.

בין אם תוכלו לתמוך בנו כלכלית ובין אם פשוט להקדיש לנו את הזמן ותשומת הלב בקריאה – אנו אסירי תודה.

לקריאה ותמיכה